אלוהים אוהב את הבינוניים

רובנו רוצים להיות מיוחדים, להיות שונים, לבלוט, והתרבות העכשווית דוחפת לכך. אבל מבחינות רבות, לבינוניות יש יתרונות. האם נרצה לאמץ זאת כגישה?
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

לפני שנים מספר יצאנו לטיול משפחות. אחד ההורים בחבורה הפגין בטחון עצמי רב. הוא דיבר על החי והצומח באזור, ומדי פעם עצר והסביר על סלע זה או אחר, הגאולוגיה שלו, חלחול המים דרכו ואופן היקוותם. הוא הפגין ידע מרשים ביותר. לאחר זמן מה נעצר ליד פרח קטן וצהוב, ואמר: "זה חצב".

המוח שלי עצר בחריקת בלמים. לא ידעתי אם זה נרקיס, יסמין, נחליאלי או טויוטה קורולה, אבל דבר אחד ידעתי: חצב – זה לא. הטיול נמשך בנעימים, ההורה עבר להרצות בשטף על עיסוקו המקצועי, מדי פעם האמנתי לו, לרוב לא היה אכפת לי, ומדי פעם קיוויתי שלפחות כשהוא מדבר על מקצועו, הוא יודע על מה הוא מדבר, לטובת לקוחותיו והקולגות שלו.

היה דבר משונה בחוויה הזו: היא לא הפחיתה בהרבה את הערכתי לאותו הורה. אולי רציתי להניח שזו הייתה טעות תמימה שלו; אולי לא היה נוח לי לחשוב שבמשך כל הסיור שמעתי דברים שגויים; אולי לא רציתי לקלקל את הדימוי שלו בתודעתי, כי אם אני בקשר איתו, הבורות שלו אומרת משהו גם עליי; ואולי יש סיבה אחרת לחוסר הרצון שלי להניח שהוא בוּר. אולי אני צריך להרגיש שיש בסביבה מישהו שיודע. ואולי אפילו זה לא: אולי אני צריך שיהיה בסביבה מישהו שרק מעמיד פנים שהוא יודע, ושעושה זאת בכישרון ובביטחון רבים ממני.

פורשה

זה לא חצב. מכונית מתוצרת פורשה, בתנוחה טבעית. תצלום: יוליאן פרידלה

בספרו "החיה המוסרית" (The Moral Animal) כותב רוברט רייט שהברירה הטבעית אינה מכוונת אותנו לתפישה ריאליסטית ומדויקת ככל האפשר של טבענו. הברירה הטבעית אינה נותנת יתרון למי שתופש את הטבע כמו שהוא, אלא למי שתופש את הטבע באופן שנותן לו יתרון. אם שני מועמדים בינוניים יתחרו על אותה עבודה, יהיה יתרון לזה שיפגין בטחון עצמי שאינו תואם את יכולותיו האמתיות. במקרה כזה, דווקא המועמד שנוטה להשלות את עצמו הוא שייצא המרוויח. לעתים, כדי שנוכל להציג את עצמנו כבעלי מומחיות או ידע, כדי שנוכל להשיג הישגים מקצועיים או נקודות זכות בסיטואציה חברתית, עלינו להעמיד פנים שאנו מחוננים במעלות או ביכולות שאין לנו.

מורים, מטיפי דת ומנהלים מנסים להיראות חכמים יותר או יודעים יותר, גם אם הם לא, כדי שתלמידיהם, מאמיניהם או עובדיהם ישתכנעו בכך שיש מי שמנהל, שומר, מדריך, יודע את החומר

