אלוהים יודע

במערכת המשפט באירופה של ימי הביניים, במשך 400 שנה, כשהיה קושי לברר אם אדם אשם או זכאי, ידעו לשאול את אלוהים. וזה עבד.
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

הניסיון לעשות צדק במשפט הפלילי רצוף אי ודאויות. האם הנאשם ביצע פשע, או שהוא קורבן של נסיבות מפלילות? האם הוא אשם, או שאלה רק האשמות מצד תובע נלהב מדי? משום שאין דרך לדעת בוודאות, אנחנו מוצאים את עצמנו לעתים קרובות מנחשים "הוא אשם", כשיתכן שלא כך המצב, או "הוא לא אשם", במקרים שבהם ההפך נכון.

היחידים שיודעים בוודאות אם הנאשם אכן אשם או חף מפשע הם הנאשם עצמו והאל שבשמים. בדרך כלל, אין טעם לבקש מהנאשם לומר את האמת: וידויים ספונטניים של אנשים אשמים הם נדירים ביותר. אבל מה היה קורה אם היינו יכולים לשאול, במקומם, את אלוהים? ומה היה קורה לו אכן שאלנו? ואם השאלה הזו הייתה אכן זוכה לתשובה?

במשך יותר מארבע מאות שנה, בין המאה התשיעית למאה ה-13, זה בדיוק מה שאירופאים נהגו לעשות. במקרי פשע קשים לפיענוח, כשחסרו ראיות "רגילות", מערכת המשפט ביקשה מאלוהים לומר לה מה מעמדו הפלילי של הנאשם. השיטה ששימשה אותם הייתה העמדת הנאשמים במבחן הכולל חוויות נוראות.

למבחנים הללו היו מספר צורות, החל מטבילת הנאשם בבריכה של מים קדושים ועד אילוצו של הנאשם לצעוד על גבי להב לוהט של מחרשה. בין השיטות הפופולריות ביותר הייתה זו שעשתה שימוש במים רותחים, וזו שעשתה שימוש בברזל מלובן. בראשונה, הנאשם טבל את ידו בקדירה של מים רותחים כדי לדוג מתוכה טבעת. באחרת, הוא נשא פיסת ברזל מלובן למרחק של צעדים ספורים. ידו של הנאשם נבדקה כעבור ימים מספר: אם הופיעה עליה כוויה, הוא נחשב אשם. אם לא, הוא היה זכאי.

מבחני עינויים משפטיים הוצאו לפעול והוכרעו על ידי כמרים, בכנסיות, כחלק מטקסי תפילה מיוחדים. במהלך טקס כזה, הכומר נהג לבקש מאלוהים לגלות לבית המשפט את אשמתו או את חפותו של הנאשם באמצעות החוויה הקשה – לאפשר למים הרותחים או לברזל המלובן לצרוב את בשרו של האיש אם הוא אשם, ולחולל נס שימנע כוויה על ידו של הנאשם אם הוא חף מפשע. המחשבה כי אלוהים ייענה כך לבקשתו של הכומר שיקפה אמונה נפוצה בימי הביניים, שלפיה מבחנים כאלה הם iudiciua Dei, כלומר "שיפוט אלוהי".

השימוש באלוהים כשופט בדבר אשמתו או חפותו של נאשם בפשע פלילי היא תכסיס לא רע. אבל כיצד הצליחו בתי המשפט האירופים של ימי הביניים להשתמש בו?

אם תעברו את המבחן ואלוהים יאמר שאתם אשמים, תיאלצו לשלם קנס גדול. אם הוא יאמר שאתם חפים מפשע, תזוכו ולא תיאלצו לשלם.

די בקלות, מתברר. נניח שאתם אירופאים בימי הביניים ואתם מואשמים בגניבת החתול של השכנים. בית המשפט סבור שאתם אכן הגנבים, אבל הוא לא לגמרי בטוח, ולכן הוא מצווה שתעמדו למבחן המים הרותחים. כמו אחרים באירופה של ימי הביניים, אתם מאמינים ב- iudiciua Dei – ביכולתו של הכומר לבצע טקסים מסוימים, שבאמצעותם הוא קורא לאלוהים לחשוף את האמת ולחולל נס, שימנע מהמים לצרוב את בשרכם אם אתם חפים מפשע או להניח לכם להיכוות אם לא.

