אם אין אני

מישהו החליט להוציא את ה-"אני" מהשפה
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

רוצה לומר משהו.

אני רוצה לומר משהו.

מה נשמע טוב יותר, נכון יותר?

אם היעדרו של ה-"אני" במשפט אינו מפריע לכם, כנראה שנפלתם אל מלכודתו של הטרנד, וגם ה-"אני" שלכם, האינדיבידואליזם שלכם, מצוי בסכנת הכחדה.

שיטוט ברשת החברתית עשוי להיות חוויה מקוממת ואף מרגיזה עבור אדם ערני הקשוב אל חוש הביקורת שלו, מי שהניצוץ הסובייקטיבי שבו עודנו בוער. מי שקשה לו להיווכח שוב ושוב כי הרוב המוחלט של משתמשי הרשת ויתר על אמירה מקורית משלו, על עצמאיות אישיותו, והוא מסתפק בשעתוק תכנים כלליים, שאינם שייכים לו, אלא הם קניין כלל כותבי הרשת, על פני יצירת דבר אותנטי משל עצמו.

בדיוק כך התקבלה לאחרונה החלטה משותפת, כביכול, שהמתבטאים ברשת קיבלו באופן פסיבי, כפי שיעשו בדרך כלל – להוציא משום מה את כינוי גוף ראשון יחיד, "אני", מהמשפטים שהם כותבים.

אי שם, לא מזמן, פסקו אנשים לכתוב "אני". אפשר וסברו כי נוח יותר כך. אט-אט התפשטה השמועה, כמקובל בטרנד, עד שהשימוש היומיומי במשפטים בלי כינוי הגוף "אני" הגיע לשיא מרשים. כיום, משפטים שבהם עוד נוכח  "אני" כמעט אינם קיימים עוד. מעטים-מעטים יכתבו היום ברשת החברתית, בוואטס-אפ או באפליקציות ההיכרויות, למשל, "אני רוצה", "אני מחפשת". רובם  יכתבו: "רוצה...", מחפשת...". אם מישהי תבקש לכתוב "אני עובדת כבר עשר שעות." היא תכתוב פשוט: "עובדת כבר עשר שעות". ואם יהיה מי המבקש להביע מחשבה, הוא יכתוב: "חושב ש...", ולא "אני חושב ש..."

בסך הכול דבר שבאופנה, תמים ובלתי מזיק, אפילו מגניב, ודאי, המשך טבעי של ניסיונות כיווץ השפה והשימוש בה בצורתה המינימלית ככל הניתן, פשוטה, ככל האפשר. מרחב השפה גדל בעקבות מהפכת הרשת החברתית, אך היא עצמה מתכווצת, כבושה בעצמה.

בתחילת חייה של הרשת החברתית חגגו את אפשרות הביטויים האינדיבידואלים שזו תאפשר. אך ככל שגדלה, התברר כי משתמשיה, בני האנוש, אינם מעוניינים בביטוי ה-"אני" שלהם, אלא הם מעדיפים להוסיף להעתיק, להפיץ, ולהיסחף לכל טרנד. כעת מוּצא ה-"אני" מן השפה, כצעד נוסף בהכחדת ה-"אני", הכחדת האפשרות לאינדבידואליזם, בעידן הרשת החברתית-העדרית.

ודאי, הרשת החברתית והשיח האינטרנטי משוּפעים טרנדים חברתיים-לשוניים. הטרנד, מטבעו, חולף במהרה, כשהָעֵדר האנושי מוצץ אותו עד תום. הוא גווע לאיטו, ואז כלה בדממה.

אבל כאן מדובר בטרנד-שפה-מגניב ועיקש, שמשמעותו אינה לשונית בלבד, אלא יש להכיר במשמעותו הפילוסופית. אלו שנסחפו בטרנד – והם רוב רובם של משתמשי הרשת החברתית והמדיות המושפעות מאורה – אינם מבחינים בו. אבל מאפשרים אותו באמצעות קיום פסיבי של תכתיבי הטרנד. כזה הוא כוחו של הטרנד: הוא לוקח דבר-מה מעצמאותו של האדם.