יש בעיה בהעמדת פנים כזו: לרוב סוֹפה להתגלות. במצב כזה, יש יתרון למי שיזייף בצורה משכנעת יותר את יתרונותיו וסגולותיו. במרוץ כזה יש יתרון לזה המאמין שברשותו סגולות שלמעשה אין לו; זה שמאמין באותה אשליה שהוא מנסה למכור לאחרים. קשה יותר לחשוף אדם כשקרן, זייפן או מתיימר, אם הוא-עצמו מאמין בסגולותיו הבלתי קיימות. הדרך הטובה ביותר לרמות אחרים היא לרמות את עצמנו. אין הכוונה לזיוף התנהגות עד שהיא תהפוך לטבעית (Fake it 'till you make it); הכוונה היא לזיוף התנהגות עד שתאמין שהיא טבעית לך (Fake it 'till you believe it). מורים, מטיפי דת ומנהלים מנסים להיראות חכמים יותר או יודעים יותר, גם אם הם לא, כדי שתלמידיהם, מאמיניהם או עובדיהם ישתכנעו בכך שיש מי שמנהל, שומר, מדריך, יודע את החומר. אלה שבטוחים בעליונותם, יצליחו לשכנע יותר. אלה מהם שמאמינים שהם נולדו לשלוט, יצליחו יותר. כי הם כל כך משוכנעים שזה נכון, עד שהם מצליחים לשכנע יותר אנשים מקרבנו, הבלתי בטוחים.

היכולת לחוש עליונות – בין אם רוּבה גנטית במקורה או תוצר של חינוך והתניה חברתית – משותפת לרבים מאתנו. במחקר בקרב סטודנטים נמצא שרובם חושבים שהישגיהם בלימודים גבוהים מהממוצע. "למעלה מ-70% מהאנשים חושבים שהם הרבה יותר יעילים מהממוצע, למעלה מ-80% בטוחים שהם נהגים הרבה יותר טובים מהנהג הממוצע, למעלה מ-90% סוברים שיש להם חוש הומור הרבה יותר טוב מהממוצע", מצא עמוס טברסקי. אם נתייחס למונח המדויק, חציון (אותו סמן שמחצית מהאנשים נמצאים מעליו ומחציתם מתחתיו) ולא ממוצע, דבר כזה כמובן בלתי אפשרי. הרי מחצית מאתנו צריכים להיות מתחת לחציון, ולא חשוב מה דעתנו על עצמנו.

כשאני רואה את "האח הגדול", אני עושה זאת לצורך מחקר אנתרופולוגי - כשהזולת עושה זאת, זו מציצנות זולה

כפי שאנחנו מייחסים לזולת יכולות קוגניטיביות נמוכות משלנו, כך אנו נוטים לייחס לעצמנו סיבות אינטלקטואליות להתנהגות או אמונה שלגביה נייחס לאחרים סיבות רגשיות. בין חברי האגודה הספקנית בארצות הברית יש המאמינים באלוהים. כשנשאלו על הסיבות לאמונתם, ענו רבים שהאינטלקט מדריך אותם: האמונה נראית להם הגיונית. לעומת זאת, כשנשאלו מה הסיבה לכך שזולתם מאמין, ענו שהוא כנראה מאמין מתוך צורך נפשי או עקב תכתיב תרבותי (כפי שמסביר זאת מייקל שרמר בספרו How We Believe). כשאני מאמין במשהו, אמונתי נובעת מתוך שיקול קר, לוגי ורציונלי; כשהזולת מאמין, הוא עושה זאת מתוך רגשנות חסרת ביקורת, היעדר חוסן נפשי או פרימיטיביות. כשאני רואה את "האח הגדול", אני עושה זאת לצורך מחקר אנתרופולוגי; כשהזולת עושה זאת, זו מציצנות זולה.

אושו, ראג'ניש

אמונה מתוך רגשנות, או אמונה לוגית מתוך ידיעה? אושו בתצלום משנות ה-70. תצלום: Sangeet Duchane, ויקיפדיה

כולנו רוצים להיות ייחודיים; מעטים מאתנו מוכנים להודות שאנחנו בינוניים. אבל – רגע, בעצם, למה לא? מה רע בלהיות בינוני? הבינוניות היא בלתי נמנעת בקבוצות גדולות; הבינוניות – החתירה אל המכנה המשותף הרחב ביותר – מאפשרת לנו למצוא קהל רב יותר, קהל שיהיה קשוב לנו ולדרכנו; ויש יתרון אדיר בבינוניות: הבינוניות עשויה להציל את חיינו.

