אל תקחי את זה אישית

יחסי הכוחות במקום העבודה והנורמות הנוהגות בהם דורשים מאיתנו איזון מורכב בין חסינות ורגישות
X זמן קריאה משוער: 3 דקות

אשה בתפקיד בכיר, משכילה, ממעמד ביניים והיא מדברת אלייך בתוקפנות. נניח שבלעת את העלבון, חנקת את הדמעות ומצאת שעת כושר כדי לומר לה בדיפלומטיות שהיא פוגעת בך. או אז היא שולפת את הנשק האולטימטיבי "אל תיקחי את זה אישית", "זו את שבוחרת להיפגע", "להיעלב זו בחירה".

בשנות ה-80 התפתחה האסכולה הזו של "אפשר להחליט לא להיעלב גם אם אומרים לך משהו מעליב"

כשהייתי צעירה מאד, בשנות ה-80, התפתחה האסכולה הזו של "אפשר להחליט לא להיעלב גם אם אומרים לך משהו מעליב". התלהבתי, כי זה נשמע כמו הזדמנות לקחת את המושכות של החיים בידיים ולהגיד: אני אחראית פה, אני אחראית גם על הרגשות שלי ואני לא נפגעת, אני משוחררת.

ונכשלתי, כמובן, כי זה נחמד, אבל זה דורש הרבה אימון, הרבה הכנה, הרבה הבנה והרבה הדרכה.

מי שקיבלו אימון והכנה מתאימים היו לרוב מי שהגיעו לאחר מכן לתפקידים בכירים. לעומתם, מי שנמצאו בתחתית שרשרת הסמכויות, לא הודרכו בדרך כלל בסוג כזה של נקודת מבט, ומבחינתם מה שמעליב נותר מעליב ומה שפוגע פגע.

בואי נביט רגע בשנות ה-80 של המאה ה-19 באמריקה. משם הרי הגיעה אסכולת האחריות והשחרור ושם נמצא את פורעי החוק, מי שהמציאו לעצמם חוקים משלהם. אם נכנסת בטעות למריבה שאינה שלך וחטפת כדור בראש, זו הייתה  בעיה שלך אבל גם אם נשארת בחיים והצלחת לשדוד, לנצל, לגנוב ולקבל – האחריות הייתה שלך.

גם פורעי החוק (לא הבוקרים, הם היו דווקא בסדר), כמו המעסיקה שפגשנו קודם, אמרו בפשטות: "יריתי בך אבל אל תיקח את זה אישית, ואם אתה נעלב זו בחירה שלך, לי אין איך לעזור לך".

ולפעמים נדמה שהמעסיקים שמציעים לא להיפגע, כבר אינם מכירים באחריות שלהם על הפגיעה שהם יוצרים, ואינם מבינים שהם הופכים את מקומות העבודה לג'ונגל המתנהל על ידי פורעי חוק.

וכמו אז, יש גם לנו שריף. יש הסתדרות ויש ועד עובדים אבל הפונים אליהם חוששים, לעתים קרובות, ממה שעלול לקרות להם לאחר מכן. בשנת 2015 הועלו בכנסת שתי הצעות חוק למניעת התעמרות בעבודה, אבל הן עברו עד כה בקריאה טרומית בלבד.

חשוב להבדיל בין המלים לבין המעשים, ואם המעסיקה כינתה אותי חסרת אחריות, אדע לדייק ולומר לעצמי שהמעשה שלי היה חסר אחריות

כדי להתמודד עם גישות כאלה, אפשר להשתמש בכלי המיון. אתו נמיין בין המלים לבין המעשים, ואם המעסיקה כינתה אותי חסרת אחריות, אדע לדייק ולומר לעצמי שהמעשה שלי היה חסר אחריות.

ההפרדה בין מעשים לרגשות היא הכרחית למי שרוצה לשרוד, ובמקומות עבודה שבהם מעסיקים איבדו את האחריות והם עולבים בנו, אין לנו ברירה אלא לשמור על עצמנו ועל לבבותינו הפגיעים. כי הפגיעות חשובה, כי הפגיעות היא ההפך מקהות החושים, כי כאישה פגיעה, שבכתה במסדרונות במקומות העבודה (וגם בשירותים, כדי לא להיחשב לא מקצועית) אני יודעת שהפגיעות היא-היא שאפשרה לי להזדהות ולהבין אחרים.

הפסיכולוגיה הנאורה, שהגיעה אלינו מאמריקה – ואולי הוגיה היו צאצאים של פורעי החוק – תלויה לא מעט בכך שמעסיקים ייקחו אחריות בעצמם. ואם הם אינם עושים זאת, לא נותר לנו אלא להתחזק בכוחות עצמנו.