אך מה מתרחש כאשר טרנד שפה פולש אל תחומו של ה-"אני" בשפה? כביכול שום דבר. עוד טרנד חולף. אולי, ואולי הוא מסמל דבר חשוב וגדול מכך, החורג מגבולות הטרנדים ותהליך הקטנת כוח המחשבה בת החורין הנלווה לו.

אבל, כמובן, טיעון הנוחות אינו מספק, אין הוא יכול להסביר את היעלמו של ה-"אני" מהמשפט הכתוב. ה-"אני" נעלם, כפי שנעלם האינדיבידואל נוכח הרעיון הגדול ממנו – הוא נמוג בתוך הקולקטיב, המאמץ הנחות כלליות ומבקש להחיל אותן על כל חבריו. בהעלמות ה-"אני" בשפה יש מן הזחיחות הבטוחה בעצמה יתר על המידה של הסובייקט, שמוותר על ה-"אני", מכיוון שהוא מובן מאליו, ושוב אין צורך להזכירו.

מתחת לשימוש הטרנדי המגניב, חסר המחשבה והבלתי מזיק כביכול – מתגלה הפגיעה החמורה בשארית האינדיבידואליזם שעוד נותר אצל משתמשי הרשת החברתית. כאשר נשמט ה-"אני" מהמשפט, ונותר מרומז בלבד, האדם מתרגל לכך שקיומו האינדיבידואלי, העומד בפני עצמו – אומנם עדיין נוכח, נוכח עד כי אין צורך להזכירו – אך הוא מרומז, חבוי, נעלם בתוך הדברים החשובים ממנו. הזחיחות, ואף העצלות, אשר כעת מוציאה את ה-"אני" מהשפה הכתובה, היא אותה הזחיחות המסתפקת במועט, אותה העצלות המאפשרת את עלייתן של אידיאולוגיות הניצבות מעל הסובייקט, נעלות לו, חשובות לאין שיעור, אדירות ונצחיות מן האדם העצל, הנוטה לקבלן כאמת שאין לנצחה, ולכן אין טעם להתנגד לה.

לשפה יש כוח להשפיע על החשיבה ועל חירותה של המחשבה. ככל שתצטמצם השפה, כך תצטמצם יכולתה של המחשבה לנוע בחופשיות, להגיע אל מחוזות המצויים מעבר לפני השטח. ככל שאוצר המילים שלנו קטן יותר, כך קל יותר, כמובן, לשלוט בנו. העובדה שגם טרנד כזה של מחיקת ה-"אני" מהמשפט התקבל כה בקלות, יש בה כדי להוכיח את התהליך של צמצום ה-"אני" והתגברות העדריות, כפי שזו משתקפת בכתיבת ההמונים ברשת.

אבל מי מבקש, אם כן, לשלוט בנו הפעם? הרי את הטרנד הזה לא יצר איזה שלטון אימים אורווליאני, המבקש לצמצם את כוח מחשבתו של הפרט ולהפוך אותו ליצור קולקטיביסטי חסר אישיות. בסך הכל קומץ אנשים שמבקשים להשמע עכשוויים, בני עידן הרגע החולף, ומה רע באלו? ובכן, מי שמבקש עתה לשלוט הוא הטרנד, הוא המוח הקולקטיבי, שחי בגבולות הרשתות החברתיות. השולט הוא הרשת החברתית עצמה, שיודעת היטב שככל שתכניה יהיו פשוטים יותר, כך היא תהיה ממכרת יותר. ככל שמשתמשיה יהיו בעלי אישיות מצומצמת יותר, כך היא תשגשג ותאפשר את קיומה הנצחי. כמו המשטר הטוטליטרי, גם הרשת החברתית מעדיפה פרטים בעלי שפה שבלונית, המשננים את אותם המסרים הפשוטים, החולקים את אותה האישיות הקולקטיבית, על פני ציבור של אינדיבידואלים שכוח מחשבתם אינו מוגבל לגבולותיה, כוח מחשבה שמסכן את קיומה.

