אלוהים ושדים אחרים

מה היינו עושים בלי השדים היהודים? הספרות שיהודים כתבו בכל הדורות ותמונת העולם היהודית זקוקות להם כאוויר לנשימה
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

אני תקוע עם אלוהים כמעט מאז שאני זוכר את עצמי חושב וכותב. אני מחשיב את עצמי לאתאיסט, אבל האל היהודי הזועם, הניחר והלא ידידותי הוא חלק בלתי נפרד מהזיכרון שלי, שטבוע בתוך הזיכרון היהודי הקולקטיבי. הוא מדבר אלי מתוך הכתבים והאישיות הגבולית שלו מעסיקה אותי. יש אנשים שמנסים למצוא באל אור ואהבה. אור ואהבה קצת משעממים אותי. תמיד חשבתי שהוא בעצם אישיות גבולית עם נטיות סאדיסטיות. חשבתי שהדמוניות הזאת היא בעצם די סקסית ומאד מושכת מבחינה פסיכולוגית וספרותית. מצד שני, כשאל שהוא סוג של דמון אמור גם להשגיח ולגונן על העם הנבחר, זה מתחיל להיות בעייתי. זה כמו לתת לאמסטף לשמור על הילד.

את כל זה ניסיתי לתאר בספר "האל האחר" (עם עובד 2016). במסגרת העבודה על הספר הזה התחלתי לבדוק יותר ברצינות מהם שדים ומה המעמד שלהם בכתבים היהודיים. ואז גיליתי שהכתבים היהודיים – לפחות מאז תקופת בית שני – שופעים שדים, ממש מתפקעים משדים, ושלשדים האלה היה מקום מאד מרכזי בהבנת העולם של יהודים לאורך מאות רבות של שנים. הופתעתי לגלות שכמעט לא כתבו על זה. כך יצא שהתחלתי לרכז חומרים על שדים ומהחומרים האלה נולד ספר נוסף – "שדים יהודים" – שיצא לאור לאחרונה לאור בהוצאת אוניברסיטת תל אביב. לכתיבה על השדים האלה, על תכונותיהם ומעלליהם נודעו מבחינתי שלוש משמעויות עיקריות: א. לעשות כבוד לשדים הנשכחים האלה שפשוט רבצו בין דפי הכתבים העתיקים ואף אחד כמעט לא עסק בהם. למשל, שמעתם פעם על בגדנא? על צעפסק? על אוביזות? – גם אני לא שמעתי עליהם לפני שהתחלתי לקרוא את הטקסטים האלה; ב. הכתיבה על השדים היא בעצם כתיבה על היהודים שהגו אותם, שפחדו מהם, שחיבבו אותם או שנמשכו אליהם ופנטזו עליהם. היא חושפת טפח וטפחיים מן האיד של אבותינו חסרי המנוח. כשיהודים בתקופה המקראית התמודדו עם פגעיהן של מחלות ומגפות הם הגו שדים מבעיתים בשם בכור מוות ומלך בלהות, שמפשיטים מעל האדם את עורו ושורפים אותו בחום נורא.

לילית, ג'ון קולייר

"לילית" (1892), ג'ון קולייר. תצלום: ויקיפדיה

המסורות הדמוניות בתחושה של מצוקה בדבר היעדרו הנמשך של האל. אלא שהשדים נכשלים במשימה שמעולם לא הייתה משימתם הטבעית וכישלונם רק מגביר את תחושת הריק

כשאותם יהודים עצמו את עיניהם בלילות עלו בדמיונם שדות חושניות, אדומות שפתיים ואדומות שיער, צחורות עור אבל בוערות באש מכלה מן הטבור ומטה – לילית, נעמה ואגרת. גופם כלה אל השדות הנפלאות הללו אבל לבם כלה מאימה ופחד. בימי הביניים הם כתבו על שדות שהתחתנו עם יהודים וכילו את אונם משום שתאבונן המיני לא ידע גבול וחוק. הם כתבו גם על שדות מעופפות פרועות שיער המגיחות מן היער ושותות את דמן של נשים אנושיות בפרץ תאווה מכלה. אבל הם כתבו גם על שדים ננסיים חביבים למדי, שרק מחוללים מהומה במטבחים ומתחבאים תחת שמלותיהן של טבחיות וכובסות. השדים היו חלק בלתי נפרד ממרקם חייהם. לכן הם תארו אותם כיהודים. לא בהכרח יהודים טובים, אבל יהודים. הם הולכים לבית הכנסת, מניחים תפילין, מתנצחים בפלפולי תלמוד עם חכמים ותובעים יהודים אחרים לדין תורה; ג. הכתיבה על השדים היהודים היא בסופו של דבר כתיבה על אלוהים. השדים משגשגים ומתרבים בעולם שהולך ומתרוקן מן הנוכחות האלוהית. ישנן מעשיות המעבירות את התחושה הזאת בחדות מצמררת: שדים מתייצבים לגונן על בית המקדש (אבל נסוגים לאחר שהם מבינים שהאל עצמו אינו מתכוון לעשות זאת) ואשמדאי מתייצב בראש צבא שדים בפני נוסעי הצלב המבקשים לפרוע בקהילות הריין בתתנ"ו (וניגף, ונהרג בקרב). כך נקשרות המסורות הדמוניות בתחושה של מצוקה בדבר היעדרו הנמשך של האל. אלא שהשדים נכשלים במשימה שמעולם לא הייתה משימתם הטבעית וכישלונם רק מגביר את תחושת הריק. לבסוף, בעת החדשה, הם מוצבים כנציגים חתרניים של ביקורת על המסורות הישנות, כדוברים של מודרנה ואתאיזם, אבל גם – באופן סותר לחלוטין – כנציגים אותנטיים של המסורות העתיקות, של עולם האמונה הישן.