עדרי גנו (תאו אפריקני) מונים אלפי פרטים, אבל אריות מצליחים בדרך כלל לטרוף גנו בודד. לעתים נדירות מפגינים הגנו שיתוף פעולה, ובמקרים כאלה הם מצליחים להדוף את האריות. לעתים מספרם הרב של הגנו מגן עליהם, אבל מה שמאפשר את הישרדותם של רוב הגנו מול אריה להוט לטרף, הוא בדרך כלל הדמיון בין הפריטים בעדר, טשטוש זהותו של הפרט היחיד, ולא שיתוף פעולה מודע. לא רק הכוח המשולב של כלל הפרטים בעדר הוא שנותן בטחון לגנו הבודד; סיכוייו של כל פרט להינצל גדלים אם הוא קרוב לאמצע, לקונצנזוס. כל פרט חריג, נחשל, שיוצא מהלהקה ביוזמתו או שבמקרה נמצא מחוץ ללהקה, הוא טרף קל. כשאריה רודף אחר גנו הנמצא בלהקה, הוא לעתים קרובות אינו מצליח לזהות את הפרט שאחריו הוא רודף. הוא מתבלבל ומתחיל לרדוף אחר גנו אחר, שאינו עייף, וזה בורח במהירות בעוד חברו לעדר מנצל את בלבולו של האריה כדי לנוח. האריה יוצא מתוסכל, אבל יש בכך עדוּת לעוצמתו של העדר. כשצבעו זואולוגים את קרניו של גנו כדי להצליח לעקוב אחריו, לצרכי מחקר, טרפו אותו צבועים לאחר יום: הסימון הקל על הצבועים להבחין בגנו הספציפי ולרדוף אחריו. הוא היה מטרה מסומנת. בעלי חיים מוגנים יותר אם הם נעים בתוך קבוצה, דומים לרוב הפרטים בקבוצה, וכך זהותם מיטשטשת.

גנו, עדר

מטרה נוחה: גנו בודד, מחוץ לעדר. תצלום: איוון מוסי

ההליכה בתלם משפרת גם את סיכוייהם של דגים להינצל מטריפה. פרופריוספציה היא החוש המאפשר לבעלי החיים לזהות את מיקומם במרחב ולכוון את פעילות שריריהם כך שיישמר שיווי משקלם ותישמר תנועתם אל המטרה, או מנוסתם מהטורף. במהלך האבולוציה של הדגים התפתחה הפרופריוספציה שלהם כך שהם יכולים לנוע בתוך הלהקה בלא להתנגש באיש (או בדג) מחבריהם. כך עושים אווזי בר במעופם, וכך עושות גם כבשים בעדר. המנגנונים במוח שאחראים על כיול התנועה טרם פוענחו, אבל בגנום של דגי העוקצניים נמצא אזור ששינויים בו משפיעים על מידת ההצלחה שלהם לשחות בתיאום עם להקה. בתחתית בטנם נמצא אזור ייחודי, שמגיב לשינויים בזרמי המים ומאפשר להם "לסגת אל האמצע", לשחות בתיאום מופלא עם הלהקה. עומס הפריטים בלהקת דגים מבלבלת את הטורף ומפחיתה את יעילות המרדף.

יש יתרון לתעוזה: הנועז יכול להרחיק לשדות חדשים, להגיע למקומות מרעה או מחסה שטרם נוצלו, לנישות אקולוגיות שבהן הוא יכול לשגשג בהיעדר תחרות

יש יתרון לתעוזה: הנועז יכול להרחיק לשדות חדשים, להגיע למקומות מרעה או מחסה שטרם נוצלו, לנישות אקולוגיות שבהן הוא יכול לשגשג בהיעדר תחרות. כשנתנו לדגי זברה יחידים מווסתים עצביים ששיבשו את נטייתם לתנועה קבוצתית וגרמו להם לחרוג מהלהקה, חבריהם היססו לרגע: האם זה דג שגילה משהו שאין לנו? אוכל, מחסה, כר מרעה חדש? מסלולה של הלהקה כולה השתנה בעקבות זאת. הדג הבודד סחף אחריו את הדגים הקרובים ואז את יתר הלהקה. אבל משהתפוגגה השפעת הסמים והדג חזר להתנהגותו הקונפורמית, חזרה הלהקה להתנהג כלהקה, בשחייה קבוצתית. כולם שבו והתכנסו אל הממוצע. כך שב וזכה הדג המסומם ליהנות מחסותה המגוננת של האנונימיות בתוככי הלהקה, מול טורפי הלגונה המאיימים.

