איש הטרולי

כל אחד מאיתנו, הנוסעים המתמידים, נגרר לו ברחבי העולם עם טרולי.

מה נדפק בטרולי? זה תמיד הגלגלים. יותר נכון – גלגל אחד שמסרב להסתובב לו והופך את חיינו לאומללים: במקום שהטרולי יחליק לו מאחורינו או לפנינו כמו איזה כלב מאולף, הוא הופך אותנו לסבלים/סובלים.

מה אתם עושים עם טרולי סורר כזה?

לזרוק? חבל על הכסף.

לתקן? צריך לנסוע לאיזו חנות בפתח תקווה ולמסור את הטרולי. אחר-כך לנסוע עוד פעם לאסוף את זה אחרי שווידאתם שזה אכן תוקן. וואו. אולי בכל זאת לזרוק ולקנות חדש?

אז אני עושה מה שאני מניח רבים מכם עושים: קונה חדש עם כוונה לתקן את הטרולים הדפוקים ביום מהימים.

ככה נצברת לה ערימה של טרולים תקועי-גלגל בבית. לנסוע לתקן אותם? כן. כשאצא לפנסיה ויהיה לי הרבה זמן (ואז אני גם לא אצטרך את כל הטרולים האלה...).

וכך נקלעתי לי בטעות לנסיעה ליפן עם טרולי דפוק. פשוט לא בחרתי לי את הטרולי הנכון מהערימה במחסן והטרולי הזה שיחק אותה במטרים הבודדים בו הובלתי אותו בבית כאילו שהוא-הוא הטרולי החדש והתקין.

מה עושים כשנתקעים עם טרולי כזה בחו"ל? גוררים אותו איכשהו.

אבל...

הנה העצה לנוסעים הבאמת מתמידים:

כשאתם יוצאים מהרכבת של ה NEX-Narita Express והולכים לכיוון הטרמינל, במסדרון הימני בקומת הקרקע, יש חנות קטנה ובה מומחה יפני שמתקן נעליים, מטריות ו... טרולים. 10 דקות ואתה מקבל טרולי כמו חדש ו... מופע תיקונים מרהיב.

האיש אוהב את העבודה שלו.

הוא מחליף את הגלגל הסורר.

זהו?

מה פתאום.

זה כמו ריקוד כזה שהוא עושה עם הטרולי.

הוא בודק את גודל הגלגל והחיבורים. הוא פותח את המעטפת של הגלגל במומחיות של מי שכבר פתח כאלה אלפים. הוא שם את האומים הנכונים שאותם הוא בוחר בקפידה. משייף, משפשף ומכשף את הטרולי.

הוא בודק גם את שאר הגלגלים, משמן אותם, בוחן את הצירים שלהם.

בסוף הוא מוודא שהטרולי מסתובב לו כמו סביבון (כמו שצריך!) ונהרת אושר פרושה על פניו.

10 דקות של כייף. רק מלהסתכל עליו.

לא מציע לכם לנסוע ליפן רק בשביל זה וממש לא מציע לנסוע לשום מקום עם טרולי דפוק (הסיכוי שהוא שיפיל אתכם, מה שכמעט קרה לי, לא שווה שום סכום פיננסי. טרולי הוא כלי עבודה חשוב!). אבל אם נתקעתם ביפן עם טרולי דפוק – זו הכתובת.

ועוד משהו על אנשים שעושים מה שהם עושים פרפקט (הלוואי עלי חצי פרפקט... חחח):

לפני 6 שנים הסתובבתי לי בעולם עם רז. כשלא שמתי לב נפתח הבורג המחבר את התיק (זה שאני שם על הטרולי) לידית שלו ונעלם.

מה עושים?

אז יש את רז בסביבה ומי שמכיר את רז כבר יכול לנחש מה המשך הסיפור...

רז מסתכל על התיק, מחפש את הבורג הזה שנעלם, לא מוצא. "לא נורא", הוא מנחם אותי.

הוא מפשפש בכליו (והוא נושא איתו תיק גדוש בכלים. יש שמועות שיש לו מספיק חלקי חילוף וכלים בתיק הזה בשביל לבנות חללית חילוץ לחלל אם יום מהימים נזדקק לזה), שולף משם אזיקון – מין פס פלסטיק דק כזה שמשמש לסגירה חד-פעמית של דברים, מחבר לי עם זה את התיק לידית. הוא סוגר את זה היטב, חותך את הספייר למשעי, מוציא פצירה ומשייף את הקצוות ותוך 2 דקות יש לי תיק בר נשיאה. "רק תחליף את זה בהזדמנות הראשונה", הוא אומר לי.

"כמובן", אני עונה לו.

6 שנים. 6 שנים חלפו מאז שרז ביצע את התיקון הזה וכמובן שלא תיקנתי את הידית הזאת. זה תיק סמסונייט שדי שמר על עצמו והחיבור של רז בעצם הוכיח את עצמו כעמיד יותר מהחיבור שסמסונייט ביצעו במקור!

אני מסתכל על היפני שמתקן את הטרולי ושואל את עצמי: "אולי אני אתן לו שיתקן גם את התיק?" זה לא כסף וגם יש לי זמן למכביר.

ואז אני מחליט שאני משאיר את "חיבור רז".

למה? כי זה סוג של יצירת אומנות (בדומה ליצירת אמנות) שאני נהנה להרגיש ביד כל פעם שאני מרים את התיק הזה.

איזה כייף שיש בעולם אנשים כאלה כמו רז וכמו היפני השמח הזה.

דב מורן הוא יזם היי-טק וממציא הדיסק-און-קי. בשנים האחרונות הוא שותף-מנהל בקרן ההון סיכון Grove Ventures המשקיעה בחברות מתחילות בתחום הטכנולוגיה העמוקה ומסייעת להן לגדול ולהתפתח לרמה עולמית.
ספרו "100 דלתות – מבוא ליזמות" ראה אור לאחרונה בהוצאת "ידיעות אחרונות". הקטע המובא כאן אינו לקוח מהספר אלא מתוך דיוור שבועי שמורן שולח לחבריו מזה יותר מעשר שנים.