איפה אוכלים היום?

אתה מוצא את עצמך חוזר ועושה בכל יום את אותה פעולה, אתה מהרהר האם ניתן לעשות את זה אחרת, לפעמים בהצלחה ולפעמים לא. כרגע סיימת חצי שעה קסומה והעברת קבצים במחשב ממקום למקום. תייקת. וכל תיקייה כזו שבנית, סידרה לך עוד חלק במוח בצורה מאורגנת ומבנית אשר יושבת לך טוב טוב בחלל הראש. והחלקים המסודרים האלו כל כך יעילים ולא יוצרים שום חיכוך או תנועה בניהם, פשוט יושבים שם בסדר מופתי. אתה מנענע את הראש אבל אין לך סיכוי, החלקים האלו התיישבו כבר, לקחו לך מקום ולא יהיה קל להוציא אותם. והתנועה הזו, החשובה, נעלמה לה, והחיכוך שמוביל לניצוץ שמוביל ליצירה כבר לא יקרה בין החלקים האלו, שהתיישבו לך במוח במהלך סידור התיקייה. אתה קם, לפעמים שואל את עצמך מה אני עושה פה, עונה לעצמך כסף, מתיישב וחושב על ההפוגה היומיומית שמתקרבת ובאה בדמות ארוחת הצהריים. בין החלקים האלו יכולה להחליק רק תחושה שמגיעה ממקום אחר לגמרי, משהו מתחיל להתעורר.

מתפתח אצלך רעב, מתפתח זו מילה גדולה מידי לתחושה היומיומית הזו שמגיעה כבדרך אגב. הרעב אצלך מתהלך לו לאיטו ומגיע לסף הדלת בדיוק כשכולם מסביב רוצים לאכול. שוב לא הבאת אוכל, שוב משימות נערמות על השולחן ואתה מבין שלא תוציא את הראש מהמשרד היום. לקראת השעה 11:00 האדם הכי רעב בחברה לאותו יום (עניין משתנה אולם יש כמה קבועים) נכנס לחלל ונזרקת לאוויר השאלה "איפה אוכלים היום?". "איפה אוכלים היום?" מביאה איתה את אחד הרגעים המותחים והמסקרנים של היום. מי אוכל בחוץ ועם מי? מי הביא? מי שכח? מי אכל טוב בסופ"ש ונשאר לו? מי השקיע בעצמו ואצל מי הבן זוג דאג?

"איפה אוכלים היום?" צץ לו לפתע האייל שני שחבוי בתוך האיש העובד, פתאום צצים רצונות, שאיפות, רעב, כעסים וכל מיני רגשות שאוכל מביא לשולחן. "איפה אוכלים היום?" שובר את הקשר הקר שבין אדם לשולחנו ושולח אותו לחשוב על טעמים, בישולים, חום , שובע וציפייה. "איפה אוכלים היום?" עשוי לשלוח אותך להרפתקה של היום, לשיחה המעניינת של השבוע, לשעמום גדול, לארצות רחוקות או לחלטורות מקומיות. לרגע נשכחים החלקים המסודרים שהתיישבו לך בחלל הראש ביעילות ונכנסים חלקים אחרים, שומניים, מדיפים ריח ומלאים בטעמים.

מפה לשם מתחילה מקהלת ה"הבאתי". כרצף של יללות תנים מצטרפים אחד אחד אנשי הקופסאות. "הבאתי", "הבאתי" הבאתי" – למדת להבחין בשינויי הטונים של בין כל יללה ליללה ואתה מרגיש עד כמה איש הקופסא מצפה או לא לשלל שיצא איתו הבוקר מהבית. אנשים מיושבים ומשפחתיים עם קופסאות ממיטב האוכל של הבית יישבו היום לצדך בצהריים. אתה לא הבאת. נזרקת אמירה רפה מצדך "אני מזמין!" סימן הקריאה מתמזג לתוך סימן שאלה וחוסר רצון לקבל את המצב. אני מזמין. אשאר פה היום אתכם ואזמין את המנה שלי. האוכל שלי יגיע ארוז, חמים ולא מזמין.

ואז אתה מוצא את עצמך מול לחיצת הכפתור המשמעותית של היום. הריגוש גובר והיום אתה משקיע בעצמך וקורא עוד ביקורת על מסעדה, בדרך כלל המנות קבועות, אתה מכיר את השיט שלך ומכיר את עצמך, לא באת להסתכן היום, 'אל תהיה גיבור' אתה שומע את עצמך אומר. 'לך תדע מה ישימו לך שם'.

בפעם הראשונה מגיל שלוש האוכל מגיע בלחיצת כפתור ולא הכפתורים של אמא. אוכל מוכן, טעים לעתים וארוז כהלכה נמצא במרחק לחיצת כפתור. לחיצה אחת תהרוג את הרעב. לחיצה אחת קלה על ההדק וחשבונך מחויב באיזשהו מטבע וירטואלי שמעולם לא היה שלך באמת. לוחץ, מחכה, איש רנדומלי מהמשרד פותח את הדלת לשליח והנה האוכל על השולחן. לעשות את המינימום כדי לקבל את המקסימום. בשבועות הראשונים הייתי מוקסם מאיך שזה עובד כל פעם. לחיצה קלה והדבר הבא שקורה הוא שאתה מרים את הראש ונוחתת שקית אוכל על השולחן שלך. יותר מינימום מזה הוא שהשליח יפתח את השקית יחתוך את השניצל יאכיל אותך וינקה לך את הפה במפית. התקדמנו אם כן, עשינו את עסקת חיינו. אתה תשב מול המסך והם יאכילו אותך, לא תצטרך אפילו לקום או להתלכלך עם כסף קטן. אתה גדול והמסך שלך גדול, שב לאכול.

אלעד גבירץ הוא פסיכולוג ארגוני שעבד עם פגועי נפש ועם בני נוער, ולאחרונה עשה הסבה להייטק. הוא מפרסם מתובנותיו במגוון נושאים בבלוג אישחדיש

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אלעד גבירץ.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על איפה אוכלים היום?