להקת דגים, הוואי, הישרדות

שורדים ביחד בשונית בהוואי: להקת דגים. תצלום: ג'יימס ווט, USFWS - Pacific Region

גם ציפורים מתכנסות אל הממוצע. ציפור שגודלה בבידוד עדיין תשיר, אך שירתה לא תהיה בדפוס המוכר בתור שירתו של אותו מין ציפורים. רק אחרי כארבע דורות נהיית שירתן של הציפורים המבודדות דומה לשירת הציפורים השכיחה בקרב בנות מינן. גם כאן, כמו אצל התאו האפריקאי והדגים, ההתכנסות אל הממוצע היא שמאפשרת לפרט להרחיב את מעגל קשריו האישיים ומגדילה את בטחונו האישי.

בשנת 2016 הופיעה בתחרות הכשרונות הטלוויזיונית America`s Got Talent נגנית האוקוללה בת ה-12 גרייס ואנדרוואל. כשהעניק לה השופט האווי מנדל את ה-"Golden Buzzer", שמעלה אותה לשלב ההופעות החיות, ציין השופט סיימון קאוול: "אני חושב שאת טיילור סוויפט הבאה". כדרכם של אמנים פופולריים רבים, ראשית דרכה של סוויפט הייתה ייחודית, אבל עם הזמן קלעה סוויפט יותר ויותר לטעם הממוצע, טעמו של המרכז, הכלל, הרוב. בכך הבטיחה את המשך הפופולריות שלה. אם אתה ייחודי, לא יזיק שתחתור פה ושם אל הבינוניות, או לפחות אל הבינוניים.

את הקריירה שלהן החלו סוויפט, ואנדרוואל ודומותיהן במוזיקה ולחנים מקוריים, שבזכותם צד כשרונן את עיני המבקרים, אבל כדי להמשיך ולהתקבל על ההמונים, היה עליהן לסגת אל הממוצע: לעבור ללחנים ולמילים שהם "עוד מאותו דבר", קולעים יותר ויותר אל טעם ההמון. כיצד הגיעו סוויפט, pussycat dolls, אלישיה קיז ודומותיהן למאות מיליוני צפיות ביוטיוב? אולי בזכות הנסיגה אל הממוצע, שחיבבה את המוזיקה שלהן על מיליוני מאזינים. הצליל הייחודי המקורי, בזכותו התבלטו, נגרס עד דק, הושטח ונמחק במכונת יצרני הלהיטים שניכסו אותן כדי לייצר אלבומים, מותגים, כוסות, חולצות וכסף. מעניין אם ואנדרוואל הצעירה תצליח להתחמק מהדפוס הזה, דפוס הנסיגה אל האמצע, דפוס שהציות לו נראה חוק אוניברסלי.

מה קובע את היכולת להתכנס אל הממוצע, להסתגל לעולם ההתנהגויות הפופולרי? הזמרת מנדי הרווי מנגנת ושרה מגיל ארבע, אבל בשנת 2006 התחרשה. היא מעולם לא שמעה את טיילור סוויפט. המוזיקה שלה עוצבה לצלילי שנות התשעים וראשית שנות האלפיים. כל עולם המוזיקה של השנים האחרונות סגור בפניה. השיר Release Me, שכתבה וביצעה באחד משלבי תחרות  הכשרונות האמורה הוא דוגמה לכך. אולי דווקא חירשותה תאפשר לה לשמור על קול רענן, אישי ומקורי ביצירתה, אבל זו הסיבה לכך שהיא כנראה לא תוכל להלחין יצירות שעונות לטעם של המיינסטרים; אין לה סיכוי ודרך להכיר את המיינסטרים. אולי זה רק סמלי שהרווי הגיעה "רק" למקום הרביעי בתחרות "אמריקה מגלה כישרון" של 2017. היא מוכשרת, רבים יאהבו אותה, אבל היא כנראה לא תצליח לפענח את המקצבים העכשוויים, את טעם ההמונים.

