בין המדפים אלתרמן על אי בודד

כותרות המשנה הן מעין חסד הדדי שמעניקים הסופר והקוראים זה לזה. עבור הסופר, הן מהוות הזדמנות להטעים משהו מרוחו של הספר, למקד את תשומת ליבו של הקורא ולפתותו להציץ פנימה. עבור הקורא, הן משמשות מעין תמרור הרומז על סגנונו של הסיפור ועל טיבן של שעות הקריאה שמצפות לו, אם יחליט ליטול את הספר לידיו. ואולם, בשום מקרה ובשום פנים אין זה מקובל או מוסכם שכותרות המשנה יגלו לנו את סופו של הסיפור!

הספר שלפנינו, "רדי הזקן – פרשת חייו ומותו" מאת "קפטן מאריאט", מעיד על עצמו מיד שהוא ספר הרפתקאות. וכבר מתייצבת בפנינו השאלה הנזעמת: מדוע, בשם שמים, יבחר המחבר לנדב לנו את קלף המיקוח הגבוה ביותר שבידו, מות הגיבור, עוד לפני תחילת הספר?

התשובה היא שהמחבר לא בחר לעשות זאת כלל, ובמקור האנגלי לא מופיע דבר על אודות מותו העגום של רדי הזקן עד לעמודיו האחרונים של הספר, שם מקומו הטבעי והנכון. את האשם עלינו לתלות על כתפי המתרגם, שבעת עבודתו על הספר עוד היה משורר אלמוני לחלוטין, ושמו נתן אלתרמן. כך, מסתבר, שלוש שנים לפני שפרסם את ספרו הראשון והעניק לעברית כמה מהיפות שבשורותיה, הנחיל לה אלתרמן את הספוילר הראשון בתולדותיה. ניחא. עסקה לא רעה כל כך.

אשר לרדי הזקן, הוא נמנה על תופעה ייחודית בתולדות ספרות העולם: הרובינסונאדה. מדובר בז'אנר שהוקדש כל כולו לניסיון לחקות את יצירתו המפורסמת של דניאל דפו, רובינזון קרוזו, והוליד אינספור איים בודדים ושורדים אמיצי לב. בשעת פרסומו של התרגום, 1935, עוד טרם תורגם רובינזון קרוזו לשפתנו, ורדי הזקן הוא לפיכך ראשון הניצולים הספרותיים שהגיעו אל חוף המבטחים העברי. קרוזו, שנכתב כמאה ועשרים שנים לפניו, ימתין עוד שלושים שנה על האי שלו לפני שיזכה לתרגום מלא ללשוננו. גם ההרפתקה של רדי פותחת בסערת אימים מטלטלת (שהיא אחד הקטעים העזים בספר), אולם בניגוד לרובינסונאדות אחרות, רדי אינו מוצא את עצמו לבדו בין שברי הספינה על החוף. בבטן האנייה שוהים בעת הסערה בני משפחת סיגריב, וכאשר צוות המלחים מציע לרדי להצטרף אליהם בסירת הצלה ולזנוח את המשפחה, הוא מסרב בכל תוקף.

רדי הוא לפיכך שורד מזן נדיר הרבה יותר, כזה שדחה הזדמנות להינצל בתחילת ההרפתקה, ויש להניח שזו הייתה דרכו הערמומית של פרדריק מאריאט, מאמין אדוק מאוד, להערים על סגנון ספרותי שהגורל העיוור מושל בו ביד רמה ובכל זאת להשחיל לתוכו איזה תו נוצרי.

רדי אכן זקן, וזקנתו היא הנכס היקר ביותר שבידי הניצולים. חיש קל מגלה הקורא עד מה מלא ראשו במזימות ולקחים, שכן אין לך סכנה שרדי לא מחזיק עבורה עצה טובה. דבר זה מתברר ממש עם רדתם של בני המשפחה אל האי, כאשר הם ניצבים בפני משימת ההישרדות הראשונה שלהם – הכנת תה (כי מסתבר שהאנגלי הוא אנגלי בכל אי בודד שבעולם). טכניקת העדשה המלוטשת והזרדים היבשים משרתת את רדי לתכלית זו היטב, ובני המשפחה ממהרים לשפות קומקום שמימיו מספיקים לרתוח ברגע האחרון ממש, וכך שעת התה ניצלת מכליה.

