אמנים מגיבים למבקרים

לא אחת נדרשים אמנים להסביר את עצמם או את יצירותיהם. מארק רותקו, ריימונד צ'אנדלר וסמואל בקט מגיבים בדרכם
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

אמנות היא הרפתקה בעולם בלתי מוכר

מארק רותקו ואדולף גוטליב כותבים לאדוארד אולדן ג'ול, עורך האמנות של הניו יורק טיימס.7 ביוני, 1943
מר אדוארד אולדן ג'ול
עורך האמנות, ניו יורק טיימס
רחוב 43 מס' 229 מערב
ניו יורק, ניו יורק

מר ג'ול היקר,
מבחינת האמן, נבכי נפשו של המבקר אפופים מסתורין. אנו מניחים כי זו הסיבה לכך שתלונותיהם של אמנים - המתאוננים כי אף אחד, ובייחוד המבקר, לא מבין אותם - הפכו לתופעה שכיחה והמונית. ולכן מדובר באירוע רב-חשיבות כשמבקר הטיימס שובר את הכלים ומחליט להודות, בשקט אך בפומבי, ב"מבוכתו", בכך שהוא "מבולבל" לנוכח ציורינו בתערוכת הפדרציה.1 אנו מצדיעים לתגובה הכנה – ואף הלבבית – לציורינו ה"סתומים", שהרי במחוזות ביקורתיים אחרים הם חוללו מהומה היסטרית. ואנו מעריכים את ההזדמנות האדיבה שקיבלנו להציג את תפיסותינו.

אנו לא מתכוונים להיחלץ להגנתם של ציורינו. הם מגנים על עצמם. מבחינתנו הם הצהרות ברורות. אי-הצלחתך לזלזל בהם ולהמעיט בערכם היא על פניה הוכחה לכוחם הקומוניקטיבי. אנו מסרבים להגן עליהם לא כי איננו מסוגלים לעשות זאת. לא קשה להסביר לצופה המבולבל ש"אונס פרספונה" הוא ביטוי פואטי של מהות המיתוס; ייצוג של קונספט הזרע והאדמה על כל השלכותיו האכזריות. התרצה שנציג את הקונספט המופשט הזה, על כל רגשותיו המורכבים, בציור של ילד וילדה מדלגים להם? לא קשה להסביר גם את "השור הסורי" כפרשנות חדשה לתמונה ארכאית, הכוללת עיוותים חסרי תקדים. מכיוון שאמנות היא על-זמנית, עיבוד חדש ומשמעותי לסמל, ארכאי ככל שיהיה, תקף כיום לא פחות משהייתה הגרסה הארכאית בזמנה. ואולי בסמל בן 3,000 השנים טמונה אמת רבה יותר?

אבל הערות תוכנייה פשוטות אלה יעזרו רק לשוטים. הן לעולם לא יצליחו להסביר את ציורינו. ההסבר לציורים חייב לנבוע מן החוויה המתממשת בין הציור למתבונן. ההכרה בערכה של אמנות היא ברית נישואים בין מוחות. ובאמנות, כמו בנישואים, העדר מימוש הוא עילה לביטול.
העניין העומד על הפרק, כך נדמה לנו, אינו "הסבר" של הציורים אלא חשיבותם של הרעיונות המהותיים הטמונים בין מסגרותיהן של תמונות אלה.

