האם היא קיימת? האם היא ממשות? או שמא רק אגדה מתקתקה, תירוץ ריק מתוכן?
X זמן קריאה משוער: 5 דקות
בתקופה האחרונה אני מדבר הרבה על הנפש. זה מרגיז אתכם. אתם אנשים אינטליגנטים ומתוחכמים. אבל למה שזה ירגיז אתכם? האם הנפש היא סיפור פיות? בואו נחשוב על כך בצורה הבהירה ביותר האפשרית.
אם אנחנו מעיזים לדבר על נפש, אנחנו מיד מתויגים מתוך חשדנות כבדאים, כמי שחושבים במונחים של מאגיה, כרגשנים – הרי לא יתכן שאנחנו ממש רציניים, נכון? אז הגענו למצב שבו אנחנו מכחישים את קיומו של דבר בתוכנו שאיננו יכולים לגעת בו, להיות בעליו, לרכוש, לקנות ולמכור בכסף. אז הנה אנחנו: מצד אחד מכריזים שאין דבר שאינו יכול להיקנות או להימכר בכסף, ומצד אחר – מכחישים שיש משהו פרט לכך. אתם רואים את הסתירה?
הנה לכם הפגם הגדול ביותר במחשבה המודרנית: הכחשת הנפש. בסדר, תגלגלו את העיניים, ואז תשאלו את עצמכם מדוע העולם ניצב על סף תהום. אלא שמה שאנחנו לעתים קרובות איננו קולטים הוא שסביר לגמרי שאדם יהיה אתאיסט, רציונליסט, מטריאליסט ועוד – ובכל זאת, שהוא לא יכחיש את קיומה של הנפש. אין פה שום סתירה: "איזמים" הם בסך הכול אמונות, אך הנפש היא חוויה אמפירית, שאינה זקוקה לשום אמונה.
אז בואו נראה האם אנחנו יכולים למצוא אותה, ביחד.
אני נכה. אור השמש עלול להרוג אותי בתוך שעות. כן, באמת. ובכן, הוריי אינם אוהבים אותי פחות. הם אפילו אוהבים אותי יותר. אשתי לא אוהבת אותי למרות הנכות שלי. היא התאהבה בי דווקא בגללה. שום דבר מכל זה אינו עניין רציונלי או חומרי. גורמים רציונליים הפועלים לתועלתם העצמית לא היו אוהבים אדם כמוני, כי אין בכך כל יתרון חומרי, אנושי. אני חלש יותר מעלה של עשב, לפחות ככל המדובר בעשב הצומח בשמש.
ואותו הדבר נכון ביחס אליכם. אתם אוהבים את האנשים שחשובים לכם, לא כיוון שהם מושלמים, נטולי פגמים, טהורים. אתם אוהבים אותם בשל חולשותיהם, פגמיהם ושבריריותם. בזכות הכאב שלהם והאמת שלהם. ואם אינכם אוהבים אותם על כך, אינכם אוהבים כלל. אתם עושים אידאליזציה ועוסקים בניתוח שכלי של הדברים, ומערכת יחסים כזאת תישבר תחת הלחץ הקטן ביותר.
כשאתם רואים לפניכם מישהו שאתם אוהבים, עירום ועריה, מה אתם באמת רואים? אתם רואים בו הכול
אז מה בכם הוא הדבר שאוהב? אין בכם שום דבר אחר שמסוגל לכך. לא השכל שלכם, לא המחשבות שלכם, לא התפיסות שלכם, לא החושים שלכם, לא ההיגיון, האמונה, החישובים, התשוקה או האינסטינקט. שום דבר. רק הנפש. בלי נפש אין אהבה. בלי אהבה, אין משמעות, מטרה, אושר. וכך, בדרך הזאת, כל הדברים שבאמת חשובים לכם באים ישירות מהנפש. תילחמו בכך אם אתם רוצים, אבל המלחמה בכך רק תגרום לכם להיות עוד יותר אומללים.
ובכן, בואו נראה האם אנחנו יכולים להעמיק עוד יותר בעניין. מה הוא הדבר הזה המכונה "נפש"? ובכן, לאהוב זה פשוט לראות. אתם מרגישים נאהבים כשבאמת רואים אתכם כמי שאתם, נכון? אם מישהו אינו יכול לראות אתכם, אתם סובלים: אתם מרגישים דחויים, פגועים, קטנים. כלומר, הנפש היא אותו חלק בנו שרואה, כי אהבה היא להיראות.
