איש הזיקית

על האמן שהיה קוביסט ודאדאיסט, מודרניסט וגם צייר דיוקנאות, חובב מכוניות מהירות ונשים, מכור לניו-יורק ואיש של אלף פנים
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

הרטרוספקטיבה של פרנסיס פיקבייה שהוצגה לאחרונה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, זכתה לשבחי הביקורת על חשיפתו של אחד המייסדים המפתיעים ביותר של המודרניזם. כתב העת ARTnews כינה את התערוכה "אחת התערוכות המשובחות של השנה", ו"פורבס" זיכה אותה בתואר "מעוררת".

מרבית המבקרים מתפעלים מעצם מגוון היצירות בתערוכה. במהלך הקריירה שלו, פיקבייה נע ונד בין סגנונות, כשהוא עובר בין קוביזם לדאדאיזם, מציור מופשט לציור דיוקנאות. למעשה, רק לעתים נדירות הוא יצר באותו סגנון לאורך יותר משנים בודדות. הוא היה אמן עצמאי לחלוטין והתעלם מתנועות וזרמים אופנתיים. "אם אתה רוצה רעיונות נקיים, החלף אותם באותה תדירות שבה אתה מחליף חולצה", נהג לומר.

ניתן לייחס את תשוקתו של פיקבייה לגיוון לרגע מכונן בקריירה שלו: כשגילה לראשונה את העיר ניו יורק. לפני קצת יותר ממאה שנה, האמן ביקר לראשונה בעולם החדש, והפך בין לילה לסנסציה. החוויה הניו יורקית שלו העצימה את תשוקתו של פיקבייה לחירות אמנותית, ואפשרה לו להמציא את עצמו מחדש בכל פעם שהתחשק לו. בשנת 1913 פיקבייה הפך לצייר המחליף דמויות המוערך כל כך בימינו.

סוסים, פיקבייה, מרכז פומפידו

"סוסים", פרנסיס פיקבייה, 1911. מרכז פומפידו, פריס. תצלום: ויקיפדיה

בראשית הקריירה שלו, ההבדל העיקרי בין פיקבייה לבני תקופתו היה הכסף. בעוד שפיקאסו התקשה לקושש מעות לתשלום לספק הפחמים, פיקבייה קנה בכול שנה מכונית ספורט חדשה. אביו, ספרדי עשיר יליד קובה, נישא לצרפתייה שהביאה עמה עושר דומה, ולבנם, שנולד בשנת 1897, לא חסר דבר. פיקבייה הבוגר היה כהה ונאה, עם עיניים שקועות ושיער שחור סבוך, שאותו נהג לסרק מהמצח אחורה. נשים חשבו שהוא מקסים, והוא היה תמיד מצויד ברעיה, בפילגש או בשתיהן גם יחד.

פיקבייה התפרסם בסלונים של פריס בסביבות 1906 בזכות סדרה של ציורים אימפרסיוניסטיים טובים, אבל לא יוצאי דופן. הוא הבין שהוא מצייר בסגנון מיושן ולכן הצטרף לאחת מקבוצות האמנים הנחשבות אז בפריז, קבוצת הקוביסטים של פיטו (Puteaux). חבורת הציירים הזו, ובהם אלבר גלֶז Gleizes) ), ז'אן מצינגר (Metzinger), פרנאן לז'ה  (Léger) ומרסל דושאן (Duchamp), קיוו ליצור אמנות חדשה שתפרק את הנושאים למרכיביהם ותחבר אותם מחדש ממגוון זוויות ראייה בו זמנית. כמו תנועות רבות אחרות בפריז, הקוביסטים של פיטו טענו בלהט לעליונות רעיונותיהם, דחו במרירות קבוצות יריבות, והתעקשו שחברי הקבוצה יקפידו על נאמנות לקו הרשמי. פיקבייה החל להתנסות בעצמו בקוביזם ביצירות כמו "מחולות באביב" (1912), מערך מורכב של משטחים חופפים, שאם מביטים בהם מזווית מתאימה, הם יוצרים שתי דמויות רוקדות.

