אמן הצבע התלת-ממדי

אובססיה? אמצעי הבעה של הזמן ההיסטורי? או שמא חקירה של עשרות שנים בעומק הצבע? מדוע התעקש אלברטו ג'קומטי לצייר באפור?
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

האמן השוויצרי אלברטו ג'קומטי (1901-1966) ידוע בעיקר בזכות הפסלים הדקים, המתארכים, שבמהלך שנות יצירתו הלכו ונעשו גבוהים יותר ודקים יותר. הדיוקנאות המצוירים שלו, המוכרים פחות, משקפים, כמו הדמויות המפוסלות, את העובדה שג'קומטי היה מרותק מהקשר שבין גוף האדם והחלל. באורח מעניין, החלל תמיד צבוע באפור. העולמות האפורים של הדיוקנאות חשובים בדיוק כמו הפנים והגוף של אנט, של קרולין, של דייגו ושל כל הקרובים, החברים, המאהבות והמכרים המופיעים בציורים של ג'קומטי. תשומת לב ראויה לאפורים של ג'קומטי, מעניקה לנו הצצה אל התהליך היצירתי של האמן וגם לאסתטיקה שלו, ואף לעצם הסיבה לקיומה של אמנותו.

מבקרים טוענים שפלטת הצבעים הקרירה של התקופה הכחולה של פיקאיבסו משקפת את הדיכאון שהוא חווה בין 1901 ל-1904. למשל, כשאנו עומדים מול "מותו של קסאגמס" של פיקסו, הציור הידוע משנת 1901,  אנו חווים את משקלו של הצער על האבדן, על החבר הטוב שאיננו. אך עבור אמן אחר, כחול יכול להביע את ההיפך הגמור. קחו למשל את International Klein Blue, גוון האולטרמרין המהמם שהגדיר את היצירה של איב קליין. מול הכחול המחשמל השופע של הציורים פרי יצירתו של האמן הצרפתי, אנחנו רוצים לצלול אל החיוניות שלהם ולהתפלש בה. הניגוד בין הכחול של פיקסו והכחול של קליין לא היה יכול להיות מודגש יותר.

מה היו בעצם החיים הללו שהוא ביקש לשחזר באפור?

אפשר למצוא את הבדלים הללו בנימה, במרקם, בגוון ובמזג גם בשימושים השונים שאמנים עושים בצבע האפור. במקרה של הדיוקנאות של ג'קומטי, אפשר אף למצוא את השימושים השונים באפור בציור בודד אחד.

לפי ג'קומטי, אפור היה "צבע שאני מרגיש, שאני רואה, שאני רוצה לשחזר", הצבע "שמשמעותו עבורי היא החיים עצמם". אבל מה היו בעצם החיים הללו שהוא ביקש לשחזר באפור?

ג'קומטי לא הגיע אל האפור המקרה. המבקרים והפרשנים שלו נוטים לומר שהאפור שבו הדמויות שלו שקועות על הבד הוא התמשכות של שביבי הטיח והאבן שיצרו את שכבות האבק בסטודיו הכאוטי שלו. אחרים כותבים על השימוש שלו באפור כהתעלמות ממהות הצבע כחומר או אף הכחשתה. עבורם, האפור הוא הרקע, החלל חסר החשיבות שבו הדמות האנושית יושבת.

אלא שאיני מאמין שג'קומטי ביקש להשיג ניהיליזם אסתטי. לפני מלחמת העולם השנייה, הדיוקנאות שלו כללו את הפלטה מרובת הצבעים שאפיינה את הדיוקנאות של הסוריאליסטים, האקספרסיוניסטים, הקוביסטים והפורמליסטים. לאחר שהתמקד בפיסול במהלך מלחמת העולם השנייה, הוא שב לציור ויצר שני דיוקנאות של פלג גוף עליון גבי ושניים של נשים עומדות, ב-1946. ארבעת הציורים הללו אפורים. ב-1947 ו-1948, לאחר התנסות קצרה בפלטה חומה, ג'קומטי אימץ את האפור לשארית ימי חייו. הוא מעולם לא שב לצבעים אחרים.

"דייגו יושב" (1950), אלברטו ג'קומטי, Art Institute of Chicago. תצלום: rocor

מבקרים אוהבים להסביר את הפנייה של ג'קומטי לאפור כתגובה לתצלומים שהוא ראה, תצלומי הסבל משדות הקרב של מלחמת העולם השנייה, וגם של מחנות הריכוז.

אך ההסבר הזה אינו מתאים למורכבות של משטחי הבד האפורים של ג'קומטי. בראיון שהעניק לקראת סוף חייו, הוא דן במציאות של הרחובות שהוא ניסה לזהות. הוא טען שלפני המלחמה, המציאות הציגה את עצמה לנגד עיניו כתצלום, ושהוא ראה את העולם כאילו על מסך: רחוק ועם זאת נגיש מפרספקטיבות שונות. עם חזרתו לפריס, לאחר המלחמה, המציאות נעשתה לו בלתי מוכרת, בלתי יציבה במידה גוברת, ובסופו של דבר – בלתי ניתנת להכרה. המציאות בבולבאר מונפרנאס, מחוץ לסטודיו של ג'קומטי, נראית מתאימה לניסיון הנמשך והבלתי אפשרי של ג'קומטי לייצג את המודרניות.