ובכל זאת, הסכנות האמיתיות האורבות לבני המשפחה ולרדי אינן באות להם מהאי כלל. הראשונה מגיעה מהאיים הסמוכים, והיא השבטים הפראיים המבקשים לחמוס את רכושם, ואילו השנייה מוצאה מאנגליה, והיא בנם הסורר טומי שהתנהגותו האיומה מחבלת שוב ושוב במאמצי ההישרדות. נדמה שבמובן זה מאריאט הוא מעין חוליית מעבר בין ספרות האיים המוקדמת, שעיקר עיסוקה היה מגעו של בן התרבות עם סביבה ואדם פראיים, לבין ספרות האיים המאוחרת, שהעדיפה לבחון את הטבע האנושי פנימה בסביבה קיצונית ותלושה. מכל מקום, שני היסודות נוכחים היטב בספר, ונדמה שהיה צורך במין איחוד כוחות בין טבע האדם וטבע הטבע כדי להכריע את רדי הכל יכול.

בסופו של הספר ממתין מילון ימאים זעיר, וממנו יוכל הקורא להסיק אילו מונחים התאקלמו בעברית היטב ואילו התאקלמו בה פחות. הרי הוא בשלמותו לפניכם:

איסקאריה: קורת רוחב המחוברת אל התורן הראשי ועליה נמתח המפרש.
בטטה: תפוח אדמה מתוק. הבטטה נפוצה בארצות טרופיות ועתה מגדלים אותה גם בארץ ישראל.
גדם: החלק התחתון של גזע עץ, או תורן, שנשאר אחרי כריתה או שבירה.
הגאי: נווט, תופס ההגה בכלי שיט.
קוואדראנט: מכשיר למדידת זוויות, עשוי רבע מעגל וקנה המחובר במרכז. הקנה מצוייד בכוונת שבעדה צופים בכוכבים.

ועתה, משרכשתם לכם רב-חובלית רהוטה, הנכם מוזמנים להצטרף אל קפטן רדי הזקן ומשפחת סגריב האמיצה בהרפתקה המקוצרת שלהם, שגם אם סופה העברי ידוע מראש, מובטח לכם צער מלא בבואו.

הספר: "רדי הזקן – פרשת מעשיו ומותו" / קפטן מריאט (פרדריק מריאט), הוצאת מצפה, 1935.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על אלתרמן על אי בודד

03
אזרח

טור מצוין. רק הערה קטנה - בבית אבי היה ספר ישן שתרגם סבו, טוביה פדובה, בשם "הרפתקאותיו של כושי", שהוא סיפור רוביזון קרוזו קלאסי (למעט כמובן צבע עורו של הרובינזון המסוים הזה). בקטלוג הספריה הלאומית כתוב שהספר יצא לאור ב-1948, אבל אני מתקשה להאמין בכך- עיצוב הספר נראה ישן יותר, ואני די בטוח שטוביה פדובה נפטר מתישהו בשנות השלושים. לא יודע אם זה הופך אותו לרובינזון הראשון בעברית, אבל אשמח למצוא שאכן כך הוא. הספר עצמו זכור לי כמהנה מאד.

06
ינאי

"שגם אם סופה העברי ידוע מראש, מובטח לכם צער מלא בבואו."

לפעמים יותר עצוב לדעת מה הסוף.

נהדר, כמו תמיד, מלוטש מאוד. כבר כתבתי לך את זה, אבל אני פשוט נהנה מהזרקורים הקטנים שבעזרתם אתה מאיר על כל מיני נקודות בהיסטוריה שלא בולטות לעין.

הבעיה שלי עם ספרים כאלו זה דווקא העניין המוסרי, אולי זה עניין של הבדלי דורות, או שיותר קל להיות נוצרי טוב כשמדובר בסיפור. בכל מקרה, זה די מקשה להתחבר. אולי הטבע האנושי הוא פחות רדי הזקן, ויותר בעל זבוב.

למרות שלא חסר פה כלום, הייתי שמח אם הייתה נוספת עוד פסקה עוד שתיים, מרגיש שנגמר קצת מהר מדי. אבל אולי ככה זה אמור להיות.