איפה אם לא בראש?

מה בין התודעה העצמית שלנו, המוח שלנו והעולם? ומה תפקידה של השפה בכל זה?
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

התודעה האנושית? מעולם לא היה נושא שבו רבים כל-כך יכולים לטעון שיש להם ניסיון ממקור ראשון ושעם זאת קיימים ביחס אליו הסברים מספקים כה מעטים.

מה כל-כך קשה ביחס לחוויה הזאת, שנראית כה מוכרת, ואשר, כשאנו מנסים להסביר אותה, המלים אינן מצליחות לעמוד במשימה? נראה שמדובר בתופעה המובנת מאליה ביותר ובה בעת גם העלומה ביותר. בפרפראזה על דבריו של אוגוסטינוס הקדוש אפשר לומר: "אם אף-אחד אינו שואל אותי, אני יודע; אם אני רוצה להסביר זאת למי ששואל, איני יודע".

אם אנחנו מהרהרים ברעיון התודעה עצמו, עשויה לעטוף אותנו במהירות תחושה של אי-שקט או סחרחורת

אפשר לחשוב שיש פער שאינו ניתן לגישור בין חווית התודעה והתהליכים היומיומיים של המוח. ואם אנחנו מהרהרים ברעיון התודעה עצמו, ואין זה משנה כמה זמן אנו משקיעים בכך, עשויה לעטוף אותנו במהירות תחושה של אי-שקט או סחרחורת, כאילו המחשבות שלנו נרתעות מאליהן.

במאמר הזה אני מבקש להתמקד בהיבטים אחדים של מה שמכונה "הבעיה הקשה" של התודעה, כפי שהיא מוגדרת על ידי המדען המומחה לקוגניציה, דייוויד צ'למרס (David Chalmers), בהשלכות שעשויות להיות לכך לאופן שבו אנו חיים את חיינו ובסיבות שבגללן יתכן שאין מדובר בבעיה כה גדולה.

"התודעה – עצם העובדה שהיקום הזה מואר על ידי קיום חושי – היא בדיוק מה שחוסר הכרה אינו. ואני מאמין ששום תיאור של מורכבות לא מודעת לא יתן לכך הסבר מלא. נדמה לי שבדיוק כפי ש'משהו' ו'לא-כלום', בכל דרך שנניח אותם זה לצד זה, אינם יכולים לספק הסבר כלשהו, הרי שניתוח של תהליכים פיזיים בתכלית לעולם לא יניב תמונה של התודעה" – סאם האריס.

ים, מים, אגם, רציף

"אל המים הגדולים", ויליאן ג'וסטן וסקונסלוס

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על תודעה

אחד הדברים הראשונים שמתבהרים כשאנחנו בוחנים את הספרות על התודעה, הוא שפע ההגדרות והמובנים שיש למלה, שבאנגלית היא "Consciousness".

מילון אוקספורד מגדיר אותה כ"מצב של להיות מודע ותגובתי למה שסובב אותך" – אך ההגדרה הזאת רק מעוררת בהכרח את השאלה: מהי המשמעות של "להיות מודע"?

בהקשרים שונים, התודעה יכולה לנוע ממעין סקרנות אבולוציונית חסרת השפעה שקיימת במערכות ביולוגיות אחדות ועד לכוח המקיף את היקום כולו.

היא יכולה לייצג תכונה אזוטרית של רשתות נוירונים, ששוכנת בדיוק מעבר להבנה הנוכחית שלנו, או לשמש כשם קוד לפילוסופיות היפיות מרחיקות לכת ולחוויות ספוגות בסמים.

כיצד לקשר בין אירועים פיזיים – כגון נוירונים שיורים או משחררים מוליכים עצביים – ובין החוויה הממשית שאדם מרגיש?

תחושת חוסר המציאות שאנו נתקפים בה כשאנחנו מנסים להתאים את תחושת התודעה שלנו עם הידע שיש לנו על המוח, מכונה לעתים קרובות בשם "הבעיה הקשה", וצ'למרס, בספרו Facing Up to the Problem of Consciousness, משנת 1995, מגדיר זאת כך:

"יש הסכמה רחבה על כך שהחוויה עולה מתוך בסיס פיזי, אבל אין לנו הסבר טוב מדוע וכיצד היא עולה. מדוע בכלל שעיבוד פיזי יביא לקיומם של חיים פנימיים עשירים? נראה שזה בלתי-סביר באורח אובייקטיבי, ובכל זאת – הדבר קורה".

לב הסוגיה כאן הוא כיצד לגשר על הפער בין תיאורים כָּמותניים של התהליכים הפיזיים שמתרחשים במוח ובין החוויה האיכותנית הממשית של להיות בחיים.