בסוף 1912, פיקבייה נתבקש להשאיל ציורים שלו לתערוכה שאורגנה בניו יורק על ידי קבוצה בשם "אגודת הציירים והפסלים האמריקנים" (AAPS). האגודה תכננה תערוכת ענק בפברואר ומרץ של שנת 1913, כדי להציג את יצירותיהם של אמנים אמריקנים פרוגרסיביים וכדי להציג בפני הקהל הניו יורקי את המודרניזם האירופי. פיקבייה החליט לא רק להשאיל ארבעה ציורים לתערוכה אלא גם לנסוע לניו יורק, עיר שייצגה את כל מה שהיה חדש ומרגש. הוא היה האמן האירופי היחיד שנסע – איש מלבדו לא יכול היה להרשות לעצמו נסיעה כזו. אבל פיקבייה, שעבורו הטיול לא היה כרוך במאמץ רב, לא יכול היה לוותר על ההזדמנות. הוא ואשתו, גבריאל, יצאו לאמריקה בינואר 1913.

הם הגיעו לניו יורק בעיצומה של מהומה. תערוכת האמנות במבנה המפואר בשדרות לקסינגטון, ה-69th Regiment Armory שהעניק לתערוכה את שמה, הדהימה את הקהל. מרבית המבקרים, שראו לראשונה בחייהם יצירות משל מאטיס, פיקאסו, בְּרק, דושאן, קנדינסקי ולז'ה, חשבו שאלה יצירות מוזרות, מופרעות וסוטות. העיתון Evening World הכריז: "רק דמיונם של מאושפזים במחלקה הפסיכופאטית של בֶּלוויוּ Bellevue)) או בבית החולים לאסירים חולי נפש מאטיוואן (Matteawan) מסוגל לתפוש, בלי לראות, את טיבם של הציורים הקוביסטים". עיתונאים טענו כי האמנים הם חולי נפש או נוכלים שלועגים לתמימותו של הקהל.

ז'ורז' בראק, קוביזם, כינור, מוצרט

"כינור: מוצרט קובליק", ז'ורז' בראק, 1912, ב-MOMA. תצלום: ויקיפדיה

בחיפוש נואש אחר מישהו שיסביר את האמנות הזו, העיתונים פנו אל פיקבייה, האמן האירופי היחיד שהיה זמין. ציוריו של פיקבייה זכו למנת עלבונות משלהם: "מחולות באביב" תואר כ"חתול מתפתל בערוגת עגבניות". אבל הם לא ויתרו על ההזדמנות לראיין קוביסט אמיתי. כתב של The Sun ציין, בהומור מגומגם, כי פיקבייה "כלל אינו נראה קוביסטי, משום שהוא עגלגל". אותו כתב הצהיר גם, בהפתעה ניכרת, כי: "מ. פיקבייה אינו נראה כלל כמו פרחח, ואשתו היא התגלמות הנימוס".

פיקבייה התראיין ארוכות ודן באמנות שלו, שאותה תיאר כ"הלכי רוח המבוטאים בצורה". הוא הציע פרשנות אקספרסיוניסטית לסגנון הציור שלו, ואמר לניו יורק טיימס:

"ראיתי את מה שאתם קוראים 'גורדי שחקים'. האם ציירתי את בניין פלטירון, את בניין וולוורת', כשציירת את ההתרשמויות שלי מ'גורדי השחקים' הללו בעירכם הנפלאה? לא! נתתי לכם את התנועה המהירה מעלה, את התחושה של מי שניסו לבנות את מגדל בבל – את תשוקת האדם להגיע על השמים, אל האינסוף".

לא ברור אם העיתונאים, שהתקשו להבין כל סוג של אמנות שלא הייתה לגמרי ייצוגית, הבינו את דבריו. אבל הם בלעו את זה. ופיקבייה נהנה להפליא למכור את מרכולתו. הוא התייחס לראיונות כאל משחק, והמציא את עצמו מחדש עבור כל עיתון. עיתונאי אחד תיאר אותו כאדם רציני להחריד, וציין שהוא לא חייך כלל במהלך הריאיון. עיתונאי אחר התפעל במיוחד מקסמו. ה"טיימס", שהקדיש עמוד שלם לפיקבייה, תיאור אותו כשמי שמצליח רק בקושי לשלוט במזגו החמום, וטען שהוא בן 45. (הוא היה בן 34). העיתון גם סיפר לקוראיו שפיקבייה "כבר מפורסם בצרפת" (הוא לא היה) והסביר כי הוא "עתידני יותר מהפוטוריסטים" ו"קוביסטי יותר מהקוביסטים". הבנתם?

