אלברט הסלבריטי

לפני מותו, אלברט איינשטיין ביקש שגופו יישרף כולו מיד לאחר המוות ושאפרו יפוזר במקום שלא יפורסם. הוא לא רצה ששרידיו הגופניים יהפכו למקודשים, אבל בקשתו מולאה רק בחלקה. חברו הקרוב של איינשטיין, הכלכלן אוטו נתן, אכן פיזר את האפר כפי שאיינשטיין ביקש, אבל לא לפני שהפתולוג תומאס הארווי ביצע נתיחה שלאחר המוות והסיר מתוך הגופה את המוח. בני משפחה וחברים הזדעזעו מכך, אבל הארווי שכנע את בנו של איינשטיין, האנס אלברט, לתת לו את הסכמתו, בעל כורחו, לאחר מעשה. הרופא האקסצנטרי שמר את המוח בצנצנת זכוכית, בתמיסת פורמלין, בתוך תיבת עץ, בקירור, עד לשנת 1998, ואז החזיר אותו לבית החולים פרינסטון. מדי פעם הוא נהג לשלוח פיסות למדענים שהתעניינו במוח.

אילו חי בתקופה אחרת, איינשטיין עשוי היה להיות פיזיקאי ראוי לשמו, אבל הוא לא היה אותו איינשטיין המוכר לנו

מרביתנו לא נהיה קורבנות לגניבת מוח, אבל מעמדו של איינשטיין כגאון הארכיטיפי של ימינו גרם לכך שהוא זכה לטיפול מיוחד. אדם מן השורה יכול לחיות ולמות בפרטיות, אבל גאון – והחומר האפור שלו – שייכים לעולם. אפילו במהלך חייו – בתקופה שבה תקשורת ההמונים החלה משגשגת – איינשטיין היה סלבריטאי, ומפורסם בזכות ההומור ורעמת השיער הלבנה המדהימה שלו לא פחות משהיה מפורסם בזכות תגליותיו המדעיות. הוא פעל בתקופה שאפשרה לו לנצל היטב את מספרם הגדל של עיתונים ותכניות רדיו, שבדיווחיהם התיאוריות של איינשטיין הוצגו לעתים קרובות כבלתי מובנות לאיש, מלבד לגאון עצמו.

אין ספר שתרומתו של איינשטיין למדע הייתה מהפכנית. לפניו, הקוסמולוגיה הייתה חלק מהפילוסופיה, אבל הודות לו, היא הפכה לענף מדעי, החוקר את ההיסטוריה המתמטית והתפתחות היקום, לא פחות. עבודתו של איינשטיין הובילה גם לגילוי תופעות פיזיקליות אקזוטיות כמו חורים שחורים, גלי כבידה, שזירה קוונטית, המפץ הגדול והחלקיק הקרוי בוזון היגס. אבל למרות המורשת המדעית המרשימה הזו, פרסומו של איינשטיין הגיע בעיקר בזכות אובססיית המפורסמים שלנו. במובנים רבים, איינשטיין התאים מאוד לתפקיד הסלבריטאי. מלבד התסרוקת הנודעת שלו, הוא התבטא היטב וכתוצאה מכך צוטט לעתים קרובות, ולעתים יוחסו לו אמרות שפר שמעולם לא אמר. יותר מכול, איינשטיין היה אפוף הילת גאונות, תחושה שהוא גדול מהחיים, או שונה מהותית מכולנו, ולכן רבים כל כך רצו נואשות להשיג את מוחו.

רבים תהו האם גאונות היא תכונה גופנית, מאפיין מיוחד שניתן לבודד מתוך המוח, והחומר האפור של איינשטיין נחשב מצע פורה לניסויים שנועדו לבחון את ההשערה הזו. לרוע המזל, כפי שטען הפסיכולוג טרנס היינס (Hines), המחקרים שפורסמו לאחר ניסויים על מוחו של איינשטיין הכילו פגמים משמעותיים. בכול אחד מהם, החוקרים השוו חלקים ממוחו של איינשטיין לאלה שנלקחו ממוחם של אנשים שנחשבו 'נורמליים', אבל במרבית המחקרים הללו רוב החוקרים ידעו אילו דגימות מוח נלקחו מאיינשטיין. הם היו נחושים למצוא הבדלים – הבדלים כלשהם – בין איינשטיין לבין המוחות בקבוצת הביקורת, וכשמבצעים כך את המחקר, קל מאוד למצוא הבדלים.

