אמנות על השולחן

לפני כמה שנים המורה שלי לפילוסופיה שאל את הכיתה: "מה זה בעצם שולחן? משטח שעומד על ארבע רגליים ומשמש כמעמד? והאם משטח שעומד על ארבע רגליים ויכול לשמש כמעמד, אך לא משמש לכך בפועל נחשב לשולחן?" עוד שאלה שהוא הציב בפנינו הייתה: "אם אתם רואים מספר ציפורים שחורות כמעט זהות במבנן, תקראו להן עורב. אבל אם תראו ציפור זהה במבנה, אבל בצבע לבן, האם תקראו לה עורב לבן או תחליטו שהיא שייכת למין אחר?" האם שני דברים השונים זה מזה בתכונה אחת – זהים פרט לדבר אחד, או שונים פרט לרוב מרכיביהם?

לפני חודש שאלתי את אחותי לדעתה על סרטון בשם למה אמנות מודרנית כל כך גרועה? שמציג תפיסה שמרנית מאוד לגבי אמנות. המציג בסרטון, אמן בשם רוברט פְלוֹרְצָ'אק (Robert Florczak), טוען שבעבר אמנות הייתה טובה מהיום מכיוון שהיא הייתה אסתטית ויפה במונחים אובייקטיבים. לטענתו, אמנות עכשווית קיימת רק ככלי להבעה העצמית של האמן ולזעזוע של הצופה. כדוגמא לכך הוא מזכיר את פטרה, פסלו של מרסל וולדורף, המציג אשת משטרה מהיחידה לפיזור הפגנות בגודל טבעי, בעודה משתינה על הרצפה. אחותי ציינה את העובדה שעל אף שאכן יש פחות דגש על אסתטיקה "טבעית" ביצירות עכשוויות רבות, מצב זה לא נוצר במקרה. בעקבות התפתחות המצלמה שמציגה את המציאות כמו שהיא, אמנים רבים נאלצו לפתח את יצירותיהם לכדי רעיון המובע בצורה גשמית, על פני פלסטיות שלעיתים קשורה ברעיון.

זמן רב רבים ניסו ללמד אותי את אמנות הכתיבה, אך נכשלו. בסופו של דבר העצות הצטמצמו לכדי "תקרא הרבה ותבין", אך יכולת הכתיבה לא הגיעה אליי. העצה היחידה שעזרה לי הייתה להפריד רעיונות. הוסבר לי שכדי שהטקסט יהיה ברור, צריך להפריד רעיונות מרכזיים על ידי פסקאות. ברמה גבוהה יותר צריך להפריד רעיונות גם בין משפטים, כדי ליצור תחושה של מהלך לוגי המתקדם עם הטקסט. לאחרונה הבנתי שהפרדת רעיונות ברמה גבוהה אף יותר היא בין מילים, ולטעמי ניתן להגדירה כשירה. בשירה אפשר להבחין במשמעות בכל מילה, לפעמים אפילו באופן שבו מבטאים אותן. המילים המופרדות מציגות מספר רעיונות נפרדים, ויחדיו רעיון שכמעט ושלם מסך חלקיו.

לדעתי אמנות טובה היא שילוב שלושת הרעיונות שנתקלתי בהם – יצירה שדומה מספיק לדבר מוכר כדי לעורר בצופה חשד שמא הוא צופה בדבר מוכר, אך חדשה מספיק כדי ליצור בו תחושה שונה כלפי האובייקט מכפי שהיה מצפה. כמו ציפור בצבע שונה מהמוכר, שההתבוננות בה מכריחה את הצופה לצאת מאזור הנוחות שלו, ולהגיע למקום שבו אין הגדרה לדבר בו הוא צופה. אבל אל למחזה להרחיק מדי את הצופה מאזור הנוחות שלו, כי אז הוא ירגיש בנוח לקרוא לדבר שמולו דבר חדש לחלוטין. כמו הפסל של אשת משטרה המייצג כוחניות מוכרת, שמתנגשת עם עולם האסוציאציות הנדוש של נשים כחלשות פיזית. וכל זה מסתכם לכדי הטחה של תחושת אי נוחות בצופה, הנובעת מהסתכלות על אישה שעושה את צרכיה.

כדי שהיצירה תהיה רמת מעלה באמת, היא צריכה לפרק את עצמה לגורמים בעיני הצופה, בדיוק כשהוא מצליח להכניסה תחת הגדרה. כמו היצירה הכוללת, כל אחד ממרכיביה צריך לייצג רעיון בפני עצמו. אם מחברים את כל רעיונות המרכיבים יחדיו, עליהם ליצור רעיון מספיק דומה לזה של היצירה הכוללת כדי ליצור בעיני הצופה מפגש מדומה עמה, אך מספיק שונה כדי ליצור תחושה של אי נוחות בהשוואה אליה. אי הנוחות הזו שדובר הסרטון פירש כפרובוקציה מיותרת, היא בעיני ההתפתחות הטבעית והנחוצה של אמנות.

גיא מאירס הוא תלמיד שמינית בבית הספר למדעים ואמנויות בירושלים

 

תמונה ראשית: "טבע דומם עם עגבניות אדומות", מישה דונצוב (ארה"ב), תמונה: ויקיפדיה

 

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי גיא מאירס.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על אמנות על השולחן

01
נון

האומנות המודרנית פשוט משקפת במידה רבה את הלך הרוח של האנשים בימינו.
רובם מעדיפים להיות חלק מהיצירה (ע"י הפירוש הייחודי שלהם, למשל לסתם קיר מקושקש).
סוג של חלק מהתנועה האינדיבידואלית (על כל הסתירה שבכך) שקיימת בעיקר בשנים האחרונות בעולם.
ומעדיפים זאת על פירוש "מוגבל" שלהם עקב מגבלות האומנות הישנה.

03
רמי פוגץ׳

אני לא בקיא בשיח הפוסטמודרניסטי מספיק כדי להבין מה יפה בפסל ריאליסטי של שוטרת משתינה. לעניות דעתי, האמנות התרחקה מהיופי ועברה למחוזות הוולגריות כי זה מה שמוכר. התהליך הזה מוליך לניוון - ויש אמנים ששוחטים פרות על הבמה וקוראים לזה יצירה. בהיעדר מסגרת פורמלית לניפוץ כגון ציור ריאליסטי, מה נותר לנפץ? טאבואים חברתיים. אבל מדוע ההתעקשות הזו לנפץ? לזעזע? מה רע באמנות שמטרתה להדגיש את היפה והנאצל? בעיני מה שהופך יצירת אמנות ליפה זה שילוב של טכניקה ואמירה. הדגש היום הוא על אמירה - כל אחד יכול לשפוך צבע על מסגרת ולברבר עליה אך מעטים יכולים לצייר דיוקן ראוי. לא חסרות דוגמאות לאמנות מודרנית יפה שמשלבת טכניקה ואמירה אני ממליץ להסתכל בפלייליסט של TED שנקרא ״Art from unsusual stuff״ ולראות את האמנית שמציירת דמויות בתלת מימד שיראו דו מימדיות, או את הפסל שמגלף את פסליו מאנציקלופדיות ומילונים ישנים או את האמן הברזילאי שמצייר בסוכר או בחוטי תפירה.