השעשוע שבלהערים על התקשורת, לא היה העונג היחיד שלו בניו יורק. פיקבייה הצהיר כי: "ניו יורק היא עיר קוביסטית, עיר עתידנית. היא מבטאת באדריכלות שלה, בחיי, ברוחה, את המחשבה המודרנית". הוא התקבל בשמחה בקהילה האמנותית והבוהמיינית של ניו יורק. הוא הפך לאורח קבוע בסלונים של אשת החברה מייבל דודג' (Dodge) בגריניץ' וילג', שם נהגו הוא וגבריאל להתחכך באנרכיסטים, סופרג'יסטיות, נציגי פועלים, אמנים ומשוררים. הוא התיידד גם עם אלפרד סטיגליץ, פטרון האמנות המודרנית, שהעניק את חסותו ולבסוף גם נישא לציירת ג'ורג'יה או'קיף. סטיגליץ ניהל גלריה קטנה, אך רבת השפעה, שנודעה פשוט בשם 291 (בגלל כתובתה, השדרה החמישית 291).

סטיגליץ נהג לשחות נגד הזרם, ודחה, בעיקרון, כל רעיון מיינסטרימי. הוא לא הניח לעקביות לעכב אותו. למרות שקידם אמנות אירופית בגלריה 291 במשך שנים, ברגע שאמן כמו מאטיס או פיקאסו הפך למפורסם, הוא לא רצה יותר להציג את עבודותיו. סטיגליף היה גם צלם. הוא חשב שמאחר שהצילום מייצג במדויק את העולם, הציור לא אמור לטרוח עוד לייצג מציאות, אלא להתחיל במקום שבו הייצוג נגמר. סטיגליץ ניסה לקדם אמנות "טהורה" – אמנות שאינה מתייחסת לעולם הגשמי – כלומר, מופשטת.

אנחנו כבר רגילים כל כך לאמנות מופשטת, שהיא כבר אינה מפתיעה אותנו, אבל סילוק הנושא מהאמנות היה צעד גדול מאוד. אפילו בעיני פיקאסו, ההפשטה הייתה גשר אחד רחוק מדי. הציורים הקוביסטים הכי פחות ברורים שלו שמרו עדיין על נושא, גם אם זה היה חבוי היטב. אבל בשנת 1913, אמנים כמו וסילי קנדינסקי עשו צעדים ראשונים אל תוך עולם המופשט. התצוגה הניו יורקית הגדולה כללה יצירה מופשטת של קנדינסקי, שסטיגליץ הכריז כי היא היצירה החשובה ביותר בתערוכה.

הטיעונים של סטיגליץ מצאו הד בלבו של פיקבייה. יומיים לאחר שהתערוכה נסגרה, סטיגליץ פתח תערוכת יחיד של עבודות שפיקבייה יצר בניו יורק, עבודות שהעידה כי הוא נטש את הקוביזם. הוא אמר ל"ניו יורק טריביון" שהוא מחפש: "צורת ביטוי משוחררת לגמרי, ספונטנית, המשתנה ללא הרף". הוא הוסיף: "ביטוי אובייקטיבי אסור לחלוטין".

פיקבייה התכוון לבלות רק שבועיים בניו יורק, אבל נשאר בעיר עד אפריל 1913 ובסופו של דבר חזר לפריס מלא התלהבות ומיד כתב לסטיגליץ, כדי לדווח על התקדמותו. כשהציג את עבודותיו המופשטות, קבוצת פיטו הביעה תימהון ועלבון מנטישתו. פיקבייה לא שעה להתעקשות שלהם על הדוגמה הקוביסטית. הוא ספג לתוכו את העצמאות של סטיגליץ ולא חשב שיש טעם להפגין נאמנות לתנועה.

אבל פיקבייה לא נותר נאמן אפילו למופשט. לרגע קצר, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הוא נאלץ להתמודד עם העולם האמיתי. הוא כמעט נשלח לחזית, אבל משפחתו משכה בחוטים והשיגה לו תפקיד נינוח כנהג של גנרל, שהפגין קוצר רוח ניכר מול הרגליו הלא ממש צבאיים של האמן. אי לכך נמשכו חוטים נוספים, ופיקבייה נשלח לקובה כדי לרכוש סוכר עבור הצבא. אלא שלרוע מזלו של הצבא הצרפתי, הספינה עליה שט פיקבייה עגנה בניו יורק, והאמן מיהר גם הוא לעגון בעיר.

הוא חבר שוב לסטיגליץ, ושוב בילה שעות ב-291. הפעם, פיקבייה צייר מכונות בפרטי פרטים – מנורות, מצתים, קרבורטורים. באמצעות ה"מכאנומורפים" האלה, פיקבייה דחה את הציור המופשט. האמנם? הציורים נעשו בדייקנות של שרטוטים טכניים, עם קווים ישרים והצללה מוקפדת, ולמרות זאת הוצגו כדיוקנאות. שרטוט מפורט של מצלמה נשא את הכותרת (בצרפתית) "זה סטיגליץ כאן". המכאנומורפים הם סוג אחר של הפשטה, זיקוק תיאורטי של נושא בחיפוש אחר מהותו.