לפני חמש שנים ראו אור ספרו של איתן מאירי "המגיפה השקטה במקומות העבודה״. מראיונות עם המחבר עולה שהוא פגש מקרים רבים, שבהם הנפגעים היו גברים וגם נשים, ושהריקוד האלים הזה מתרחש גם בחלונות גבוהים ואינו מוגבל למעמד אחד.

ואין בכך נחמה, אלא רק תזכורת כי באין אחריות של הפוגעים, ומול מעסיקים המעזים לדבר על עובדיהם במילים הפוגעות כמו כדורים, עלינו לחזק את עצמנו מבפנים. למיין את הרגשות, לעטוף את הפגיעות ולהתחזק, כדי לשרוד.

עלינו להתחזק עד שתיבנה המעטפת של הלב, שהיא חסינת כדורים אבל שומרת על הרגישות, שהיא מסננת מלים ושומרת על הפגיעות

והדברים הכי מחזקים נמצאים בהישג ידינו: בישול, אפייה, ריקוד, שירה, טיול, התעמלות, ריחוק מן המסך, שינה, מדיטציה, המרפסת בלילה, המרפסת ביום, קפה בחלון, יין ליד השולחן, קקאו חם, בירה קרה ואפילו כולם יחד. עלינו למצוא את מה שמרגיע ועוטף, מחזק וחומל. עלינו להתחזק עד שתיבנה המעטפת של הלב, שהיא חסינת כדורים אבל שומרת על הרגישות, שהיא מסננת מלים ושומרת על הפגיעות, שהיא מרחיקה את המעסיקים הפוגעים, אבל אינה נפגעת מהם.

לכאורה אני אומרת כאן בדיוק את מה שאומרים המעליבים: תהיו חזקים ואל תיעלבו, אבל לא, כי כאן הדברים אומרים: תהיו חזקים ואז העלבון לא יגע בלבכם. מתוך הגנה ושמירה על הפגיעות, כי שוב, הפגיעות שלנו היא חלק מן היכולת שלנו להזדהות, להבין, להיות רגישים אל הזולת ולשמוח, ולקחת הכול באופן אישי.

רות לובין, קלדנית בעברה המקצועי, אם יחידנית לבת בוגרת, גרה בירושלים עם כלבה וחתול וכותבת על נושאים חברתיים.

תמונה ראשית: זה לא אישי. תצלום: דנילו אלווסד, unsplash.com

Photo by Danilo Alvesd on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי רות לובין.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על אל תקחי את זה אישית

01
סמדר זאבי

בס"ד
מזדהה עם כל מילה
לעיתים השריטה שקיבלנו במקום מסויים
תתעתד לאפשר לנו לצמוח במקום אחר
ותהיה נשק יום הדין בפני פוגענו

02
אליסה

אני חושבת שבמקרה כזה צריך לא לשתוק ואפילו להחזיר. דיברו אלייך בתוקפנות? תדברי בחזרה. אמרו לך משהו מעליב? תגיבי בחזרה. ולהתלונן לכל מי שאפשר, כמובן שזה מצריך אומץ אבל זה הדבר הכי נכון ומשחרר לעשות. כי החיים קצרים מדי בשביל לסבול את הרוע הזה ואם כל אחד יגיב באסרטיביות להתנהגות תוקפנית מצד בעלי כוח, יהיה שינוי בחברה. אם כולם ישתקו ויבלעו את הרוק התרבות הרעילה הזאת תמשיך. אנשים מבלים שעות רבות בעבודה לפעמים גם על חשבון הזמן עם המשפחה, הדבר האחרון שצריך בעבודה זה לספוג אמירות פוגעניות או יחסים רעילים עם הממונים.

    03
    אסתר אטיאס

    לא לכולם יש את היכולת להגיב, לפעמים הפגיעה היא משתקת ואתה מוצא את עצמך חסר מילים. אבל אם האדם יפתח חוסן נפשי או מנגנון הגנה כמו שהכותבת הציעה,אולי יוכל לעמוד ולומר את דעתו בחזרה.

04
קרול יונוביץ

קרול יונוביץ
Karol Yonovich
היום, פחות ופחות מתעקשים בחינוך (הפרטי בבית והציבורי בבית הספר) על נימוס. כחלק ממסע השחרור מתקינות פוליטית, ממהרים להסיר את כל סוגי הכבלים כמעט וברור שאיש אינו רוצה להיות "אסיר תודה". התודה הבינאישית הפשוטה שצומחת מתוך הרגל בבית, בכיתה, בעבודה, בכביש, בחנות כבר אינה מובנת מאליה כמו החינוך לתודה החשובה בעלת ההשפעה צריכים וחייבים ללמד להגיד לא למה שלא נראה לנו או מפריע ולבקש עזרה אם לא הפסיקו להגיד לא ותודה חשובים לא פחות