איך יכול יוצר מוכשר להיות קומוניקטיבי מספיק כדי לשמור על הפופולריות שלו?

איך יכול יוצר מוכשר להיות קומוניקטיבי מספיק כדי לשמור על הפופולריות שלו? עליו לסגת אל הממוצע: לכתוב, לנגן, לפסל או לצייר בדרך שתקרוץ לפלח רחב ככל האפשר מהציבור. לכן פילוסופים מעולם לא היו פופולריים כמו מדינאים; לכן משוררים אינם פופולריים כמו זמרים; ולכן כותבי משוואות לא היו מעולם פופולריים כמו כותבי מדע פופולרי: כי אלה האחרונים מדברים אלינו, הבינוניים, בשפה שלנו. אנחנו צריכים את המתווכים האלה, כגון מלקולם גלדוול, דניאל כהנמן, דן אריאלי, מרווין האריס, סטיבן פינקר, מט רידלי, יובל נח הררי ודומיהם; הם מאפשרים לנו להבין משהו במדע המסובך, מלא המשוואות, ההגדרות מפוצצות המוח (כמו הסימולקרה של בודריאר וההטרופנומנולוגיה של דניאל דנט), הטבלאות הכימיות והמשתנים הסטטיסטיים במדעי החברה והטבע. המתווכים הם שמפלסים לנו דרך במאצ'טות של מילים והפשטות בעד ג'ונגל מסובך ומלא משתנים: הם אלה שנסוגים ממרומי האולימפוס של הנתונים אל הממוצע, אל המסר הקליט, הנוח לעיכול, כדי לעזור לנו להבין טוב יותר איפה אנחנו חיים, איך מתנהל העולם ומהי החוקיות בטבע ובהיסטוריה שעיצבוהו. כמו הדג שעוזב את הלהקה ונודד למרחבים חדשים, הם עוזרים לנו להבין קצת יותר מי אנחנו ואיפה אנחנו ממוקמים: במקומנו החמים, המאושר, הממוצע; בין המון-אדם של ממוצעים כמונו.

"אלוהים אוהב את הבינוניים", אמר לינקולן, "לכן ברא כה רבים מהם". רבים מאתנו חותרים להיות יותר טובים מהממוצע, או לפחות להיראות כאלה; אך לאור היתרונות ההישרדותיים הצפונים במקום טוב באמצע, אולי עדיף שנרשה לעצמנו להרפות מעט מדוושת ההצלחה, הפרסום, הכסף והכוח, ולהתכנס בחיקו החמים והמגונן של הממוצע.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

תמונה ראשית: אופניים עם גלגלי לימון. תצלום: Celine Nguyen / EyeEm, אימג'בנק / גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

10 תגובות על אלוהים אוהב את הבינוניים

    02
    שלומית פלד

    כן,כולנו בינוניים לפרקים,אבל מה שהפריע לי זו הכותרת: שאלוהים אוהב את הבינוניים. לא חושבת שמתוגמלים כיאות על בינוניות והמציאות מוכיחה דווקא שמי שחורג ממנה -הוא זה שמתוגמל.

03
משה ברנר

מאמר יפה, מתייחס לתחומים רבים - וכמקובל, מהזווית ההישגית, התחרותית, ההשרדותית.
והיכן המוסר? לשם כך קיימת היהדות (כן, לשם כך: התנ"ך איננו ספר מדע ולכן סיפור הבריאה, למשל, אינו אלא משל [אם השמש והירח נבראו ביום הרביעי, איך נאמר כבר החל מהיום הראשון "ויהי ערב ויהי בוקר"?, ורבים מגדולי ישראל אמרו זאת במהלך הדורות]).
היהדות מתייחסת בהערכה למידת הבינוניות, וכמובן תלוי באיזו בינוניות מדובר. י שהפך את הבינוניות למושג משמעותי בדורות האחרונים הוא ספר ה'תניא' של חב"ד: http://www.baba-mail.co.il/content.aspx?emailid=7941
לפיו השאיפה של האדם צריכה להיות בינוני (ר' סרטון של ד"ר יחיאל הררי):
http://www.yehudi.co.il/tanya-a/