אחרי הכול, היה רק איינשטיין אחד, ממש כפי שישנו רק 'אתה' אחד ו'אני' אחד. הדרך היחידה להבטיח שגאונותו של איינשטיין נבע מהאנטומיה שלו, תהיה לנתח את מוחו לצד מוחותיהם של רבים כמותו, בניגוד לרבים שאינם דומים לו. אחרת לא ניתן לגלות את ההבדלים בין המאפיינים הפיזיולוגיים המיוחדים של הגאונות שלו, והגרסאות האקראיות של יחידים אחרים. אבל זה לא אומר שאי אפשר לחקור את הגאונות שלו. כי אף כי שאין בידינו מחקרים ראויים של מוחו, אנחנו מכירים את סיפור חייו, ואת תכולת המחשבות שלו – כפי שבאו לידי ביטוי במחקריו.

איינשטיין מצטייר לעתים קרובות כדמות בלתי מזיקה שלא מהעולם הזה, מנותקת מבעיות היומיום. היו לו, ללא ספק, מאפיינים אקסצנטריים: הוא לבש סווטשירטס שהתבלו עם השנים, כי צמר גרם לו להתגרד. הוא לא אהב גרביים, ולעתים, בחופשות, נעל נעלי נשים. אבל הנראטיב המקובל של איינשטיין כ'חנוּן מוזר' מתעלם מעמדותיו הפוליטיות הקיצוניות ומהחיים האישיים שלו, שהיו לעתים סוערים. אחרי הכול, איינשטיין היה סוציאליסט ותמך בהקמת ממשלה כל-עולמית אחת, ועד שהיטלר עלה לשלטון, הוא גם תמך בפירוק הנשק ובפציפיזם. הוא גם היה מתנגד נלהב לגזענות, ואירח בביתו את זמרת הקונטרה-אלט האמריקנית השחורה מריאן אנדרסון אחרי שמלונות פרינסטון סירבו לארח אותה בשנת 1937 וגם לאחר מכן.

מריאן אנדרסון משיקה את הספינה "בוקר טי. וושינגטון" (1942), הספינה הגדולה הראשונה שנקרא על שם אפרו-אמריקני. תצלום: Los Angeles Daily News, ויקיפדיה

אבל איינשטיין לא היה קדוש. הוא בגד באשתו מילבה מאריץ' עם דודניתו אלזה איינשטיין, שמאוחר יותר הוא נשא לאישה ובגד גם בה. הוא נהג למלא מכתבים לחבריו בחרוזים סקסיסטיים וניהול מערכות יחסים עכורות עם ילדיו – אם כי נהג בחיבה רבה בילדיהם של אחרים, ואפילו עזר לצעירים בשכונת מגוריו בהכנת שיעורי הבית.

במילים אחרות, איינשטיין, כמו כולנו, הכיל בתוכו סתירות מרובות. לעתים הוא נהג באחרים כראוי ולעתים לא. כמדען בעל שם עולמי, קולו הדהד למרחק גדול מקולו של האדם הפשוט, אבל אם אנחנו מצפים שגאון יהיה שונה מהותית משאר האנושות, מחקר חייו ודעותיו של איינשטיין עתיד לאכזב אותנו.

וזה מותיר לנו את הבסיס לפרסומו של איינשטיין: המדע שלו. כמו אייזק ניוטון לפניו, איינשטיין התקשה לעתים להבחין בהשלכותיהם של רעיונותיו, עד כדי כך שהוא כנראה היה מתקשה להבין את האופן שבו תורת היחסות הכללית נחקרת ונלמדת כיום. בשנת 1939, הוא פרסם מאמר שנועד להוכיח כי חורים שחורים אינם יכולים להתקיים. המונח 'חורים שחורים' עדיין לא הומצא אז, אבל מספר פיזיקאים העלו את האפשרות שהכבידה עשויה לגרום לאובייקטים לקרוס אל תוך עצמם. האינטואיציה של איינשטיין, שהייתה בדרך כלל משובחת, לא הועילהמ לו הפעם. החישובים שלו היו נכונים, טכנית, אבל הוא שנא את רעיון החורים השחורים כל כך, עד שהוא לא הבחין כי בתנאים של צפיפות מספיקה, הכבידה תתגבר על כל הכוחות האחרים, והקריסה הזו תהיה בלתי נמנעת.

