אל תספר לאף אחד שהצלתי אותך!

גם תחת משטר האימים של סטלין, נתיני המדינה הסובייטית סיפרו בדיחות פוליטיות: חשבון מרתק של רווח והפסד
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

המלה "סטליניזם" מעלה אינספור אסוציאציות, אבל בהחלט אינה מעוררת צחוק. "סטלין" ו"סטליניזם" הן כיום מלים נרדפות למדינה השולטת ביד ברזל, באורח ברוטלי, על כל מעגלי החיים כך שלא נותר בהם מרחב לצחוק או לכל צורה של מחאה.

יחד עם זאת, ביומנים, ספרי זיכרונות ואפילו בארכיונים של ברית המועצות לשעבר אנו מגלים שבני-אדם המשיכו לספר בדיחות על החיים שהם נאלצו לחיות בצלו של הגוּלאג, חיים שלא פעם היו נוראים ביותר.

קשה להבין מדוע אזרחים סובייטיים מהשורה תחת המשטר הפרנואידי והרצחני של סטלין חלקו ביניהם בדיחות שהגחיכו את מנהיגיהם ואת המערכת הסובייטית, וסיכנו בכך את חייהם

בשנות ה-80 של המאה שעברה, בדיחות פוליטיות סובייטיות רווחו עד כדי כך שאפילו נשיא ארצות הברית רונלד רייגן אהב לאסוף אותן ולספרן לכל מי שהיה מוכן לשמוע. אך חמישים שנה קודם לכן, תחת המשטר הפרנואידי והרצחני של סטלין, קשה להבין מדוע אזרחים סובייטיים מהשורה חלקו ביניהם בדיחות שהגחיכו את מנהיגיהם ואת המערכת הסובייטית, שהרי בכך הם הסתכנו שהנ.ק.ו.ד (מנגנון הביטחון של המדינה) ישבור את דלת ביתם ויקרע אותם מעל בני משפחותיהם, לגורל שלעתים לא הייתה ממנו חזרה.

כיום ידוע לנו שלא רק בהסתודדות סביב שולחן המטבח, אלא אפילו בקרונות החשמלית, כשהם מוקפים בזרים, ובאורח עוד יותר נועז גם במפעלים, שם העובדים היו תחת לחץ מתמיד להפגין את מסירותם המוחלטת לרעיונות הסובייטיים, אנשים סיפרו בדיחות שביזו את המשטר ואפילו את סטלין עצמו.

בוריס אורמן, שעבד במאפייה, הוא דוגמה אופיינית לתופעה. באמצע שנת 1937, כשסערת הטיהורים של סטלין שטפה את הארץ כולה, אורמן חלק "אנייקדוט" (כלומר, בדיחה) עם חבר לעבודה, בשעה שהשניים שתו תה בקפטריה של המאפייה:

"סטלין הלך לשחות, אבל התחיל לטבוע. איכר שחלף במקום קפץ למים וגרר אותו אל החוף. סטלין שאל את האיכר מה הוא רוצה כפרס. האיכר, שהבין כעת את מי הוא הציל, זעק: 'שום דבר! רק תעשה לי טובה, אל תספר לאף אחד שהצלתי אותך!'"

בדיחה כזאת יכלה להוביל בקלות לתקופת מאסר של 10 שנים במחנה עבודה, שבו אסירים לא פעם מתו מעומס העבודה. אורמן נידון לתקופת מאסר כזאת בדיוק. באורח פרדוקסלי, דווקא הדכאנות של המשטר הגבירה את הצורך לחלוק בדיחות, שסייעו להקל על המתח ולהתמודד עם המציאות הקשה שגם לא עמדה להשתנות. אפילו בתקופות הנואשות ביותר, כפי שנזכר לאחר מכן מנהיג ברה"מ מיכאיל גורבצ'וב: "הבדיחות הצילו אותנו תמיד".

סטלין

פרח כמורה, שודד בנקים ופעיל מפלגה: סטלין בנעוריו, וזאת לא בדיחה. עיבוד בצבע: אנטוניו מרין סגוביה

ובכל זאת, למרות התגובות הדרקוניות הללו, מערכת היחסים של המשטר עם ההומור הייתה מורכבת יותר ממה שאנו נוטים להניח מהעלילות המוכרות של "1984" של ג'ורג' אורוול ומ"ארכיפלג גולאג" של אלכסנדר סולז'ניצין.