אז אין שום סיבוך, שום מסתורין בכלל, ביחס לדבר הזה המכונה "נפש". הוא הדבר הטבעי ביותר, הדבר שהכי קל להסביר אותו, להרגיש אותו, לאחוז בו, לבטא אותו. איננו צריכים להכחיש אותו כאילו מדובר באיזשהו קסם. כשאנחנו נוהגים כך, אז הצרות שלנו באמת מתחילות – כי אז אנחנו משקיעים מאמץ רב מדי כדי להסביר את החיים כמשהו שאינו.
מה רואים נאהבים? נאהבים אינם רואים צורה, מִתאר, עונג או תשוקה. לא באמת. אלו ביטויים, התגלמויות, תפיסות, תחושות. הם לא מה שנראה. כשאתם רואים לפניכם מישהו שאתם אוהבים, עירום ועריה, מה אתם באמת רואים? אתם רואים בו הכול. לא כל מה שהוא, אלא כל מה שיש, בכלל.
הנפש היא הכול, שם בתוככם. כפי שאני אומר לעתים קרובות, היקום כולו בפעימה של לבכם השבור
אתם רואים את הנהר ההופך לאוקיאנוס. אתם רואים את העץ ההופך לשמיים. אתם רואים את העמק ההופך להר. אתם רואים את כל זה, מיד, בלי לדעת זאת. אתם יכולים להכחיש זאת, כמובן. אבל ההכחשה הזאת היא בסך הכול השכל הרציונלי שלכם המשקר לכם. אחרת, למה בכלל שתרדפו אחר האהבה? הסיבה לכך היא שהכול נראה וטמון באדם האהוב שיש לנו צורך לאהוב אותו. אחרת, היינו מאושרים בתכלית עם מספר סופי מסוים של חפצים, נכון? אבל אנחנו לא. רק בגלל שהכול, מה שאתם יכולים לחשוב עליו כ"אחד", נמצא שם באהבה, רק בגלל זה אנחנו מרגישים כל כך לא שלמים בלעדיה. וכך, באמצעות העובדה שאנחנו רואים הכול באדם האהוב, אנו זוכים להציץ במה שהנפש היא באמת.
הנפש היא הכול, שם בתוככם. כפי שאני אומר לעתים קרובות, היקום כולו בפעימה של לבכם השבור.
כעת, הבה נחזור למציאות המוחשית. יש לנו היום, בעולם, בעיות של נפש. אנחנו לא רואים עוד זה את זה. אנחנו רואים עור, צבע, דת, גזע, שיוך אתני, לאומיות. אנחנו רואים את הבנים והבנות של האדמה, ואת הלא-רצויים. כלומר: אנחנו לא רואים בכלל. הכול טמון בכולם. זוהי הנפש, וזוהי הדרך שעלינו ללמוד לראות בה זה את זה, שאם לא כן נהרוג זה את זה בשנאה, בטינה, בחמדנות ובפחד.
בעיות של נפש. אנחנו מנסים לפתור אותן באמצעות פוליטיקה. לבחור מנהיג זה או אחר. אבל הבעיות שלנו עמוקות בהרבה. מלכתחילה, בכך שהכחשנו את הנפש, נעשינו עיוורים לאמת של הזולת. ומה התוצאה? ברור שהתוצאה היא הטירוף הצרכני, שמוביל לאי-שוויון ולסטגנציה. תוצאה נוספת היא אפליה, גזענות וקיצוניות – כי אם אין לך נפש, גם לאחרים שמולך אין. אבל מבחינתי, ההיבט הרעיל ביותר הוא המרחק. המרחק מהחיים עצמם. ובמרחק הזה, נולד סבל. סבל הוא כמו מחלה. אנחנו מדביקים בו זה את זה, כי איננו מסוגלים לשאת אותו לבדנו.
ויחד עם זאת, מבחינה אחרת הסבל נבדל ממחלה כי אינו זקוק למרפא. הוא זקוק רק לכך שיראו אותו, עירום, על ידי החלק בכם שרואה, החלק שרואה כל דבר כהכול. זוהי חוויית האהבה, וכך אתם יודעים שיש לכם נפש.
עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם שלספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי
תמונה ראשית: פטריה ביער. תצלום: בנימין בלש, unsplash.com
Photo by Benjamin Balázs on Unsplash
המחשבה מובאת לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם דברים שפרסמנו בעבר, חשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.
המחשבה התפרסמה לראשונה ב"אלכסון" ב-29 באוקטובר 2017
תגובות פייסבוק
3 תגובות על איפה הנפש
מקסים.
העובדה שיש חוויה עוצמתית, אינה בסיס לנפש כמבנה, אלא להוויתה של התודעה כאלמנט חושב ומגיב למציאות באופנים אשר חוצים את ההבנות המטריאליות.
זה לא מסביר את קיומה של הנפש.
נפש אינה מבנה
התודעה והטבע אינם מבנים
מילה היא מבנה
מדע הוא מבנה
נחמד שלא יודעים הכל
חידת המתמטיקאי האלמוני
דניאל זילברברגיטנג זאנג, מתמטיקאי אלמוני אשר עבד ברשת הסנדוויצ'ים "סאבווי" בזמן שחיפש לשווא...
X 2 דקות
המנותקים
כפי שקורה מדי פעם, התקשורת בעולם דיווחה על תצפיות באזור האמזונס: קבוצה אנושית, ילידי יערות העד והנהרות השוצפים, קבוצה שאיש בעולם החיצון אינו יודע עליה כמעט דבר. ועיקר העניין הוא בכך שהם, כפי שנאמר בידיעות באנגלית, ״uncontacted״. הילידים הללו, שניתן להם שם על פי הנהר שהם חיים בקרבתו, Massaco, דוברים שפה שאיננו יודעים עליה דבר. על מנהגיהם ידוע אך מעט: שהם צדים באמצעות קשתות גדולות מאוד, ושהם טומנים מכשולים חדים באדמה סביב אזור המחייה שלהם, כדי לנקב צמיגים של ג׳יפים פולשים וגם כדי לפצוע קשה כל אדם שינסה להתקרב אליהם ברגל. התצלומים שהתקשורת מפרסמת מראים חבורה של גברים חסונים, מכונסים בעצמם, שקועים בכלי הציד שלהם.
עיני הקוראים מגורות על ידי הקביעה שהם ״uncontacted״. המונח מקפל בתוכו הבטחה: הנה-הנה לנגד עינינו עם, תרבות, ״שבט״, קבוצת בני-אדם, שלא באו במגע עם ״האדם הלבן״, ואולי אפילו לא עם בני-אדם אחרים כלשהם. על פי רוב, בדיקה זהירה תעלה שהם באו במגע עם קבוצות אחרות באמזונס (בתקווה שהם טרם באו במגע עם בני התרבות המערבית בברזיל או במדינות הסמוכות לה באזור האמזונס). מיתוס הפרא האציל חי ובועט. והכול חוסה תחת ״uncontacted״.
אך מה פירוש הדבר? ״uncontacted״ באנגלית, בהקשר כזה, אומר, כמעט מבטיח, שלא נוצר איתם מגע קודם לכן. מדובר בקביעה גורפת, מרחיקת לכת וקשה מאוד להוכחה. אפשר אף לומר שהיא אינה נכונה כמעט על פי הגדרה, שהרי איננו יודעים אם הילידים הללו לא באו במגע עם אחרים, אפילו עם לבנים ובני תערובת ברזילאים, אולי ביוזמתם, אולי לפני דור או שניים או לפני 200 או 300 שנה. אפשר גם לטעון שהעובדה שהם נראו, ו״הונצחו״ על ידי המצלמה, היא כבר סוג של contact, כלומר של מגע.