נראה לי שאלוהים אוהב גם את הבינוניים ... ובאותה מידה גם את החריגים ....(בשני הקצוות) אלוהים אוהב את כל הספקטרום ....
כל אחד מאיתנו הוא , בו זמנית, בתחום מסויים(אומנות, מדע, פוליטיקה, זוגיות, הורות, יחסים חברתיים ....) חריג יוצא דופן (= "גאון" עם הישגים מדהימים) ובתחום אחר הוא ממש "טעון טיפוח"
ובמרבית התחומים האחרים הוא במקום טוב באמצע (="בינוני")....

05
ש. קדר

מאמר בהחלט מעניין מבחינת ההבחנות היפות, והמשעשעות בחלקן, על טבע האדם ועל עולם הטבע, אבל לגבי הבינוניות, זו שאלה מה הגדרתה. אולי בינוניות מייצגת את רמת השקעה ואת רמת השאיפה להתפתח בתחום זה או אחר. אצל רובנו, הבינוניים, היא מתפרשת על פני מישורי החיים בבחינת "קצת מכל דבר", כך שלא נרשמים הישגים יוצאי דופן בתחום מסוים, וגם אם יש הישגים כאלה, לא בהכרח נגיע להיכל התהילה והפרסום. זה דבר ידוע שבמקביל לממציאים הגדולים פעלו עוד ממציאים, לא פחות גאונים, שלא הצליחו לקבל ההכרה. התקשיתי לקבל את הנחמה שאתה מציע בסוף המאמר, אם כי יש בה נקודה מועילה למידת הענווה שבנפש. הנחמה הראויה יותר בבחינתי היא ההבנה שבאנו לעולם לשרת מטרות מסוימות וצוידנו בכישורים המתאימים למטרה הזו ולא לאחרת, והמשימה (והיא בהחלט לא קלה) היא להיות נאמנים לאמת הזו, או כפי שמיטיבים לומר זאת חז"ל - לשמוח בחלקנו.

06
דני

כהנמן, אריאלי, נח הררי - אינם בינוניים כלל. הם חוקרים מוכשרים מאד ובעלי תובנות שיתרונם ביכולתם להסביר רעיונות סבוכים באופן מובן לבינוניים. ותשובה לקדר - לא באנו לעולם כדי לשרת מטרה כלשהי. התפיסה שלאדם יש מטרה, תכלית, היא מוטעית מיסודה. יש לנו צורך במשמעות, אבל זה עניין שונה.

07
אלי קוף

לדעת לתווך דרך שפה נגישה רעיונות מורכבים זה לא בינוניות. וגם חזרה על אותו רעיון או סגנון באמנות אינו בהכרח מעיד על בינוניות. יש במאמר הזה, שחלקו כתוב בצורה אלגנטית ביותר המון הכללות, אפרופו בינוניות.

08
אריאל

אהבתי מאד את הכתיבה והתובנות!
מזכיר לי שאני תמיד מגדירה את הטעם הספרותי שלי כ"בינוני פלוס" (כשאני מגדירה מה שלמעלה מזה כ"פלצני" - ספרים של רסלינג וכאלה)
מעתה אסתפק ב"בינוני" בלבד...

10
לילי

מאמר יפה וחזק, שמבטא היטב את מה שמוכרים לנו היום כהצלחה ואת הפער ןהתסכול הבלתי נמנע לנוכח האמת. מה שגם שהפרסום היום לא נותן לגיטמציה כביכול לבינוניות- שהיא למעשה החיים עצמם, הנכונים, הטובים, הראויים. בינוניות אינה שוות ערך חוסר הצלחה אלא חיים אמיתיים. כך בעיניי. תודה!