אנחנו עדים לדמדומים של ה-"אני". הוא כה בלתי-חשוב, שאין עוד צורך להזכירו במשפטים שאנו כותבים. הוא נעלם באופן מעורר רחמים, בקול ענות חלושה, מבלי שאיש ישים לב לכך, מבלי שיבכו את היכחדותו, כמו איזה בעל חיים יפה ומיוחד ביער הטרופי שאפשר ופעם שגשג בין העצים והפרחים בשלל הצבעים, ועתה לא נותרה לו חלקה לחיות בה.

בטרנד הנוכחי מוטל על משתמש השפה במרחב האינטרנטי, שעוד לא אבדה עצמיותו ועצמאותו, לשאול שאלות בלתי נוחות. מה משמעות היעלם ה-"אני"? מדוע אני מכחיד אותו? האם אני רוצה להראות לכולם עד כמה אני כמו כולם, אפילו אם המחיר הוא שה-"אני" שלי, אוצרי היקר ביותר, יוצא ממשפטי היום-יום שלי, ויעדר מהשפה שבה אני חושב?

אני לא אחדול לכתוב "אני" בכל הזדמנות שתקרה בדרכי, מפני שמיהו אני, בלי ה-"אני", וכיצד אהיה אי פעם חופשי, אם אשכח שאי שם, הייתי אני.

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מאור שכטר גר בתל אביב ועוסק בהוראת היסטוריה. ספר הביכורים שלו, "אווה ושאר הדברים", ראה אור בהוצאת "מטר"

תמונה ראשית: מתוך "לבד", תצלום: פטריק שופפלין, unsplash.com

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי מאור שכטר.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

12 תגובות על אם אין אני

01
אבישי

לצערי אתה מתמקד בניב אחד מתוך תופעה שלמה המעלימה גם את האחר ולא רק את האני. משפטים כמו "מה אומרים", בהם מושמט הצד הנגדי את, אתה, אתם, נפוצים היום לא פחות ויעידו על תופעה רחבה יותר מהעלמות האני בחברה.

02
שיקה שרם

בתורת המזרח יש עניין עם ״אני״ שזה האגו שלנו שמוביל ומובל .אך עצם זה שאנחנו אומרים מילה אחת זה כבר אגו שמציג את דעותינו ומחשבותיהן .

תודה על המאמר היפה. ניוון השפה מאוד מצער.

התופעה חמורה הרבה יותר, בעיני. בוואטסאפ, למשל, כבר היום שיחות שלמות מתנהלות באימוג'ים, ללא מילים. בשל הטרנד הזה, יצרן האפליקציה מעשיר כל הזמן את מגוון האימוג'ים שהוא מציע - אלה תחליפי מילים לכל דבר.

    04
    Hagit Lahav

    זה לא צמצום. זהו דיאלקט דיבור רשת מקוון שמכיל תחליפים . בשאלה מהי שפה יש לשאול האם יש מוען ונמען והאם מועבר מסר בינהם? אם כן אזי הושגה המטרת התקשורתית של שפה ודיבור מסוג "תקין" או "לא תקין" לשונית (ראה ערך "נורמטיביסטים" אינו במקומו כיוון שיש פה פרגמטיקה של שימוש בשפה לצרכי תקשורת ברחבי הזמן והמקום . לכן זה **קביל** לחלוטין ומשקף את רוח הזמן ודפןוסי תקשורת בין בני אדם במרחב הקיומי (וירטואלי או אחר)...

06
נועה הראל

ומה אם ההסבר הפשוט לכך הוא שברשתות החברתיות השם המלא שלי מופיע לפני מה שיש לי להגיד, או הסטטוס שבו 'שם מלא' נמצא? יש יותר 'אני' מזה? 'שם מלא' רוצה, מחפשת, ולא צריך להוסיף גם שאני אני...