יום הדין, יעקב דה באקר

"יום הדין" (1580), יעקב דה באקר, תצלום: ויקיפדיה

העבודה על הספר הייתה ברובה די מהנה. הטקסטים שעוסקים בשדים הם, מטבע הדברים, חיים ועסיסיים יותר מטקסטים שעוסקים, למשל, בשאלה כמו האם קירות הסוכה חייבים להיות מעץ. כל מי שדיבר פעם עם מחזירים בתשובה נתקל מן הסתם בניסיון להציג את אבותינו, מחברי המשנה והתלמוד, כאנשים מאד מעודכנים, שכל מה שגלוי למדענים כיום היה כבר גלוי וידוע לפניהם. זה כמובן קשקוש גמור. הם לא ידעו דבר על פיזיקה מודרנית, אבל ידעו לא מעט על שדים ורוחות. מתוך הקריאה בטקסטים האלה נחשפת היהדות העתיקה בתור יורה רוחשת של סיפורי פלאים ושל אמונות מוצקות ומנומקות בעניינים שעשויים להראות לנו כיום מעט תמוהים. למשל, שבית הכיסא רוחש שדים ומזיקים. השדים מחבבים מצבי גבול, חשיפה גופנית וערעור של נורמות. הם אורבים לנו במקומות שבהם אנחנו פגיעים וחשופים. עבור האנשים שכתבו את הטקסטים הללו השדים לא היו מטאפורה. הם היו משוכנעים שהם באמת שורצים בבית הכיסא ושרק נוסחאות מאגיות מאד מדויקות יכולות לגונן מפניהם. כותבים רבניים התייחסו לתיאורי מציאות כאלה ברצינות תהומית שלא השתנתה בהרבה עד ימינו אלה. לפני שנים לא רבות היה חשוב לרב עובדיה יוסף להצהיר שהוא מאמין בשדים בדיוק כפי שחז"ל האמינו בהם.

אני שואף להציג את היהדות בעירומה: מכלול של מנהגים, אמונות, דעות וציוויים שמלאכים ושדים מתרוצצים בו, שנביאים טרופי דעת ומטיפים סתורי-בינה שואגים אותו בגרון ניחר. הנביאים והמטיפים הללו יצרו את האל היהודי בצלמם ובדמותם, וכך גם את השדים היהודים

איני מחבב את הניסיונות להציג יהדות משופצת או מותאמת לצרכי ההווה. כולם כמעט מציגים אותה כך: גם מחזירים בתשובה, שמנסים לטעון שכל המדע המודרני גלום בתלמוד וגם כותבים מהשמאל הליברלי, שמשתדלים להציג אותה כדת הומניסטית. אני שואף להציג את היהדות בעירומה: מכלול של מנהגים, אמונות, דעות וציוויים שמלאכים ושדים מתרוצצים בו, שנביאים טרופי דעת ומטיפים סתורי-בינה שואגים אותו בגרון ניחר. הנביאים והמטיפים הללו יצרו את האל היהודי בצלמם ובדמותם, וכך גם את השדים היהודים.

את החלק האחרון של הספר הקדשתי למשהו שקרוב ללבי: ספרות פנטזיה ישראלית. מעט מדי נכתב על ספרות פנטזיה בכלל ועל זו הישראלית בפרט. הספרות הזאת מפלרטטת בצורה מאד מעניינת עם הספרות היהודית הקדומה (מקרא, ספרות רבנית, קבלה). להבדיל מאגפים אחרים של הספרות הישראלית, היא דווקא מוציאה את הספרות הזאת מהנפטלין ומגלה עניין בצדדים הפחות "נאורים" שלה – שדים, מלאכים, מפלצות. במובן הזה, השדים עושים בה סוג של קאמבק. הם לא ממש משחזרים את המשקל שהיה להם בספרות העתיקה, משום שעכשיו הם כבר מוצבים מלכתחילה כבדיון, כמשהו אקזוטי, ביזארי. ובכל זאת הם זוקפים שוב את ראשם (קצת בחשש) ומעניין לבדוק את מעמדם החדש. במידה מסוימת אפשר לומר שמתוך העיסוק בחלק הזה של הספר התחיל כבר לצמוח הפרויקט הבא שלי, שנוגע לקשר רחב יותר בין ספרות יהודית דתית לבין פנטזיה.

