מכתבים למעריצות

בשנת 1905 קיבל ג'ורג' ברנרד שוֹ מכתב ממעריצה, מחזאית מתחילה שהציגה את עצמה בתחילה כ"מיס צ'ארמינג". המכתב הזה התניע שרשרת אירועים שהובילה בסופו של דבר למכתב הייחודי שמובא בפניכם כאן. מיס צ'ארמינג הייתה, למעשה, בחורה בת עשרים וארבע בשם אריקה קוֹטֶריל, ושוֹ הסתקרן מאוד מפנייתה ושלח לה בחזרה כמה עצות. כך התחילה מערכת יחסים פלרטטנית שבמסגרתה הוא יכתוב לה לא מעט ויסרב מדי פעם לחיזוריה שילכו וייעשו תכופים יותר ויותר. אך אריקה הייתה נחושה לכבוש אותו ואף עברה לבית חדש כדי להיות קרובה יותר למושא תשוקתה; ואז, יום אחד, שבע שנים לאחר אותו מכתב ראשון, היא הופיעה בביתו. אך מי שפתח את הדלת הייתה אשתו, שרלוט.
שרלוט דרשה מבעלה לנתק כל קשר עם אריקה. הוא ניסה, אך בצורה מעניינת: הוא ניסח את המכתב הבא למעריצתו, כאילו נכתב על-ידי אשתו. ¹

גברת קוטריל היקרה,
חשבתי כי כדאי שאכתוב ואסביר מדוע נתתי לך להבין שאני מתנגדת נחרצות לנוכחותך בביתי, ושאיני מעוניינת – ועדיין איני מעוניינת – שביקורך יחזור על עצמו. קל לחשוב שהייתי בסך הכול נרגזת מבואך בשעה בלתי מתחשבת ובלתי רגילה – ואכן הייתי – או שאני שונאת אותך. אבל לא זה היה העניין כלל וכלל. אני אתנגד באותה מידה לבואך בשעת התה ואני לא שונאת אותך במיוחד. להיפך, במובנים מסוימים את מעודנת ורגישה למדי וקשה מאוד לנהוג בך באכזריות, ומסיבה זו אני נחושה לשים קץ באופן מידי לכל סוג של קרבה אישית בינינו.

העניין פשוט ביותר. את הכרזת על רגשותייך כלפי בעלי; ואף הגדלת לעשות ועברת לגור לידינו במטרה ברורה לספק את הרגשות האלה ולהתראות איתו כמה שיותר. לו היית מבוגרת ומנוסה יותר הייתי מגדירה את הפעולות האלה במונחים שלא היו מותירים כל אפשרות להיכרות מחודשת בינינו. אך מכיוון שאת צעירה ונשלטת באופן מוחלט על-ידי רגשותייך, רק אומר לך שכאשר אישה מכריזה הכרזה שכזו בפני גבר נשוי, או גבר בפני אישה נשואה, מתבטלת כל אפשרות מכובדת לפגישה נוספת ביניהם – מכוונת, בכל אופן. ייתכן שאת לא מבינה את זה; אך עוד תביני, כשתהיי נשואה ותדעי איזו נאמנות מפגינים הגברים זה כלפי זה בנושא הרגיש והקשה הזה.

המקרה הנוכחי קשה ומסוכן במיוחד, שהרי בעלי אינו אדם מן השורה; אם יחסיכם ייעשו אינטימיים, הוא יהפוך להכרח בחייך; והפרידה הבלתי נמנעת תעלה לך בסבל גדול הרבה יותר משתעלה לך כעת. אני לא סומכת עליו שיתרחק ממך: הוא נוהג בכולם בלבביות ובאהדה, מכלבים וחתולים ועד דוכסים ודוכסיות, ואף אחד מהם לא מעלה בדעתו שהידידותיות האוניברסלית שלו אינה יחס ייחודי שניתן רק לו. הוא כבר הרשה לך להתקשר אליו הרבה יותר משהיה צריך; ואין בכוונתי לאפשר לך להמשיך ולגלוש לתוך מצב בלתי אפשרי.