אין ספק שהבולשביקים גילו חשדנות כלפי הומור פוליטי, שהרי הם עצמם השתמשו בו כנשק חד במאבק המהפכני שלהם שנועד לקעקע את שלטון הצאר, לפני שהם תפסו את השלטון במהלך דרמטי, ב-1917. לאחר שההנהגה הסובייטית ביססה את מעמדה, היא גילתה זהירות רבה והחליטה שכעת, הומור צריך לשמש רק כדי לתת לגיטימציה למשטר החדש. כתבי עת סטיריים כמו "קרוקודיל" הציעו כעת סטירה נשכנית נגד אויבי המשטר מבית ומחוץ לברה"מ. רק אם ההומור שירת את המטרות של המהפכה הוא נחשב שימושי וקביל: כפי שסיכם זאת נציג לקונגרס הסופרים הסובייטיים ב-1934: "משימתה של הקומדיה הסובייטית היא 'להרוג' את האויבים באמצעות הצחוק ו'לתקן' את נאמני המשטר באמצעות הצחוק".

אף על פי כן, בעוד שאזרחים סובייטים רבים ללא ספק הפיקו מידה של הקלה באמצעות ההומור בפרסומים הללו שזכו לברכת המשטר, הומור הוא לא עניין שאפשר לכוון אותו כולו מלמעלה. בחוג החברים, ואולי בעזרת מעט וודקה, היה זה לא פעם כמעט בלתי אפשרי שלא לעשות צעד נוסף ולהגחיך את רמות הייצור המטורפות שברה"מ העמידה כמטרה בפני אזרחיה, את השחיתות שפשתה בכל מקום ואת הסתירות הבוטות בין ההבטחות המזהירות של המשטר והמציאות האפורה והמייאשת שהאזרחים מהשורה נתקלו בה מדי יום.

אתם רואים את עשרות הקברים שם? בעוד חמש שנים, יהיו לנו אלפים!

קחו למשל את ההומור השחור של מיכאיל פדוטוב, אחראי רכש מאזור וורונז', שחלק "אנייקדוט" נפוצה, שצחקה על המחיר האמיתי שגובה התיעוש חסר הפשרות שסטלין קידם:

"איכר מבקר אצל המנהיג הבולשביקי קלינין במוסקבה כדי לשאול אותו מדוע קצב המודרניזציה כל כך רצחני. קלינין לוקח אותו אל החלון ומצביע על חשמלית חולפת: 'אתה רואה, אם יש לנו כעת עשרות חשמליות, הרי שבתוך חמש שנים יהיו לנו מאות'. האיכר חוזר לקולחוז, ובעוד חבריו מתגודדים סביבו, מצפים בכיליון עיניים לשמוע מה הוא למד בבירה, הוא מביט סביבו ומחפש השראה, עד שהוא מצביע על בית הקברות: 'אתם רואים את עשרות הקברים שם? בעוד חמש שנים, יהיו לנו אלפים!'"

בדיחה כזאת יכלה להקל על פחדים, על תחושת המועקה, ולרגע קטן לגרום להם להיות דבר שצוחקים עליו, ובכך לעזור לאנשים לחלוק את המשא האדיר של חיים שהתנהלו, כפי שהיה נהוג אז לומר "בחסדי הנ.ק.ו.ד". אבל על אף שהבדיחות עזרו לאנשים להסתדר ולהמשיך הלאה, לספר בדיחה הפך לעניין מסוכן ככל שהמשטר נעשה פרנואידי, במהלך שנות ה-30. כשעל אירופה רבץ איום של מלחמה, הפחד מחתרנות ומחבלה בתעשייה עשה שמות ברחבי ברה"מ.

כתוצאה מכך, בדיחות שמתחו ביקורת על הסדר הפוליטי הסובייטי הפכו במהרה לשקולות לבגידה. החל באמצע שנות ה-30, המשטר החל לראות בהומור הפוליטי מין וירוס רעיל שיש בכוחו להפיץ רעל בעורקי המדינה. לפי הוראה שהופצה במרץ 1935, סיפור בדיחות פוליטיות נתפש כמסוכן כמו הדלפה של סודות מדינה – עד כדי כך מסוכן ומדבק, שאפילו מסמכים של בתי המשפט נרתעו מלצטט אותן. רק אנשי המנגנון הנאמנים ביותר הורשו לדעת את התכנים של מעשי הפשע הללו, ולעתים מספרי בדיחות הועמדו לדין בלי שהמלים שלהם תיכללנה בפרוטוקולים הרשמיים של המשפט.

לאנשים מהשורה לא היה סיכוי לעמוד בקצב התפתחותה של הפרנויה של המשטר. ב-1932, כשלספר בדיחה פשוטה על פשיזם וקומוניזם היה מעשה נועז אך לאו דווקא מסוכן, פועל כמו פאבל גדאלוב סיפר שפשיזם וקומוניזם דומים כמו שני אפונים בתרמיל, ולא ספג עונש משמעותי. אך חמש שנים לאחר מכן, אותה הבדיחה פורשה כעדות ברורה לכך שמי שמספר אותה הוא אויב, גיס חמישי. האיש שסיפר את הבדיחה נשלח למחנה עבודה לתקופה של 7 שנים.