הקשת בענן של גווני האור בציורים של ג'קומטי, שמאפיינת את הצבע עצמו וכן את תפישת האנושות על פי ג'קומטי ובעקבות סארטר, היא מלאת חיים תמיד, ותמיד מצויה בתהליך

על אף שאפשר למצוא "אחים" של הדיוקנאות של ג'קומטי בציורים של אמנים כמו פרנסיס בייקון, הדמויות של ג'קומטי מוצאות את קרובי המשפחה הקרובים להן ביותר דווקא בספרות. ולדימיר ואסטרגון של סמואל בקט, וכן חאם וקלוב, הם הדודנים הספרותיים של אנט, דייגו וקרולין. הם שקועים בעולמות אפורים, קפואים במקום, שבהם יש תמיד שביב של אור הבוקע מחלון מלוכלך. המודלים של ג'קומטי נסוגים אל הרקעים האפורים שלהם כמו הדמויות האקזיסטנציאליות של ז'אן-פול סארטר, קרובותיהם הרוחניות. הראשים הבלתי ניתנים לזיהוי של דייגו, אנט, קרולין ואחרים מלאים ב"לא-כלום" אקזיסטנציאלי המגדיר את חוסר הזהות האנושית המהותית שלהם. ג'קומטי פונה אל האפור כדי ללכוד את הרגעים בני החלוף, בשעה שבני אנוש דמויי-סארטר נעים במשעול המוביל להיעלמותם.

הציורים של ג'קומטי גם לוכדים את אינספור האפשרויות של האקזיסטנציאליזם בחומריות שלהם. האפור של ג'קומטי נגוע בסגולים ובירוקים. לעתים הוא כחול של פלדה, ובפעמים אחרות הוא חום-בוצי. הוא עשוי להיות מודגש באדום או בלבן, שטוף בגווני אדמה עשירים, או בציור כמו "ראש כהה" (1959), האפור יכול להיות כמעט שחור. לא זאת בלבד שהאפור של ג'קומטי פותח את עצמו לכל יתר הצבעים, אלא שהוא גם מכסה את הספקטרום מבהיר לכהה, מלבן לשחור. בדיוקן "דייגו" (1958), האפור הוא האור עצמו, זוהר סביב ראשו של אחיו של ג'קומטי, מאיר את צורת אפו. לעתים קרובות האפור נע מקור של קרח לגוון חם ושמשי, וכל זאת בתחומיו של ציור אחד. בעודו מתנודד בין דיכוטומיות, האפור לעולם אינו נח במקום, וכך הוא מעניק חיים לדמויות ולרקעים שעל פניהם הן מצוירות. הקשת בענן של גווני האור בציורים של ג'קומטי, שמאפיינת את הצבע עצמו וכן את תפישת האנושות על פי ג'קומטי ובעקבות סארטר, היא מלאת חיים תמיד, ותמיד מצויה בתהליך. דמות וקרקע, ייצוג והפשטה – גווני האפור הם זאת וגם זאת, והם גם שום דבר מכל אלו, בתהליך מתמיד של התהוות, ולעתים קרובות מצטיירות כְּמה שהם לא.

רישום של ג'קומטי, Fondation Maeght. תצלום: valdosilasol

הדמויות האפורות של ג'קומטי אינן ספציפיות לרגע ההיסטורי שלהן, לתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, והן גם לא שייכות אך ורק למשברים הקיומיים של המאה העשרים

בהתאמה לחיוניות הצבעונית הזאת, כשאנו ניצבים בפני הציורים הללו של ג'קומטי, הם קמים לתחייה לנגד עינינו ואנו רואים את הדמויות כאנשים עם אישיות שניתנה להם על ידי פניהם האפורות ומלאות האור. לדמויות של ג'קומטי יש מאפיינים אישיים מעטים בלבד; ההבעה היחידה שלהן היא בהשתנות הגוונים האפורים של גופן ופניהן, המודגשים על ידי משיחות המכחול האפורות המקיפות אותן. היצירות הללו, נאמנות לאתגר המודרניסטי המוצב בפני אמנות הדיוקן הקלאסית, אין להן כל קשר לרצון ללכוד את זהותו או את נפשו של אינדיבידואל. הן עוסקות בתפישת הגוף והפנים, המעוותת על ידי התנוחה, בחלל. כמו אחיהם המפוסלים, הדיוקנאות הללו הם דמויות שבהן אנו מזהים את האנושי. אך בסופו של דבר, אין הם אלא מניפולציה של מדיום אפור, אלמוני.