כיצד לקשר בין אירועים פיזיים – כגון נוירונים שיורים או משחררים מוליכים עצביים – ובין החוויה הממשית שאדם מרגיש, ה"קווליה" (qualia).

מדעי המוח יכולים לומר לנו באורח מפורט כיצד פועלים תהליכים במוח, אך נראה שזה לא מקרב אותנו כלל לאופן שבו אנחנו חווים את החוויה הסובייקטיבית. מדענים המתמחים בעיבוד נתונים יכולים ליצור סימולציות מפורטות של רשתות נוירונים, אבל שוב: נראה שהם אינם מקרבים אותנו כלל ל"איך זה" להיות יצור בעל מוח.

 

חוויה מצומצמת

גישה אחת לבעיה הזאת היא הגישה המצמצמת, הרדוקציוניסטית, שבין התומכים בה מצויים הוגים כמו דניאל דנט (Dennet). לפי הגישה הזאת, הבעיה היא בסך-הכול אשליה – אנחנו אולי מרגישים שיש לנו תודעה, או שהמחשבות שלנו הן יותר מאוסף של תהליכים נוירו-כימיים, אבל אנחנו טועים.

הרדוקציוניסט טוען שהמובן שבו התודעה ראשונית לחוויה שלנו הוא אשליה, ושביסודו של דבר המציאות היחידה היא זאת המתוארת על ידי התהליכים של מדעי המוח.

האופן שבו החוויה המשנית הזאת נוצרת הוא עדיין נושא הנתון בוויכוח, אך באופן כללי או שמכניסים את העניין במאמץ, כמחשבה מאוחרת ברגע האחרון, או שמתרצים את העניין, או שפשוט מבטלים אותו כבלתי ראוי להסבר.

אכן, אנשים יכולים לדבר על כך שיש להם תודעה, הם אפילו עשויים להיראות משוכנעים בכך, או ללהג באוזנינו על חוויה זאת או אחרת, אבל לדבר הרי זה קל. הרדוקציוניסט יאמר שאנשים מדברים על הרבה דברים – כמו אלוהים או דת או הורוסקופים – שאינם מאוששים מנקודת מבט מדעית.

על אף שכל מדען עשוי בעצמו להיות בעל תודעה, אין ניסוי אחד ויחיד שאי-פעם מדד תודעה. שום מכשיר או מנגנון לא איתרו קוונטום של תודעה, ושום מודד לא מדד אותו.

"נעשה ברור יותר ויותר שלא רק ש'תודעה' אינה מונח מועיל מבחינה מדעית, אלא שהוא גם מזיק להתנהלות המדעית. השימוש במושג 'תודעה' מונע את היישום הראוי של שיטות מדעיות סטנדרטיות, פוגם בהיוריסטיקה המחקרית הסטנדרטית, ואינו מאפשר לנסח הכללות ותחזיות, מונע תקשורת בהירה בין קבוצות מחקר ולכן מאלץ את המחקר ללכת בדרכים לא מועילות ומבולבלות", ד"ר אליזבת' אירוויין (Irvine).

ובכן, היכן כל המהות שאנחנו מדברים עליה? ממה היא עשויה? מבחינתם של רבים בקהילה המדעית, התשובה היא שאין מהות כזאת, שהיא אינה עשויה מדבר. אם איננו יכולים לאתר אותה, מדוע אם כן שנשער את קיומה?

אופניים, אישה, גרפיטי

חושים ואשליות. תצלום: טימון קלאוזר

החומר שממנו העולם עשוי הוא חומר-שכל

בעוד שהגישה הזאת בהחלט מפשטת את הדברים מנקודת מבט אמפירית, הרי שהיא גם מותירה את רוב האנשים במצב של אי-נחת מסוימת. הרעיון לפיו התחושה שלנו שאנחנו חיים ומודעים היא אשליה אינו דבר שקל למכור אותו מחוץ לאולם ההרצאות בחוג לפילוסופיה.

וההתנגדות האינסטינקטיבית הזאת, שיש לרוב בני-האדם אם אומרים להם שהתחושה שלהם ביחס לעצמם, ה"אני" המודע שלהם או הרצון החופשי שלהם – הם אשליות, היא יותר ממהמורה קטנה. אם תעיינו באתרים כמו Medium, תיווכחו שעבור רבים, רבים מאוד, ה"אני" הוא עניין בעל חשיבות גדולה ורחוק מאוד ממה שניתן לכנות בשם סקרנות פילוסופית קטנה.