היות שאנחנו עוסקים כאן בענייני לשון, נתמקד אכן במונח uncontacted. הוא שלילה של contacted, כלומר ״שבאו איתו/איתם במגע״. אין הכוונה דווקא למגע של נגיעה, אך המונח contact, המצוי בתשתית של uncontacted כולל, אטימולוגית, את הרעיון בדבר מגע (tact, שמקורו לטיני) ואת התחילית con-, גם היא לטינית, שפירושה ״ביחד״. תגידו שכל מגע כולל יסוד הכרחי של ״ביחד״? תצדקו. ובכל זאת, באנגלית to contact פירושו ״ליצור מגע״, ובמובן הזה uncontacted הוא גם ״שלא יצרו איתו מגע״, ואין צורך לערב בכך את המובן המקורי של שני החלקים, tact ו-con. אם, בנוסף לכך, תאמרו שיש מידה של שתלטנות, אדנות ואפילו אלימות ב-contacted ועוד יותר מכך ב-uncontacted, לא אתווכח איתכם. הדבר בהחלט ראוי להיאמר. במובן הזה, השפה האנגלית משמשת לביסוס עמדה של עליונות אדנותית, קולוניאלית, על קבוצה של אנשים שאולי, ובוודאי בצדק, רואים בנו כולנו כאלו שאינם ראויים כלל ל-contact מצדם, או לפחות מי שמהווים מבחינתם סכנה קיומית (הדקרים שהם טומנים באדמה מעידים על כך ללא ספק). בלי לפלוש לדיון בשפות אחרות, אציין רק שספרדית ופורטוגזית אינן מציבות את הדברים בצורה כה חדה, ואינן מותירות תחושה שקבוצה אנושית כזאת מוגדרת על פי היותה כזאת שכבר באו איתה במגע או לא.
בעברית האנשים הללו באמזונס, שפשוט נטען לגביהם שהם לא היו מושא למגע מצדם של חוקרים או חוקרות, אנשי התרבות המערבית לסוגיהם, או לפחות מי שיכולים לצלם אותם ולדווח על כך לתקשורת – נוטים להיקרא ״מבודדים״ או ״מנותקים״. חבל שכך. כלל לא בטוח שהם עצמם חשים כך, ובוודאי אין לקבוע שגם אם הם סבורים שהם מבודדים או מנותקים (ממי? מאיתנו, ככל הנראה), הדבר נחשב בעיניהם לשלילי. יתרה מכך, בעברית, צורות הבינוני הללו מביעות גם תוצאה, כלומר כאילו האנשים הללו מבודדים כי מישהו בודד אותם, מנותקים כי מישהו ניתק אותם. ולא היא. וגם אם נניח בצד את המובן הזה, שאינו מחויב, השימוש ב״מנותקים״ או ״מבודדים״ מותיר טעם מריר.
זהו בדיוק הרגע שתרבות (שלנו) יכולה להמציא מונח כדי להתייחס בצורה נאותה ומכבדת לתרבות אחרת, עוד לפני שאנו יכולים לשאול את אנשיה כיצד הם מכנים את עצמם, ומה דעתם על העולם ועל מצבם בו. הרי לשם כך נצטרך ללמוד מהם את שפתם, כלומר יהיה עלינו לקוות שהם ייאותו לחלץ אותנו מבורותנו הלשונית והתרבותית המוחלטת. עד אז, אולי נכנה אותם בעברית ״לא ממוגעים״? בכך ננטרל במידה רבה את הגוון השלילי של ״נגועים״ או ״לא נגועים״, אך נתייחס לעניין המגע, בלי לכפות עליהם הדדיות, לפחות מצד השפה העברית.
עד אז, לטובתם, אני מקווה שאיש לא יצור איתם קשר, לא יבוא איתם במגע, לא ייגע בהם בשום דרך. אפילו אם המחיר שנשלם על כך יהיה שנישאר בבורותנו ביחס אליהם. המחשבה על הלשון תמיד מובילה אותנו למידת הענווה. ואם כך הוא, הרי שבני האמזונס הללו כבר הביאו לנו תועלת, שיהיו בריאים.
שיר טוב
שיר טוב
לוקח שנים
חמש שנים במשחקי כדור,
עוד חמש בלימודי סנסקריט,
שש בסחיבת אבנים,
תשע באהבים עם השכנה,
שבע בספיגת מכות,
ארבע בשיטוט לבד,
שלוש במעבר עיר,
עשר בהחלפת הנושא,
נצח, אני ואת,
הולכים ביחד.
תרגם מפורטוגזית: יורם מלצר
פאולו למינסקי (Leminski) היה משורר, מתרגם, מבקר ספרות, ביוגרף, מורה ואמן ג'ודו ברזילאי שנולד ב-1944 והלך לעולמו ב-1989. למינסקי היה משורר וסופר אקספרימנטלי ואוונגרדי שהותיר גוף יצירה מגוון במיוחד.