אליטות זה לא מה שחשבתם

אדם סמית ידע שהעשירים ובעלי הכוח אינם מאושרים יותר וגם אינם נעלים מוסרית, וחשב שסימפתיה כלפיהם היא רגש מסוכן ומזיק
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

בספרו "תאוריה של הרגשות המוסריים" (Theory of Moral Sentiments) משנת 1759, אדם סמית פיתח תאוריה של פסיכולוגיה שהתבססה של "סימפתיה" והתוותה דרך לחיות על יסוד "היגיון ופילוסופיה". הרעיונות הללו לא רק מקעקעים את הסטראוטיפ (שגם כך מתעמעם והולך) של סמית כחלוץ מדיניות השוק החופשי, אלא מאתגרים אחדים מהרעיונות היקרים ללבנו ביותר בנוגע למקורות האושר.

"תאוריה של הרגשות המוסריים", שראה אור 17 שנה לפני "עושר העמים" (משנת 1776), מתחיל בדחייה של הרעיון לפיו בני האדם מוּנעים בעיקרו של דבר מתוך אינטרס אישי. "אף אם נניח שהאדם אנוכי, ישנם בעליל עקרונות מסוימים בטבע שלו שגורמים לו להתעניין בגורלם של אחרים", מצהיר סמית. אנחנו מוּנעים לא פעם, ואף נשלטים, על ידי המעורבות הרגשית שלנו ברעיונות שיש לנו ביחס לאנשים אחרים, עניין שסמית מכנה בשם "סימפתיה" (sympathy).

קל לטעות בהבנת כוונתו של סמית. אם ננתח את האטימולוגיה של המלה "סימפתיה",, נגלה שיש לה שורשים יווניים שמשמעותם "להרגיש עם". בדיבור היומיומי שלנו, אנו מתייחסים לרוב לסימפתיה כאל תהליך שמונע על ידי רגש. בספרו, Against Empathy: The Case for Rational Compassion ("נגד סימפתיה: טיעונים לטובת חמלה רציונלית") משנת 2016, הפסיכולוג פול בלום (Bloom) מצטט פעמים רבות את "הרגשות המוסריים" של סמית, וטוען שכשהוא משתמש במונח "סימפתיה" כוונתו למה שבלום עצמו מכנה "אמפתיה": "להרגיש את הכאב וההנאה של אחרים". אך לא לכך סמית מתכוון.

אין לנו גישה למה שאנשים אחרים מרגישים. במקום זאת, אנחנו מדמיינים מה אנשים אחרים בוודאי מרגישים, או ליתר דיוק מה אנחנו היינו מרגישים לו היינו במקומם

סמית האמין שסימפתיה היא בלתי נפרדת מן הדמיון ומפעולת החשיבה ההגיונית. אין לנו גישה למה שאנשים אחרים מרגישים. במקום זאת, אנחנו מדמיינים מה אנשים אחרים בוודאי מרגישים, או ליתר דיוק מה אנחנו היינו מרגישים לו היינו במקומם. תחשבו על אם השומעת את בכיו של פעוט חולה. התינוק "מרגיש רק את אי-הנוחות של הרגע הנוכחי". האם, לעומת זאת, אינה סובלת רק מהכאב שהיא מאמינה שהתינוק מרגיש, אלא גם מ"תוצאות לא ידועות של ההפרעה שלו". היא לא רק מרגישה סימפתיה כלפי הילד שלה אלא גם מזדהה עם "דמות הסבל והמצוקה שלו", שנוצרה בדמיונה ובהיסקיה ביחס לעתיד.

מזה דורות חוקרים מנסים ליישב בין הדגש של סמית על סימפתיה ב"תאוריה של הרגשות המוסריים" ובין מה שנראה כתמיכתו באנוכיות ב"עושר העמים". אלא ש"תאוריה של הרגשות המוסריים" מציג פרדוקס משלו. בעוד שסמית טען שסימפתיה היא מפתח לחיים הפסיכולוגיים שלנו, הוא גם הזהיר שהיא מקור לאמונות תפלות, לאי-שוויון פוליטי וכלכלי ולסבל מתמשך.