ג'ורג' ברנרד שו

עלי לסיים ולומר שהמכתב אינו פתוח לוויכוח או תגובה, ואיני מעוניינת בתכתובת בינינו. אך אל לך להסיק מכך שאני כותבת לך בעוינות. אין כל טעם לדון בנושא כעת; ובשלב מאוחר יותר, כשתהיי נשואה וזקנה כמוני, כבר לא יהיה בזה צורך. בינתיים דעי לך שהחלָטָתי בלתי נמנעת ובלתי הפיכה.

שלך,
שרלוט פ. שוֹ

בשנת 1988, כשהייתה רק בת שמונה אבל כבר העריצה את ויל ויטון הצעיר הודות לאני והחבר'ה, מסע בין כוכבים: הדור הבא ו"החיוך האדיר שלו", חסכה תֶרֶזָה ג'וּסינוֹ הנרגשת שנים עשר דולר כדי לשלם את דמי ההצטרפות ל-WillPower, מועדון המעריצים הרשמי של השחקן בן החמש עשרה. ואז היא חיכתה. וחיכתה עוד. ואז היא הפסיקה לחכות. ערכת ההצטרפות מעולם לא התגשמה, ותוך זמן קצר האכזבה הראשונית נשכחה.
בשנת 2009 קיבלה תרזה ג'וסינו, עכשיו סופרת בת עשרים ותשע, חבילה הכוללת את הפריטים שהיא חיכתה להם בסבלנות עשרים ואחת שנה קודם לכן, לצד מכתב התנצלות מתוק להפליא וקבלת פנים מאוחרת למועדון המעריצים של ויטון, שבינתיים כבר הפסיק לפעול. את המכתב כתב ויטון עצמו אחרי שהתוודע לסיפור שלה.
תרזה אומרת:
הוא מקבל תודה גדולה מתרזה בת העשרים ותשע. שלא תבינו לא נכון. אני בת השמונה מאוד מאוד מרוצה. אבל אני בת העשרים ותשע מבינה את חשיבותה של מחווה אדיבה ומקווה שהכרת התודה שלה נושאת משקל רב יותר. ²

תרזה בת השמונה היקרה,
אני רוצה להתנצל בפנייך על ההמתנה הארוכה כל כך לערכת ההצטרפות למועדון המעריצים הרשמי WillPower. אני בן החמש עשרה עסוק מאוד בעבודה ובלימודים, וכנראה שהאנשים שהיו אמורים לשלוח אלייך את הערכה עשו טעות.
כבר הרבה זמן שמועדון המעריצים לא עשה שום דבר, אבל אני מצרף את כרטיס החברות שלך, וגם צילום לארנק ותמונה שמוכיחה עד כמה אני אוהב את באטמן (רמז: המון).

חברי WillPower קיבלו עדכונים עליי ועל העבודה שלי כמה פעמים בשנה, אבל המועדון הפסיק לשלוח אותם כבר לפני הרבה זמן. בכל מקרה, הנה העדכון האחרון שלי: התחתנתי, יש לי שני בנים שאני אוהב יותר מכל דבר בעולם, ואני סופר, ממש כמוך!

השחקן ויל ויטון

ועכשיו, תרזה בת השמונה, אני רוצה לומר לך משהו חשוב מאוד לפני שאסיים, אז תקשיבי לי טוב: כשאת תגדלי, את תהיי סופרת נהדרת. אסור לי לספר לך איך אני יודע, אבל אני מקווה שתסמכי עליי; אני פשוט יודע. אז הישארי בבית הספר, תמיד עשי כמיטב יכולתך והתייחסי לאנשים כמו שאת רוצה שהם יתייחסו אלייך.
תודה שהצטרפת למועדון המעריצים שלי,
(חתום, "ויל ויטון").