למען ההגינות יש לציין כי תורות היחסות הכללית נחשבה עד 1939 לתיאוריה אזוטרית. חוקרים מעטים בלבד השתמשו בה, ושיטות התצפית שנדרשו כדי להוכיח את קיומם של חורים שחורים – מחקר אסטרונומי באמצעות גלי רדיו וקרני רנטגן – היו בחיתוליהם. אבל חורים שחורים לא היו נקודות החולשה היחידות של איינשטיין כמדען. הוא הצטנע, בצדק, בכול הקשור ליכולות המתמטיות שלו. הוא נסמך על אחרים, כולל אשתו הראשונה מילבה וחברו הטוב, הפיזיקאי מישל בֶּסוֹ, שעזרו לו בחישובים סבוכים. בימינו הם היו זוכים לקרדיט כשותפים למאמריו של איינשטיין, אבל זה לא היה מקובל בזמנו.

וכמו בנוגע לכל גאוני המדע האחרים, התיאוריות של איינשטיין היו מתקיימות גם אילולא היה הוא עצמו קיים. תורת היחסות הפרטית, תורת היחסות הכללית והאפקט הפוטו-אלקטרי, אולי לא היו מתגלים על ידי אותו אדם, אבל מישהו היה מגלה אותם. אנרי פואנקרה, הנדריק לורנץ ואחרים פיתחו את מרבית תורת היחסות עוד לפני 1905, ממש כפי שגוטפריד לייבניץ פיתח עצמאית את החשבון האינפיניטסימלי, במקביל לניוטון וכמו שאלפרד ראסל וואלס פיתח את תיאורית הברירה הטבעית בנפרד מצ'רלס דארווין. ההיסטוריונים של המדע אחזו בעבר בתיאורית 'האדם הדגול', אבל אנחנו יודעים שרעיונות מהפכניים נולדים מתוך עבודה של יחידים מוכשרים רבים, ולא צצים יש מאין במוח מבריק בודד.

איינשטיין גם לא היה הפיזיקאי היחיד שגילה תגליות גאוניות בראשית המאה העשרים. מארי קירי, נילס בוהר, ארווין שרדינגר וורנר הייזנברג הגיעו כולם להישגים כאלה, ועמם רבים אחרים. האם היו פחות גאונים מאיינשטיין? קירי זכתה בשני פרסי נובל ותרמה ישירות למחקר שהוביל לפרסי נובל נוספים, ולמרות זאת, היא אינה נחשבת לדמות-האם של הגאונות – למרות תסרוקתה הלא פחות מוזרה מזו של איינשטיין. אבל נגדה פעלו, כמובן, שתי הטיות מצערות: המגדר שלה, והעובדה שהיא הייתה פיזיקאית ניסויית ולא תיאורטיקנית.

זהו הבדל ראוי לציון. הודות לשונות בחוויה האנושות ובכישורים האנושיים, אנחנו יודעים שגאונות אינה תכונה מונוליטית בעלת מופע אחיד. גאונותו של איינשטיין נבדלה מזו של קירי, וגאונות מדעית אינה דומה לגאונות מוזיקלית. לעומת זאת, סלבריטאות נוטה להופיע בדפוסים צפויים מראש. ברגע שאדם מתפרסם, הוא נוטה להישאר מפורסם. אילו חי בתקופה אחרת, איינשטיין עשוי היה להיות פיזיקאי ראוי לשמו, אבל הוא לא היה אותו איינשטיין המוכר לנו. אבל משום שחי באותה תקופה קצרה ומיוחדת, מיד אחרי שאורות הפרסום החלו לזהור, ולפני שהמדע הפך להיות ספורט קבוצתי, הוא הפך לגאון שלנו.

מת'יו פרנסיס (Frencis) הוא כתב מדע ומרצה, המתמחה בפיזיקה, אסטרונומיה ותרבות המדע. מאמריו פורסמו במגוון רחב של כתבי עת. הוא מתגורר בקליבלנד, אוהיו.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תמונה ראשית: "אלברט איינשטיין", תצלום: סידני פרי, unsplash.com