אנטוניוס הקדוש, מרטין שונגאוור

"הפיתוי של אנטוניוס הקדוש" (סביבות 1480), מרטין שונגאוור. תצלום: ויקיפדיה

סיפורים על אשמדאי שנחלץ לגונן על היהודים במקום האל הנעדר, על אדם וחוה ששוכבים עם שדות ושדים או על לילית המחלצת זרע-קודש ממיטב האברכים, יכולים לתפקד כחומרים מערערים ביחס לתמונה היסטורית מפוברקת ומזויפת של "היהדות", של "דת האבות", של "קודשי ישראל"

מכיוון שאת רוב הספר הזה כתבתי בבתי קפה בברלין, בווינה ובעוד כמה ערים, הייתה לי לפעמים תחושה ממש ביזארית. כך למשל ישבתי באופסלה, עיר שבדית קטנה ומאד מיושבת בדעתה, עיר המשרה תחושה של איזון קריר ומפוקח, וכתבתי על עניינים כמו יהודים פולניים שהתחתנו עם שדות ועשו איתן סקס בבית הכיסא, בעוד האישה צופה בהם מבעד לחור המנעול. מדי פעם הרמתי את ראשי מהמחשב, הסתכלתי על השבדים הטועמים בנחת כריכוני הרינג ועוגות גבינה, והרגשתי קצת כמו הגיבור של הנובלה "סוסתי" של מנדלי מוכר ספרים, יהודי מהעיירה, מבית המדרש, שמוצא את עצמו פתאום בגימנסיה (כלומר באוניברסיטה) של הערלים... העוקץ של הסיפור הוא שבסופו של דבר הוא מגלה שמה שהערלים האלה מלמדים באוניברסיטה שלהם הוא פולקלור (כחלק מעליית הלאומיות הסלאבית), כלומר, אבוי, מסורות על שדים ורוחות סלאביים. כך גם השבדים הנינוחים הללו מאד מחשיבים את הטרולים שלהם, אבל הם למדו להתבונן בהם ממרחק השנים כבמורשת עתיקה שמצטיירת כיום כמציאות מדומיינת, מעט משעשעת. כך זה היה לפחות עד שתור והפטיש שלו הועלו באוב כסמלים המלבים לאוּמנוּת נורדית לבנה. במקומותינו שלנו צמחה בעשרות השנים האחרונות תרבות ניאו-יהודית שרוממות הזיכרון בגרונה, אבל בפועל היא בעיקר משכיחה את רוב תכני המסורת והאמונה של אבותיה ומרדדת אותם לכדי אוסף מגומגם של סיסמאות נבובות המשמשות לצורך הבניה של לאומנות וגזענות יהודית. דווקא באווירה כזאת, סיפורים על אשמדאי שנחלץ לגונן על היהודים במקום האל הנעדר, על אדם וחוה ששוכבים עם שדות ושדים או על לילית המחלצת זרע-קודש ממיטב האברכים, כלומר דווקא סיפורים השאובים מלב-לבה של היהדות ההיסטורית, מן ה- hard core Judaism, יכולים לתפקד כחומרים מערערים. מערערים מה? – תמונה היסטורית מפוברקת ומזויפת של "היהדות", של "דת האבות", של "קודשי ישראל". מתוך הסיפורים האלה מצטיירת היהדות כמשהו שונה למדי מן הדימוי שלה, המונחל במאמץ על ידי משרד החינוך הנאו-אורתודוכסי; היא מצטיירת - בפרפראזה על מנדלי מו"ס – כחגיגה טרופה של נשים כשפניות ושדונים אדמוניים, המגיחים כלשונות של אש מתוך החושך המתעתע, מעלטת העוועים של העבר השכוח.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

חגי דגן הוא סופר חוקר יהדות ומחשבת ישראל, מרצה במכללה האקדמית ספיר. ספרו "שדים יהודים: קטלוג מוער", ראה אור בהוצאת אוניברסיטת תל אביב בשנת 2019.

תמונה ראשית: מתוך "דמון בישיבה" (1890), מיכאיל ורובל. תצלום: ויקיפדיה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי חגי דגן.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על אלוהים ושדים אחרים

01
מירון א

עבודה חשובה חגי ומאמר מאיר עיניים. נדמה לי שמישל פוקו היה זה שאמר שתפקידה של הפילוסופיה הוא לאתר, לבאר ולפרק את מוקדי הכוח והדיכוי. והעבודה שלך לגמרי נמצאת שם. הרי בסופו של דבר כולנו מספרי סיפורים, אבל רק מעטים מידי מבינים זאת. תודה.

02
דבורה שפירא

איש חכם אמר לי פעם: האמירה "לפי חז"ל ..." היא מאד מקובלת, אלא שחז"ל הם הרבה מאד אנשים, שפעלו במשך שנים רבות, ולהם דעות רבות ואמירות מגוונות מאד. לכן כשמישהו מצטט את חז"ל זה מעיד עליו יותר מאשר על חז"ל. אדם בוחר מה לצטט מתוך מכלול עצום ומגוון. כך גם ניתן לקבוע בקשר למה שכותב כאן חגי. אלו הדברים שבחר מתוך המכלול של היהדות, ואין בכך אלא להעיד על הכותב...