בעשרים וחמישה בספטמבר, 1967, דייוויד בואי בן העשרים, שעדיין לא עשה רושם רב בסצנת המוזיקה, קיבל את מכתב המעריצים הראשון שלו מארצות הברית. הוא התלהב כל כך עד שמיד התיישב והקליד תשובה במשרד של המנהל האישי שלו, קנת פיט (PITT). המעריצה המדוברת, סנדרה דוֹד בת הארבע עשרה, קיבלה מהדורה שיווקית של האלבום הראשון של בואי מדודהּ, שניהל תחנת רדיו בניו מקסיקו. היא התרשמה מהאלבום מיד וכתבה לבואי שהמוזיקה שלו לא פחות טובה מזו של הביטלס ושהיא מציעה לפתוח בשמו מועדון מעריצים בארצות הברית. להלן התשובה שקיבלה. ³

עשרים וחמישה בספטמבר 1967
סנדרה היקרה,
כשהגעתי לכאן, למשרד של המנהל שלי, לפני כמה רגעים, קיבלתי את מכתב המעריצים הראשון שלי מארצות הברית – והוא היה ממך. הייתי כל כך מרוצה עד שהייתי חייב לשבת ולהקליד מיד תשובה, אפילו שקן צועק עליי להתקדם עם תסריט שהוא צריך. זה יכול לחוכת (לחוכת? זאת מילה חדשה שאומרת "לחכות").
חיכיתי לתגובות על האלבום ממאזינים אמריקאים. היו ביקורות ב"בילבורד" וב"קש בוקס", אבל כתבו אותן מבקרים מקצועיים, ונדיר שהן משקפות את דעת הקהל. בכל מקרה, המבקרים החמיאו לי מאוד. הם אפילו אהבו את הסינגל "Love You Till Tuesday". קיבלתי עותק של האלבום האמריקאי, והתמונה יצאה קצת צהובה בהדפסה. אני לא באמת בלונדיני כל כך. אני חושב שהתמונה מאחור היא יותר "אני". מקווה שתאהבי את אלה שצירפתי.

בתשובה לשאלות שלך, השם האמתי שלי הוא דייוויד ג'ונס ואני לא צריך להסביר לך למה שיניתי אותו. "אף אחד לא יעשה ממך קוף," אמר המנהל שלי. יום ההולדת שלי הוא בשמונה בינואר ונראה לי שאני מטר שבעים ושמונה. יש מועדון מעריצים כאן באנגליה, אבל אם הכול ילך טוב בארצות הברית אני מתאר לעצמי שיהיה מועדון גם שם. מוקדם מדי לחשוב על זה בכלל.

דיוויד בואי ב-1967

אני מקווה להגיע יום אחד לארצות הברית. המנהל שלי מספר לי המון על אמריקה כי הוא היה שם הרבה פעמים עם אמנים אחרים שהוא מנהל. לפני כמה ימים ראיתי בטלוויזיה סרט ישן שנקרא "No Down Payment", סרט נהדר אבל די מדכא אם הוא בבואה אמתית של דרך החיים האמריקאית. בכל אופן, אחר כך הם הקרינו סרט תיעודי על רוברט פרוסט, המשורר האמריקאי, שצולם בבית שלו בוורמונט, וזה איזן את הרושם. אני בטוח שזה קרוב יותר לאמריקה האמתית. בשבוע שעבר השתתפתי בפעם הראשונה בסרט. סרט קצר של חמש עשרה דקות בסך הכול, אבל לפחות צברתי קצת ניסיון לקראת חוזה באורך מלא שמתחיל בינואר.
תודה שהיית כל כך נחמדה וכתבת לי, ובבקשה כתבי לי שוב וספרי לי עוד על עצמך.

בכנות,
חתום, "דייוויד בואי".

המכתבים וההקדמות נלקחו מהבלוג Letters of Note:ג'ורג' ברנרד שוויל ויטוןדייוויד בואי