אם תעברו את המבחן ואלוהים יאמר שאתם אשמים, תיאלצו לשלם קנס גדול. אם הוא יאמר שאתם חפים מפשע, תזוכו ולא תיאלצו לשלם. לחלופין, אתם יכולים להימנע מלעבור את המבחן המענה אם תתוודו שגנבתם את החתול, ובמקרה כזה תשלמו קנס מופחת מעט, הודות להודאה שלכם.

מה תעשו?

נניח שאתם אשמים: אתם יודעים שגנבתם את החתול של השכנים, וגם אלוהים יודע. במקרה כזה, אתם חושבים שאם תועמדו למבחן, אלוהים יניח למים הרותחים לצרוב אתכם כהוכחה לאשמתכם. במקרה כזה, תשלמו סכום גדול כקנס – ובנוסף, היד שלכם תכוסה כוויות. לעומת זאת, אם תודו בגניבה, תחסכו כסף, ותשמרו על היד. לכן אם אתם אשמים – סביר שתודו.

כעת בואו נניח שאתם חפים מפשע: אתם יודעים שלא גנבתם את החתול של השכנים, ושוב, גם אלוהים יודע. במקרה כזה, אתם מצפים שאם תועמדו למבחן, אלוהים יחולל נס שימנע מהמים הרותחים לצרוב את בשרכם, וכך תוכח חפותכם. אי לכך לא תצטרכו לשלם קנס – והיד שלכם תישאר בריאה ושלמה. מצבכם טוב מכפי שיהיה אם תודו בגניבת החתול, שאז תצטרכו לשלם קנס עבור גניבה של ביצעתם. לכן, אם אתם חפים מפשע, תהיו מוכנים לעבור את המבחן המענה.

דירק בוטס, מבחן האש בפני הקיסר אוטו השלישי, מבחן האש

"מבחן האש בפני הקיסר אוטו השלישי" (1470-1475), דירק בוטס, המוזיאון הלאומי לאמנות, בריסל. תצלום: ויקיפדיה

הבנתם את התכסיס? משום שאתם מאמינים ב-iudiciua Dei, די בכך שאתם מעלים בדמיונכם את המבחן, כדי להוביל אתכם לבחור בדרך אחת אם אתם אשמים – הודאה באשמה – ובדרך אחרת אם אינכם אשמים – הסכמה לעבור את המבחן הנורא – וכך הבחירה שלכם חושפת בפני בית המשפט את האמת. פנייתה של מערכת המשפטית לאלוהים בבקשה שיחשוף אתכם, דחפה אתכם לחשוף את עצמכם. תכסיס לא רע, כפי שאמרנו.

פרט למכשול אחד: בעוד שרק נאשמים חפים מפשע בחרו לעבור את המבחן הנורא – צעד שאפשר לבית המשפט לגלות כי הם למעשה חפים מפשע – כשהם טבלו את ידיהם במים הרותחים, הידיים נכוו, והם הוכרזו אשמים! כדי להבטיח משפט צדק, לא די היה שבית המשפט יכיר בחפותו של הנאשם, הוא צריך היה גם לזכות אותו.

כיצד יכול כומר המבצע מבחן עינויים כזה לגרום למים הרותחים שלא לפגוע בבשרו של אדם חף מפשע? על ידי דאגה מראש לכך שהמים לא יהיו רותחים באמת.

"ספרי ההדרכה" ששימשו כמרים באירופה של ימי הביניים לביצוע מבחני-עינויים כאלה, סיפקו להם לא מעט אפשרויות לעשות זאת. האש ששימשה להרתחת המים הוכנה על ידי הכומר, בפרטיות, וכך הייתה לו הזדמנות לצנן את המים. הכומר "התיז" מים קדושים מעל המים הרותחים שהוכנו בקדירה, וגם כך יכול היה לצנן את המים. הקדרה עצמה הוסרה מן האש במהלך הטקס, והנאשם לא הועמד למבחן אלא כשהכומר סיים את תפילותיו, כך שהכומר יכול היה להתפלל באיטיות ולאורך זמן, כדי לאפשר למים להתקרר. מטעמי כבוד, הצופים במבחן נדרשו לעמוד במרחק מן "הבמה" שעליה התרחש המבחן, והדבר אפשר לכומר לבצע מניפולציות בחשאי. כבר אמרתי שהכומר הוא שהכריע את תוצאות המבחן – שהוא אשר קבע אם ידו של הנאשם אכן נצרבה?