צדק "רטרואקטיבי" כזה הוא תופעה שאנחנו מכירים גם היום: כשרצון בלתי מתפשר להפוך את העולם למקום טוב יותר גורם לכך שציוץ בטוויטר מלפני 10 שנים הופך לגזר-דין מוות מקצועי וחברתי. זה אמנם רחוק מלהיות נורא כמו הגולאג, אבל העיקרון בבסיס הדברים דומה באורח מעורר חלחלה.

סטלין

אותו זה לא היה מצחיק: פסל של סטלין במוזיאון "טייט" בלונדון. תצלום: ג'ון (שלא פרסם את שם המשפחה שלו...)

הבדיחות בעצם אפשרו לאזרחים הסובייטים לעשות בדיוק מה שהמשטר ציפה מהם: לשמור על שלווה ולהמשיך בחיים שהמשטר היה מעוניין שהם ינהלו

יחד עם זאת, כמו רבים מאיתנו היום, המנהיגים הסובייטיים לא היטיבו להבין הומור מהו, ומה הוא באמת עושה למען בני-האדם. לספר בדיחה על עניין מסוים שונה מאוד מלהוקיע את העניין או מלתמוך בו. ברוב המקרים, אנו מספרים בדיחה ובכך פשוט עוזרים לאחרים לזהות מצבים קשים או מפחידים, ולהתמודד איתם, בכך שאנחנו מאפשרים להם לא להרגיש שהם טיפשים, חסרי אונים או מבודדים. למעשה, המשטר הסטליניסטי לא הצליח לתפוש שכיוון שבדיחות הן כלי שמאפשר מידה של הקלה מלחצי היומיום, הן בעצם אפשרו לאזרחים הסובייטים לעשות בדיוק מה שהמשטר ציפה מהם: לשמור על שלווה ולהמשיך בחיים שהמשטר היה מעוניין שהם ינהלו.

לא פעם, כשאנו מספרים בדיחות, אנחנו בוחנים דעות ורעיונות שאיננו בטוחים ביחס אליהם. לבדיחות יש ממד של משחק, של חקירה, אפילו כשהן מהלכות על גבול המקובל ואף חוצות אותו. רובם המכריע של מספרי הבדיחות שנעצרו בשנות ה-30 נראו כמי שאינם מבינים כיצד הם תויגו כאויבי המדינה, כ"פושעים", רק בשל ההומור שלהם. במקרים רבים, אנשים חלקו בדיחות שמתחו ביקורת על נסיבות קשות ולא מובנות רק כדי להזכיר לעצמם שיש ביכולתם לראות מבעד למסך התעמולה, ולהביט נכוחה במציאות הקשה שמעבר לו. בעולם של קונפורמיות מחניקה ושל "פייק ניוז" ללא סוף, אפילו דקירות סטיריות פשוטות מביעות אמת אישית עמוקה: "אני מתלוצץ משמע אני קיים".

אנחנו צוחקים בשעותינו האפלות ביותר, לא כיוון שהצחוק יכול לשנות את מצבנו, אלא כיוון שהוא תמיד יכול לשנות את האופן שאנחנו מרגישים ביחס למצב שאנו מצויים בו. לבדיחות לעולם אין משמעות אחת בלבד, והסיפור הנסתר של ההומור הפוליטי תחת סטלין הוא הרבה יותר מורכב ומעודן מאשר מאבק בין דיכוי והתנגדות.

 

ג'ונתן ווטרלאו הוא סופר ואיש פודקסטים בריטי. הוא מחבר הספר It's Only a Joke, Comrade! Humour, Trust and Everyday Life under Stalin משנת 2018, ומייסד הפודקסט Voices in the Dark.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: מכונית מהימים הטובים ההם בברית המועצות. תצלום: אוזיאל גומס, unsplash.com

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ג'ונתן ווטרלאו, AEON.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על אל תספר לאף אחד שהצלתי אותך!

01
Rvc1

נראה לי שלמאמר יש הבנה דיי טובה של הומור אך חוסר הבנה של דיקטטורה. אני מסכים לחלוטין שהומור יכול לעזור לנו לא להרגיש טיפשים חסרי הבנה ומבודדים, אך אנשים חכמים סקרנים שמסוגלים לצחוק ולחוות אושר אפילו לרגע קצר, הם האויבים הכי גדולים של כל דיקטטור.