סימפתיה מביאה אותנו לעתים קרובות להרגיש ולפעול בדרכים שמפחיתות את חירותנו ואת אושרנו. אנחנו מרגישים סימפתיה כלפי המתים: אנחנו מדמיינים כמה אומללים היינו אילו נמנעו מאיתנו הנאות החיים. סמית טוען שהאמונה בעולם הבא עולה מתוך "אשליית הדמיון" הזאת, שמעוררת סימפתיה כלפי אלו שאינם סובלים עוד.

אדם סמית חשב שאנחנו מדמיינים את האושר שהעשירים ורבי העוצמה נהנים ממנו: האושר המדומיין כל כך מבוסס בקרבנו, שאנחנו אף מאמינים שהוא מגיע להם ומצרים על כל פגיעה שהם סובלים, על אף שאנו חשים אדישות נוכח סבלם של העניים

הוא מזהיר שאנו טועים באורח דומה כשאנחנו חושבים על העשירים ורבי העוצמה. אנחנו מדמיינים את האושר שהם נהנים ממנו. האושר המדומיין כל כך מבוסס בקרבנו, שאנחנו אף מאמינים שהוא מגיע להם. אנחנו מצרים על כל פגיעה שהם סובלים, על אף שאנו חשים אדישות נוכח סבלם של העניים. המחשבה על חייהם אינה גורמת לנו כל אושר שנגזר מכך שאנו מדמיינים אותם.

אך לטענת סמית, העשירים ורבי העוצמה אינם מאושרים יותר וגם אינם עליונים מוסרית על אנשים אחרים. לעתים קרובות הם אומללים ורשעים. והם עושים שימוש באשליות שלנו ביחס אליהם כדי להצדיק את הפריבילגיות שלהם. אליטות מפיקות תועלת מאי-שוויון בעושר ובכוח בחברה שלנו כיוון שהתבנית הבסיסית של החיים הרגשיים שלנו, הסימפתיה, גורמת לנו להזדהות עם מי שמדכאים אותנו.

הסימפתיה דוחפת אותנו לשאפתנות וגם לאמונות תפלות ולדיכוי. סמית הזמין את קוראיו להרהר ב"בנו של אדם עני, שההשגחה בזעמה העניקה לו שאפתנות". אדם כזה חש סימפתיה כלפי העשירים ורבי העוצמה, והוא עובד קשה כדי להפוך להיות כמוהם. הוא מקריב את מה שסמית מכנה "האושר האמיתי בחיים", שמהותו "נוחות של הגוף ושלווה של הנפש". הוא מאמלל את עצמו בניסיון לחקות את העשירים, שאינם מאושרים בעצמם.

אדם סמית

דיוקן של אדם סמית (סביבות 1800), צייר לא ידוע. הדיוקן נעשה לאחר מותו של סמית ומוכר כ"Muir Portrait" והוא ב-National Gallery. תצלום: ויקיפדיה.

יש אלטרנטיבה

סמית טוען שאנחנו יכולים להשתחרר מן הסימפתיה על ידי אימוץ "רציונליות" ו"פילוסופיה". הוא אינו מגדיר את המונחים הללו בשום מקום בספרו "תאוריה של הרגשות המוסריים". אך מעקב זהיר אחר האופן שבו הוא משתמש בהם לאורך הספר, מגלה שהם ככל הנראה מתייחסים לדרך של חשיבה ושל חיים שמפריכה את האשליות שיוצרת הסימפתיה.

הדרך הזאת דורשת תכונות אופי, מעלות "מוצקות" של איפוק, ספקנות וצלילות. התכונות הללו, שסמית מכנה "גדולות ונוראות", גורמות לבני-אדם שחיים באורח פילוסופי להיראות בעיני אחרים לא ידידותיים, משעממים וחמוּרים. "פילוסוף הוא חברה טובה רק לפילוסוף אחר", העיר סמית. פיתוח תכונות של "היגיון ותובנה", על אף שהוא "מועיל לעצמנו", כדברי סמית, עלול לגרום לנו להזניח תכונות כגון אנושיות, צדק, נדיבות ורוח ציבורית – שיש בהן תועלת לחברינו ולשכנינו.