התיאור שלנו של המוח פועל יפה בהחלט בלי שום צורך ברצון חופשי או מקום מושב נתון לתודעה או מקום כלשהו שבו מצוי ה"אני"

תמצאו אינספור מאמרים בתחום העזרה העצמית והמנהיגות של המחשבה, אשר מציעים עצות לחיים ושיטות למיניהן כדי לשפר את ה"עצמי" שלכם, את ה"אני" שלכם – אבל היכן נמצאים האגו, האיד או הסופר-אגו החמקמקים?

כמו בעניין התודעה, למדע יש תשובה שהולכת ומסתמנת כתשובה חותכת: הרצון החופשי והעצמי אינם נמצאים בשום מקום. נראה כי הראיות מצביעות על כך שאין שום Homunculus ואין שום מקום מושב לתודעה.

התיאור שלנו של המוח פועל יפה בהחלט בלי שום צורך ברצון חופשי או מקום מושב נתון לתודעה או מקום כלשהו שבו מצוי ה"אני", ה"עצמי". זהו לב העניין מבחינת המדע, וזהו המקום שבו טמונה הבעיה הקשה.

"החומר שממנו העולם עשוי הוא חומר-שכל... צריך להזכיר לעצמנו כל העת שכל הידע על הסביבה שלנו, שממנה בנוי עולם הפיזיקה שלנו, נכנס בצורה של מסרים המועברים לאורך העצבים אל מקום התודעה... איש אינו יכול להכחיש שהשכל הוא בראש ובראשונה דבר ישיר מאוד בחוויה שלנו, וכל השאר הוא היסק נידח", סר ארתור אדינגטון (Eddington) ב-"The Nature of the Physical World".

כיצד להסביר במדויק, במסגרת מדעית, את העובדה שאנשים כה רבים מדווחים שיש להם תודעה או תחושה של "עצמי". כיצד להתאים את החוויה הממשית במסגרת תיאור של העולם שכבר יש לו הסבר טוב בהחלט במונחים של פעולות מכניסטיות?

כשמביטים על הדבר מבעד לעדשה הזאת, "הבעיה" של התודעה אינה כיצד להבין אותה, אלא כיצד להתאים אותה למסגרת המחשבה המדעית, והתשובה הרדוקציוניסטית היא ש"הבעיה" אינה מתאימה – היא עניין חיצוני, שאי-אפשר לקחת אותו בחשבון באורח משמעותי במסגרת הגבולות של ההסבר המדעי.

הרעיון שאומר שבמסגרת המדעית איננו יכולים לשאול שאלות מסוימות באופן שיהיה לו משמעות אינו בלתי-מוכר. אנחנו יודעים כבר שיש גבולות נוקשים למה שהמדע יכול לתאר. המודל המקובל ביותר של מכניקת הקוונטים, פרשנות קופנהגן, דוחה את הרעיון שאנחנו יכולים לשאול טווח שלם של שאלות – כמו מהו מיקומו של חלקיק לפני מדידה – לשאול באורח שיהיה לו משמעותי.

"הבעיה הקשה" היא, אם כן, בעיה רק אם אתם רוצים לשמור הן על הרעיון שהתודעה קיימת באורח איכותני והן על הבנה כמותנית של הטבע. שהרי עבור רוב בני-האדם, התודעה ממשיכה להתקיים ומסתדרת יפה מאוד ללא כל הסבר.

גלובוס, מפת העולם

מפת העולם. תצלום: סימון בוסאטו

תפקיד השפה הטבעית

ובכן, אתם קוראים את הדברים האלו ואולי אתם חושבים "אז מה". המדע אינו מסוגל להסביר את התודעה. אולי אף-אחד אינו מסוגל להסביר אותה. למי אכפת. אני יודע מה זה. אני לא צריך הסבר כדי להכיר את הדברים, הרי אני חי אותם ברגע זה ממש.

עבור רוב בני-האדם, העניין הוא שאין אפשרות להרפות מהמחשבה על התודעה, או מן האפשרות שיש כללים לחוויה, כללים לשינויים שאנחנו יכולים לחולל בחיינו כתוצאה מכך, וגם דרכים שגויות ללכת בהן.

השאלה "מה עלי לעשות בזמן שלי בעולם הזה?" אינה שאלה שנעלמת אי-פעם. ההבנה התרבותית הנוכחית שלנו ביחס ליקום נשלטת במידה רבה מאוד על ידי המדע, אך רק באמצעות השפה הטבעית והדיבור יש לנו אפשרות לפתח את תחושת הקיום שלנו.