פיקבייה, Machine Turn Quickly

פרנסיס פיקבייה, "Machine Turn Quickly", מ-1916-1918, ב-National Gallery of Art, תצלום: ויקיפדיה

פיקבייה מעולם לא נטש לגמרי את המופשט, אבל לא ראה סיבה להגביל את עצמו לסגנון אחד. הוא השלים, בסופו של דבר, את מסעו לקובה, אבל עבר את יתר שנות המלחמה בהתעלמות גמורה מצרפת. לאחר המלחמה הוא אימץ את הדאדא, התנועה האנטי-אומנותית שקסמה לחוש ההומור שלו. פיקבייה התענג על אמנות הנונסנס ועל המיצגים הדאדאיסטים האבסורדיים – עד שחברי התנועה החלו להתייחס לעצמם יותר מדי ברצינות. הוא עזב, בלי להסס. "כשאני גומר לעשן", אמר, "אין לי עניין בבדלי הסיגריות". לעתים הוא צייר בסגנון ריאליסטי, אבל ברצינות מתקתקה ומלאכותית כל כך, שהעבודות הפכו לסאטירה. לעתים צייר ציורים מופשטים לגמרי, נקודות וקווים על רקע צבעוני. הוא המשיך לשנות ולתקן עד מותו בשנת 1953.

הרגע המכונן עבור אמנים רבים הוא הרגע שבו הם מגלים את הסגנון שלהם – את הסגנון שימשיכו לשכלל לאורך כל הקריירה. עבור פיקבייה, הרגע הזה הגיע כשהבין שהוא יכול להשליך מעליו כל סגנון, ברגע שאינו מתאים לו יותר. "אני אוהב להמציא, לדמיין, להפוך את עצמי בכול רגע לאדם חדש, ואז לשכוח אותו. לשכוח את הכול", הוא כתב בשנת 1923. בהשראת ההמצאה העצמית שלו בניו יורק, פיקבייה המשיך להמציא את עצמו, שוב ושוב, עד סוף חייו.

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

אליזבת לנדיי (Lunday) היא עיתונאית ומחברת שורה של ספרים העוסקים בחייהם של אמנים נודעים. ספרה האחרון The Modern Art Invasion: Picasso, Duchamp, and the 1913 Armory Show that Scandalized America. ספריה תורגמו לשפות רבות. היא מתגוררת בפורט וורת', טקסס, עם בעלה, בנה, כלב ושני חתולים ומתפעלת מאמנות מודרנית במידה מוגבלת בלבד.

מקורות:

The Armory Show: A Selection of Primary Documents, Archives of American Art Journal, Vol. 27, No. 2, The Seventy-Fifth Anniversary of the Armory Show (1987), pp. 12-33, The University of Chicago Press on behalf of The Archives of American Art, Smithsonian InstitutionFresh Eyes on the New: Reconsidering Early Modern Exhibitions, Kimberly Orcutt, American Art, Vol. 27, No. 3 (Fall 2013), pp. 2-6, The University of Chicago Press on behalf of the The Smithsonian InstitutionMusic and the Development of Abstraction in America: The Decade Surrounding the Armory Show, Howard Risatti, Art Journal, Vol. 39, No. 1 (Autumn, 1979), pp. 8-13, College Art AssociationThe Machinist Style of Francis Picabia,  William A. Camfield, The Art Bulletin, Vol. 48, No. 3/4 (Sep. - Dec., 1966), pp. 309-322, College Art AssociationThe Joke at the Heart of Things: Francis Picabia's Machine Drawings and the Little Magazine 291,  William Rozaitis, American Art, Vol. 8, No. 3/4 (Summer - Autumn, 1994), pp. 42-59, The University of Chicago Press on behalf of the The Smithsonian InstitutionMr. Picabia Breaks with the Dadas, Francis Picabia and Matthew S. Witkovsky, October, Vol. 105, Dada (Summer, 2003), pp. 145-146, The MIT Press

 

הקטע המקורי הופיע באתר JSTOR Daily, כאן.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "נוף בקָסיס", פרנסיס פיקבייה, 1911-1912, אוסף פרטי. תצלום: ויקיפדיה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אליזבת לנדיי, JSTOR Daily.


תגובות פייסבוק