אלכסון קלאסיק איפה הנפש

בתקופה האחרונה אני מדבר הרבה על הנפש. זה מרגיז אתכם. אתם אנשים אינטליגנטים ומתוחכמים. אבל למה שזה ירגיז אתכם? האם הנפש היא סיפור פיות? בואו נחשוב על כך בצורה הבהירה ביותר האפשרית.

אם אנחנו מעיזים לדבר על נפש, אנחנו מיד מתויגים מתוך חשדנות כבדאים, כמי שחושבים במונחים של מאגיה, כרגשנים – הרי לא יתכן שאנחנו ממש רציניים, נכון? אז הגענו למצב שבו אנחנו מכחישים את קיומו של דבר בתוכנו שאיננו יכולים לגעת בו, להיות בעליו, לרכוש, לקנות ולמכור בכסף. אז הנה אנחנו: מצד אחד מכריזים שאין דבר שאינו יכול להיקנות או להימכר בכסף, ומצד אחר – מכחישים שיש משהו פרט לכך. אתם רואים את הסתירה?

הנה לכם הפגם הגדול ביותר במחשבה המודרנית: הכחשת הנפש. בסדר, תגלגלו את העיניים, ואז תשאלו את עצמכם מדוע העולם ניצב על סף תהום. אלא שמה שאנחנו לעתים קרובות איננו קולטים הוא שסביר לגמרי שאדם יהיה אתאיסט, רציונליסט, מטריאליסט ועוד – ובכל זאת, שהוא לא יכחיש את קיומה של הנפש. אין פה שום סתירה: "איזמים" הם בסך הכול אמונות, אך הנפש היא חוויה אמפירית, שאינה זקוקה לשום אמונה.

אז בואו נראה האם אנחנו יכולים למצוא אותה, ביחד.

אני נכה. אור השמש עלול להרוג אותי בתוך שעות. כן, באמת. ובכן, הוריי אינם אוהבים אותי פחות. הם אפילו אוהבים אותי יותר. אשתי לא אוהבת אותי למרות הנכות שלי. היא התאהבה בי דווקא בגללה. שום דבר מכל זה אינו עניין רציונלי או חומרי. גורמים רציונליים הפועלים לתועלתם העצמית לא היו אוהבים אדם כמוני, כי אין בכך כל יתרון חומרי, אנושי. אני חלש יותר מעלה של עשב, לפחות ככל המדובר בעשב הצומח בשמש.

ואותו הדבר נכון ביחס אליכם. אתם אוהבים את האנשים שחשובים לכם, לא כיוון שהם מושלמים, נטולי פגמים, טהורים. אתם אוהבים אותם בשל חולשותיהם, פגמיהם ושבריריותם. בזכות הכאב שלהם והאמת שלהם. ואם אינכם אוהבים אותם על כך, אינכם אוהבים כלל. אתם עושים אידאליזציה ועוסקים בניתוח שכלי של הדברים, ומערכת יחסים כזאת תישבר תחת הלחץ הקטן ביותר.

כשאתם רואים לפניכם מישהו שאתם אוהבים, עירום ועריה, מה אתם באמת רואים? אתם רואים בו הכול

אז מה בכם הוא הדבר שאוהב? אין בכם שום דבר אחר שמסוגל לכך. לא השכל שלכם, לא המחשבות שלכם, לא התפיסות שלכם, לא החושים שלכם, לא ההיגיון, האמונה, החישובים, התשוקה או האינסטינקט. שום דבר. רק הנפש. בלי נפש אין אהבה. בלי אהבה, אין משמעות, מטרה, אושר. וכך, בדרך הזאת, כל הדברים שבאמת חשובים לכם באים ישירות מהנפש. תילחמו בכך אם אתם רוצים, אבל המלחמה בכך רק תגרום לכם להיות עוד יותר אומללים.

ובכן, בואו נראה האם אנחנו יכולים להעמיק עוד יותר בעניין. מה הוא הדבר הזה המכונה "נפש"? ובכן, לאהוב זה פשוט לראות. אתם מרגישים נאהבים כשבאמת רואים אתכם כמי שאתם, נכון? אם מישהו אינו יכול לראות אתכם, אתם סובלים: אתם מרגישים דחויים, פגועים, קטנים. כלומר, הנפש היא אותו חלק בנו שרואה, כי אהבה היא להיראות.