היכולת לתרגם ולהעביר חוויות באה לידי ביטוי באורח שונה בכל שפה, אך בכל אחת מהשפות יש גבולות ליכולת ליישם

המתמטיקה, שהיא השפה שרוב המדע נשען עליה, היא עדשה אחת לראות בה את העולם, אך ביסודו של דבר היא רק שפה. שפה מובהקת לצורות מסוימות של חקירה רציונלית, אך כל השפות, יש לה מגבלות.

"כל הידע שלנו, כביכול, או האמונות העמוקות שלנו, משאלות על גאוגרפיה והיסטוריה ועד לחוקים העמוקים ביותר של הפיזיקה של החלקיקים או אפילו הידע בתחום המתמטיקה והלוגיקה, הוא מבנה שהאדם הקים ואשר נוגע בחוויה רק בשוליה", ווילרד ון אורמן קווין.

היכולת לתרגם ולהעביר חוויות באה לידי ביטוי באורח שונה בכל שפה, אך בכל אחת מהשפות יש גבולות ליכולת ליישם, ולעתים קרובות תהליך התרגום מזווית ראייה אחת לאחרת מעניק לנו תובנות רבות יותר מאשר התיאור עצמו.

אפשר להשוות את הדברים למערכת הראייה שלנו – אם אנחנו מדמיינים את העין השמאלית והעין הימנית ממוקדות שתיהן באותה הסצנה. התמונה מכל עין עשויה להיות מעט שונה, אך אפשר לחשוב על כל עין כשלעצמה כנותנת תיאור "שלם" של הסצנה. אך רק בשילוב בין שתיהן מופיע היבט חדש שאנו מסוגלים לקלוט: העומק.

תפישת העומק אינה קיימת כשלעצמה באף אחת מן העיניים, אלא רק בשילוב של שתי התמונות. לעתים, רק באמצעות השוואה של פרספקטיבות שונות מתאפשרת הבנה עמוקה יותר של המציאות.

 

העצמי כבדיה

השפה הטבעית היא הכלי שבאמצעותו אנחנו בונים מודלים של העצמי. ובאמצעות תרגום של האינטואיציות שלנו למלים ולרעיונות אנחנו לומדים את גבולותיה של השפה הזאת וכן את הגבולות של הפרספקטיבה הספציפית שלנו.

ה"עצמי" הוא אולי בדיה, אך במקרה כזה עוד יותר חיוני שנאמץ את הבדיה, ומתוך כך שנאמץ את השפה הטבעית, כדי לתקשר זה עם זה ברמה עוד יותר עמוקה

באמצעות השפה אנחנו לומדים מגיל צעיר להבדיל בינינו ובין הזולת, אפילו אם התודעה אינה מושג שאנחנו לומדים אי-פעם באורח מפורש, ואפילו אם לעולם איננו "יודעים" את עצמנו באמת.

"ההתפתחות של בעלי החיים הגבוהים יותר ושל האדם, והתעוררות התודעה ברמה מסוימת. התמונה היא בערך כזאת:
'על אף שהאתר מלא בתנודות, העולם אפל. אך יום אחד האדם פוקח את עינו הרואה, ויש אור'.
מה שהשפה הזאת מתארת, בעיקר, הוא תמונה. מה יש לעשות עם התמונה, כיצד יש להשתמש בה – זה עדיין לא ברור". (לודוויג ויטגנשטיין)

השפה הטבעית – המלה הדבורה, רומנים, שירה, דיבור מטפורי מעורפל, תיאורים של דברים מומצאים כמו אהבה וה"עצמי" ותודעה – היא-היא הכלי החזק ביותר שבו אנחנו יכולים לחלוק את החוויות הסובייקטיביות שלנו. כלי רב-עצמה שמאפשר לנו לבנות מפת דרכים משותפת, כדי ליצור "עצמי" טוב יותר עבור כל אחד מאיתנו.

ה"עצמי" הוא אולי בדיה, אך במקרה כזה עוד יותר חיוני שנאמץ את הבדיה, ומתוך כך שנאמץ את השפה הטבעית, כדי לתקשר זה עם זה ברמה עוד יותר עמוקה.

העולם המודרני מלא בסיסמאות קצרצרות ובהוראות כיצד לחיות, אך כדי לנהל שיחות עמוקות יותר, באמת, עלינו לפקוח את שתי עינינו כדי לחקור ולבנות דרכים חדשות להבין את חווית החיים, במקום להפוך אותה לסחורה עוברת לסוחר.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

לוכלן בלום (Lochlan Bloom) הוא סופר ותסריטאי בריטי.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי.

תמונה ראשית: "סיבים", תצלום: ריקרדו גומס אנחל, unsplash.com

Photo by Ricardo Gomez Angel on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי לוכלן בלום, Medium.


תגובות פייסבוק