כך ניתן היה להבטיח תוצאה "פלאית". למשל, בראשית המאה ה-13, 208 נאשמים בכפר ההונגרי וארד (Várad) עברו מבחני ברזל מלובן. למרבה התדהמה, כמעט שני שלישים מהם לא נפגעו כלל ממטילי המברזל ה"אדומים-לוהטים" שנשאו בידיהם, ולכן זוכו. יש להניח שהכמרים שביצעו את המבחנים הבינו כיצד לחמם ברזל, ולכן ישנם רק שני הסברים לתוצאות הפלאיות: או שאלוהים אכן התערב כדי לחשוף את חפותם של הנאשמים, או שהכמרים דאגו לכך שהברזל לא יהיה לוהט.

למעשה, השאלה אם המבחנים הללו היו באמת שיפוט אלוהי או רק דרכה של מערכת משפט מתוחכמת לנצל את האפשרות לעודד נאשמים להודות כדי לגלות את האמת, לא באמת חשובה. משום שבכל מקרה, התוצאה הייתה זהה: מערכת משפט משופרת, תודה לאל.

 

פיטר ל. ליסון (Leeson) הוא מרצה לכלכלה ומשפט בקתדרה ע"ש דאנקן בלייק באוניברסיטת ג'ורג' מייסון בווירג'יניה, ארה"ב. בספרו עטור הפרסים The Invisible Hook: The Hidden Economics of Pirates שראה אור ב-2009 הוא מתאר את תולדות שודדי הים בקריביים במושגי הכלכלה. ספרו WTF?! An Economic Tour of the Weird ראה אור ב-2017 ובו הוא מסביר את ההיגיון הכלכלי מאחורי המנהגים המוזרים ביותר בעולם.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מחבת עם גחלים בוערות. תצלום: ארמנדו אסקורבה מוראלס, unsplash.com

Photo by Armando Ascorve Morales on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי פיטר ליסון, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על אלוהים יודע

02
מימי

גם היום אין ממש הבדל. שופטים לא יודו בכך כמובן אבל הרושם הראשון של המתדיין או הנאשם בבית המשפט קובע מה יהיה פסק הדין לאחר מכן....... למעשה התוצאה נקבעת על ידי השופטים כבר בהתחלה וכל המלל בפסק הדין נועד להצדיק את מה שנקבע מראש....... משום כך המטבע העובר לסוחר בבתי המשפט בישראל הוא מידת ההיתמסכנות של המתדיין. ככל שתיתמסכן יותר בצורה משכנעת גדלים סכוייך לזכות. מסקנה? לא הרבה השתנה מאז הימים שתוארו בכתבה פה למעלה..

03
דבורה אשר תחת התומר

זדורוב נשפט פעמיים ע"י שופט (ראש ההרכב) שסולק כיוון שהיה עבריין מין. גם אם (אישית ברור לי לגמרי שכל המשפט הנ"ל היה עיוות דין וצדק מוחלטים) פורמלית היה כאן "הליך משפטי תקין",הרי התוצאה אינה מדויקת יותר ממשפטי ימי הביניים או כל ממבו ג'מבו אחר.

04
צביקה

הסבר מעניין, אבל לא לוקח בחשבון את העובדה ש(מסתבר ש)גם בימי הביניים לא כולם היו בעלי אמונה תמימה. (לאו דווקא משיקולים רציונלים)
היו כופרים, ציניים,וסתם אנשים שקשה להם לעמוד בנסיון.

כמו כן, חסר כאן הסבר מה גרם להופעת השיטה הזו כשהופיעה, ומה גרם להעלמותה.

ולסיום, אין לי מושג אם זו אגדה, אך זכורים לי סיפורים על כך שהטביעו נשים החשודות כמכשפות.
אם מתו, סימן שהן לא מכשפות, וזוכו למפרע.
אם נשארו בחיים, סימן שהן מכשפות, ואז הרגו אותן.
(שזה קצת הפוך מהמוטיב המתואר פה)
מישהו יודע אם יש לכך ביסוס?

05
איתן ארז

מזכיר לי שיטת משפט אפריקאית כלשהי אשר עשויה לעבוד בתנאי שכל האנשים הם מאמינים: נותנים לכל החשודים ענף דק באורך שווה. הענף של העבריין אמור לצמוח במשך הלילה באורך אצבע.
למחרת, כשהשוו את הזרדים מצאו מיד את העבריין - זה שהענף שלו היה קצר באצבע משל האחרים....
ללא עינויים, מבחנים אכזריים ומוות, וכנראה, במידת הצלחה רבה יותר של גילוי האמת ועשיית הצדק.