הדמויות התמירות והדקות של ג'קומטי עשויות להימצא בתנועה, אך הן לכודות בתוך המסגרת. הן כמו מי שיצר אותן, שגם הוא תקוע ברעיון, עובד באובססיביות על גופן, עובד ומשנה את גופן, עד שהוא קורע את הבד. הציורים האפורים, השחוקים, מבליטים את מהות החומר של אמנות הציור, ובה בעת, חושפים את מה שאפשר לראות בו כתסכולים הפנימיים של יוצרם. הדמויות, במסגרות בתוך מסגרות בתוך מסגרות, הן נקודת ההיעלמות של קריסה של כליאה, ולעתים הן עומדות ליפול מחוץ למסגרת. הן לעולם אינן מצליחות להשתחרר כליל מן המלכוד של עולמן האפור. יחד עם האמן, הן מייצגות את קללת הקיום המודרני, השקוע כולו באפור. אלא שעם הזמן, הדיוקנאות – כמו הדמויות המוכרות היטב של בקט – נושאים איתם את ההבטחה לחירות.

המשיכה של התודעה הציבורית ושל שוק האמנות לדיוקנאות של ג'קומטי אינה עולה בקנה אחד עם איכותם המופשטת, ועם המורכבות הפילוסופית שלהם. אך דבר אחד ברור: הדמויות האפורות של ג'קומטי אינן ספציפיות לרגע ההיסטורי שלהן, לתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, והן גם לא שייכות אך ורק למשברים הקיומיים של המאה העשרים.

ג'קומטי, קרולין

"קרולין" (1961), אלברטו ג'קומטי. תצלום: Bob Ransak

מה יכול להיות לדיוקנאות לומר על אודות המורכבות של העולם התלת-ממדי, על התבניות המשתנות והמתפתחות של החיים האנושיים? הכול, בדיוק כמו הצבע שהם צוירו בו

התהליך האמנותי של ג'קומטי שנחשף על הבד הוא ביטוי של הזמן, זימון של הזיכרון וההיסטוריה. הדמויות מצוירות בעיפרון, בפחם או בצבע; לאחר מכן נעשתה בהן מחיקה, מריחה, וג'קומטי שוב צייר עליהן, שוב ושוב עד שהבד נקרע. ה"מעולם לא הושלם"-יוּת של הדיוקנאות של ג'קומטי היא עדות לחפירה האובססיבית שלו בעבר, וכן לאמונתו ברגע עתידי שבו יתחולל פתרון ותבוא השלמה.

כשאנו ניצבים מול הציורים הללו, אנו מזהים שאלה אינם פשוט ציורים שלא הושלמו. נדמה כאילו ג'קומטי עדיין עובד, וימשיך לעבוד עד קץ הימים. איננו צריכים לשמוע מאלו שישבו עבורו כמודלים שג'קומטי היה סוג של פרפקציוניסט. המודלים שלו מספרים את סיפורן של שעות ישיבה ללא קץ, של דחייה מתמדת של הסוף. אנחנו רואים בדיוק את ההפיכה הזאת לנצחי בציורים עצמם: כמו האפור, הם לא גמורים, לא מוגדרים היטב, לא ודאיים, ועדיין נושמים מלוא הריאות אפשרויות של ההווה. אף שג'קומטי החזיק את המודלים שלו יושבים מולו זמן רב הרבה יותר ממה שהם ציפו, על הבד, הוא מעולם לא נתן לייצוגים שלהם לעזוב, אפילו כשהוא טען שהוא סיים.

ככל שהיה לג'קומטי סיפור אהבה עם מיקום הדמות בחלל, וגם אובססיה ביחס ל"איך" ול"איפה", האם הדמות ניצבת במקום או נעה, באיזה גודל או קנה מידה עליה להיות – הרי שהיה לו גם סיפור אהבה עם הצבע עצמו, עם החומר – בניגוד למטריאליזם של אמנות הציור. סיפור האהבה הזה מעניק חיים לדיוקנאות, בשריטות ובשרבוטים ובמריחות האפור, אנחנו רואים את ידו של ג'קומטי בעבודה, עדיין עובדת. אנו פוגשים את ג'קומטי בציור כדי להעניק לו משמעות, ויוצרים שיחה מתמשכת בין האמן והצופה במאה ה-21. כמשטחי בד מצבע בודד, מה יכול להיות לדיוקנאות לומר על אודות המורכבות של העולם התלת-ממדי, על התבניות המשתנות והמתפתחות של החיים האנושיים? הכול, כך אני סבור, הכול – בדיוק כמו הצבע שהם צוירו בו.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

פרנסיס גארן (Frances Guerin) מלמדת אמנות, קולנוע ותרבות חזותית באוניברסיטת קנט בפריס. ספרה האחרון The Truth is Always Grey: A History of Modernist Painting זכה בפרס Millard Meiss מה-College Art Association

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

Published in Alaxon by special permission from Zócalo Public Square

תמונה ראשית: אלברטו ג'קומטי (1957), תצלום: Imagno, אימג'בנק / גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי פרנסיס גארן, Zócalo.


תגובות פייסבוק