אז אין שום סיבוך, שום מסתורין בכלל, ביחס לדבר הזה המכונה "נפש". הוא הדבר הטבעי ביותר, הדבר שהכי קל להסביר אותו, להרגיש אותו, לאחוז בו, לבטא אותו. איננו צריכים להכחיש אותו כאילו מדובר באיזשהו קסם. כשאנחנו נוהגים כך, אז הצרות שלנו באמת מתחילות – כי אז אנחנו משקיעים מאמץ רב מדי כדי להסביר את החיים כמשהו שאינו.

מה רואים נאהבים? נאהבים אינם רואים צורה, מִתאר, עונג או תשוקה. לא באמת. אלו ביטויים, התגלמויות, תפיסות, תחושות. הם לא מה שנראה. כשאתם רואים לפניכם מישהו שאתם אוהבים, עירום ועריה, מה אתם באמת רואים? אתם רואים בו הכול. לא כל מה שהוא, אלא כל מה שיש, בכלל.

הנפש היא הכול, שם בתוככם. כפי שאני אומר לעתים קרובות, היקום כולו בפעימה של לבכם השבור

אתם רואים את הנהר ההופך לאוקיאנוס. אתם רואים את העץ ההופך לשמיים. אתם רואים את העמק ההופך להר. אתם רואים את כל זה, מיד, בלי לדעת זאת. אתם יכולים להכחיש זאת, כמובן. אבל ההכחשה הזאת היא בסך הכול השכל הרציונלי שלכם המשקר לכם. אחרת, למה בכלל שתרדפו אחר האהבה? הסיבה לכך היא שהכול נראה וטמון באדם האהוב שיש לנו צורך לאהוב אותו. אחרת, היינו מאושרים בתכלית עם מספר סופי מסוים של חפצים, נכון? אבל אנחנו לא. רק בגלל שהכול, מה שאתם יכולים לחשוב עליו כ"אחד", נמצא שם באהבה, רק בגלל זה אנחנו מרגישים כל כך לא שלמים בלעדיה. וכך, באמצעות העובדה שאנחנו רואים הכול באדם האהוב, אנו זוכים להציץ במה שהנפש היא באמת.

הנפש היא הכול, שם בתוככם. כפי שאני אומר לעתים קרובות, היקום כולו בפעימה של לבכם השבור.

כעת, הבה נחזור למציאות המוחשית. יש לנו היום, בעולם, בעיות של נפש. אנחנו לא רואים עוד זה את זה. אנחנו רואים עור, צבע, דת, גזע, שיוך אתני, לאומיות. אנחנו רואים את הבנים והבנות של האדמה, ואת הלא-רצויים. כלומר: אנחנו לא רואים בכלל. הכול טמון בכולם. זוהי הנפש, וזוהי הדרך שעלינו ללמוד לראות בה זה את זה, שאם לא כן נהרוג זה את זה בשנאה, בטינה, בחמדנות ובפחד.

בעיות של נפש. אנחנו מנסים לפתור אותן באמצעות פוליטיקה. לבחור מנהיג זה או אחר. אבל הבעיות שלנו עמוקות בהרבה. מלכתחילה, בכך שהכחשנו את הנפש, נעשינו עיוורים לאמת של הזולת. ומה התוצאה? ברור שהתוצאה היא הטירוף הצרכני, שמוביל לאי-שוויון ולסטגנציה. תוצאה נוספת היא אפליה, גזענות וקיצוניות – כי אם אין לך נפש, גם לאחרים שמולך אין. אבל מבחינתי, ההיבט הרעיל ביותר הוא המרחק. המרחק מהחיים עצמם. ובמרחק הזה, נולד סבל. סבל הוא כמו מחלה. אנחנו מדביקים בו זה את זה, כי איננו מסוגלים לשאת אותו לבדנו.

ויחד עם זאת, מבחינה אחרת הסבל נבדל ממחלה כי אינו זקוק למרפא. הוא זקוק רק לכך שיראו אותו, עירום, על ידי החלק בכם שרואה, החלק שרואה כל דבר כהכול. זוהי חוויית האהבה, וכך אתם יודעים שיש לכם נפש.

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם שלספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: פטריה ביער. תצלום: בנימין בלש, unsplash.com

Photo by Benjamin Balázs on Unsplash

המחשבה מובאת לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם דברים שפרסמנו בעבר, חשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המחשבה התפרסמה לראשונה ב"אלכסון" ב-29 באוקטובר 2017