מה שמטריד אף יותר מכך הוא שאם חברינו ושכנינו מקבלים את הנורמות התרבויות המבוססות של האשליות הרוחניות, הפוליטיות והכלכליות שנגרמות על ידי הסימפתיה, סביר שהם יראו את הפנייה שלנו לפילוסופיה כהתקפה על אמונותיהם היקרות להם ביותר. פילוסופים עלולים להיראות כאויבי הסדר החברתי המבוסס על סימפתיה.

החיים הכלכליים, לפחות כפי שהם קיימים בחברה שלנו, תלויים בכך שבני אדם יהיו שאפתנים, ישגו באשליות ויהיו אומללים

סמית עצמו מסתייג מן המסקנות הרדיקליות של הניתוח שלו. לאחר שהוא מתאר את אומללות "בנו של האיש העני", הוא מגיע למסקנה שטוב שהסימפתיה משלה אותנו, שכן "ההטעיה הזאת... גורמת לעבודה היצרנית של המין האנושי להיות בתנועה מתמדת". החיים הכלכליים, לפחות כפי שהם קיימים בחברה שלנו, תלויים בכך שבני אדם יהיו שאפתנים, ישגו באשליות ויהיו אומללים. באופן דומה, סמית טוען שהאמונה בחיים שלאחר המוות "אף כי היא פוגעת בפרט ומענה אותו, היא שומרת על החברה ומגוננת עליה". מוטב לפילוסופים, אלא אם הם תומכים במהפכה, לשמור לעצמם את התובנות שהם מגיעים אליהן.

בעוד שנראה כי הפילוסופיה היא נחלתו הטבעית של מיעוט, כל אחד יכול לזכות להצצה אליה אם הוא נופל למשכב בגלל מחלה או לוקה בדיכאון. סמית טוען שכשהאנרגיות החיוניות שלנו נחלשות, גם הסימפתיה שלנו פוחתת, ומאפשרת ל"פילוסופיה מרת-המזג" לגלות לנו שרוב הפרויקטים המרכזיים לחיינו אינם מבוססים אלא על ההנאות המדומיינות מבית היוצר של הסימפתיה. כשבוחנים אותן ב"אור פילוסופי ומופשט", רכילות על העשירים ורבי העוצמה, או השאיפה להתקדמות כלכלית, אינן נראות עוד כבעלות משמעות. יחד עם זאת, רוב בני האדם שוכחים את הלקח הזה מיד כשהם מחלימים, ושבים לרדוף אחר הנאות שאינן אלא אשליה ריקה.

לעתים קרובות אנו טועים לחשוב שאנחנו למעשה אנשים אחרים, או לחשוב שהמתים הם החיים, או שחולי הוא בריאות

בחירתנו לראות את העולם כפי שהוא בשעה שאנו חולים עלולה להיראות אבסורדית. אלא שהניתוח של סמית ביחס לסימפתיה ולפילוסופיה ב"תאוריה של הרגשות המוסריים", אומר לנו שלעתים קרובות אנו טועים לחשוב שאנחנו למעשה אנשים אחרים, או לחשוב שהמתים הם החיים, או שחולי הוא בריאות. אכן, יתכן שחוויית העולם שלנו חולה, ושהמרפא לכך הוא החיים הפילוסופיים.

בלייק סמית (Blake Smith) מלמד באוניברסיטת שיקגו. המחקר שלו, המתמקד בחברת הודו המזרחית הצרפתית, התפרסם בכתבי עת אקדמיים שונים, וכן בפרסומים כגון The Wire ו-The Appendix.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: עושר ועוצמה, בין טוב ורע. תצלום: ניית'ן ואן אגמונד, unsplash.com

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי בלייק סמית, AEON.


תגובות פייסבוק