08
איתמר

קשה לי להסכים עם הטענה שהשמטת ״אני״ במשפט גורעת מתחושת האינדיבידואליזם של הכותב/אומר אותו. בכל המשפטים שהוצגו, הנשוא (הפועל) היה ההטייה החד ערכית של גוף ראשון יחיד (אני), ולכן התבטא בהם במלואו רעיון האני, בלי חזרה מיותרת.
בספרדית, למשל, מקובל להשתמש רק בפועל בהטייתו המתאימה, ולהשמיט את הגוף. האם נכון להגיד שדוברי ספרדית חסרי תחושת אינדיבידואליזם יוצאת דופן?

10
רועי

מאמר דעה מעניין החושף חלק מתופעה רחבה יותר לטעמי.
בשונה ממה שנכתב אני סבור שהויתור על חלקי משפט אינו משמעו ויתור על האינדיבידואל ומקורו במגמת הידמות חברתית אלא בביטוי
של שחיקת התקשורת הבין האישית וביטוייה במדיה החברתית על סוגיה -השמטה הולכת וגדלה של מילים והפיכתם לחצאי משפטים קצרים ומוכרים ברוח "תרבות האינסטנט". קצר ועכשיו.

11
Hagit Lahav

מרתק!
האם העובדה שכתבתי "מרתק" ולא "המאמר מרתק" או "זה מרתק" מעידה על המעטה או הפחתת חשיבות הנושא ? לא ולא. כי לי ולכולם בררו שכוונתי לכך שהמאמר הזה הוא מרתק. לא בכל פעם שאנו מוותרים ומשמיטים את הנושא במשפט אנחנו בהכרח מייצרים הפחתה או פיחות שלו. ועם זאת ...
ככלל, האמירה "המדיום הוא המסר" כמעט מתבקשת, או כפי שכבר הראו מחקרים מתחום חקר השיח המקוון, התקשורת האנושית והשפה עברה שינויים עמוקים ומהותיים המעידים על שינוי בדפוסי תקשורת, חיברות, יחסים, מוסכמות פניה וכתיבה - או בעצם דיבור - Net talk כפי שהוטבע ע"י דיויד קריסטל. אבל המעניין הוא, שאפשר למצוא הקבלה בין תהליכים שהתרחשו בשפה ערב עידן המדיה המקוונת - כגון שפת בני נוער, שפת מהגרים וכו'... אז אולי זו רק אותה גברת בשינוי אדרת והשינויים כמו גם העדרו של האינדיוידואל ," האני" רק משתקפים בשפה המקוונת ולא נוצרו על ידה. ... יתכן והוא נעדר כחלק מהיותנו שייכים ברשת לקהילה, ואולי הוא לא נעדר באמת אלא רק מושמט מטעמי נוחות. עם זאת ייתכן גם שהוא בעתיד ייעלם לא רק מהמרחב הלשוני תחבירי אינטרנטי אלא הקיומי שלנו... שהרי שפה וחשיבה אחת הן ובהחלט יתכן שתיווצר תודעה חדשה בעקבות תודעת הקולקטיב

12
שם מלא

הרעיונות חמודים, אבל הבהלה חסרת ביסוס.
שפות רבות עם נטיית-פועל עשירה מספיק כדי להבחין בין גוף, מין ומספר נוהגות להשמיט את הנושא (ולעתים אף יותר מכך) מכיוון שאפשר להסתפק בנטיית הפועל כדי לדעת מי הנושא. במצב כזה, תוספת של נושא מפורש ('אני') לא תהיה תמימה. "אני רציתי לישון" נשמע כמו תיקון לאמירה קודמת או שאלה, בהם לא היה ברור מי זה שרצה לישון או שנאמר בטעות שמישהו אחר רצה לישון.