אנו חשים שהציורים שלנו מפגינים את האמונות האסתטיות שלנו, ועל כן נמנה כעת את חלקן:
1. בעינינו אמנות היא הרפתקה בעולם בלתי מוכר, שאותו יכולים לחקור רק אלה המוכנים ליטול את הסיכונים הכרוכים במסע.
2. עולם זה של דמיון הוא נטול מגבלות ועומד בניגוד מוחלט לשכל הישר.
3. תפקידנו כאמנים לדאוג שהמתבונן יראה את העולם כפי שאנו רואים אותו – ולא כפי שהוא רואה אותו.
4. אנו מבכרים ביטויים פשוטים של מחשבה מורכבת. אנו מעדיפים צורות גדולות מכיוון שהשפעתן חד-משמעית. אנו שואפים להעניק תוקף מחודש למישור התמונה. אנחנו בעד צורות שטוחות משום שהן הורסות אשליות וחושפות אמת.
5. בין ציירים מקובלת התפיסה שלא משנה מה האמן מצייר, כל עוד הוא צייר היטב. זוהי תמצית האקדמיות. לא קיים ציור טוב על שום דבר. אנו טוענים שהתוכן מהותי ושהנושאים היחידים הראויים לציור הם טראגיים ועל-זמניים. זאת הסיבה שאנו מצהירים על קשר דם רוחני עם אמנות פרימיטיבית וארכאית.
משום כך, אם עבודתנו מגלמת את האמונות האלה היא תעליב כל מי שמוכוון-רוחנית לעיצוב פנים; לתמונות שתולים בבית; לתמונות שתולים מעל לאח; לתמונות של הסצנה האמריקנית; לתמונות חברתיות; לטוהר באמנות; ליצירות שכל מטרתן זכייה בפרסים; לאקדמיה הלאומית, לאקדמיית ויטני, לאקדמיית "חגורת התירס"; לשטויות, לקלישאות; וכולי.
שלך,
אדולף גוטליב
מרקוס רותקו
רחוב סטייט 130
ברוקלין, ניו יורק

איור של סמואל בקט מאת Reginald gray

איור של סמואל בקט מאת Reginald gray

אני לא הולך לתיאטרון

סמואל בקט כותב למפיק הרדיו הצרפתי מישל פולאק לקראת תוכנית שעוסקת ב"מחכים לגודו".
המכתב התפרסם לראשונה במדור "לא לטלפון" בעיתון "הארץ".
תודה מיוחדת לסופר אגור שיף.

לכבוד
מר מישל פולאק
מפיק התוכנית "כניסת המחזאים"
רשות השידור
פאריס

שלום רב,
אתה מבקש לשמוע את דעתי על "מחכים לגודו", לקראת שידור קטעים מהמחזה בתוכניתך, וכן את דעותיי על תיאטרון בכלל.
אין לי דעות על תיאטרון. אני לא הולך לתיאטרון. אני לא מבין כלום בתיאטרון. אפשר להבין את זה.
מה שקשה יותר להבין, כנראה, הוא שבתנאים כאלה אדם בכל זאת יכתוב הצגה, ואחר כך יטען שגם על ההצגה שלו אין לו כל דעה.
למרבה הצער, זה בדיוק מצבי.
לא כל אחד יכול לטייל הלוך וחזור בין העולם הנפתח בכתיבה לזה המבוסס על משוואות רווח והפסד, כמו בטיול בין המפעל לבית הקפה הפינתי.
אינני יודע על ההצגה הזאת יותר ממי שיקרא אותה בתשומת לב.
אינני יודע על הדמויות יותר ממה שהן אומרות, ממה שהן עושות, ממה שקורה להן. על צורתן ציינתי ת המעט שבו יכולתי להבחין. הכובעים שלהן, למשל.
אינני יודע מיהו גודו. אני בוודאי לא יודע אם הוא קיים. ואני לא יודע אם הם מאמינים בכל זה, השניים שמחכים לו.
שני האחרים, אלה שעוברים בסוף כל אחת משתי המערכות, זה כנראה כדי לשבור את המונוטוניות.
כל שיכולתי לדעת, הראיתי. זה לא הרבה, אבל זה מספיק לי בהחלט. אני מעז לומר שהייתי מסתפק גם בפחות.
אשר לרצון למצוא בכל זה משמעות עמוקה ורחבה יותר, שאפשר לקחת הביתה אחרי המופע, יחד עם התוכנייה והפופקורן, אני לא מסוגל להבין למה זה טוב. זה בטח אפשרי. אני כבר לא שם, ולעולם לא אהיה עוד. אסטרגון, ולדימיר, פוזו, לאקי, יכולתי להכיר אותם רק קצת, רחוק מאוד מהצורך להבין. אולי הם חייבים לך דין וחשבון. שיסתדרו בלעדי. אני כבר לא חייב להם כלום.
סמואל בקט

מסור את ברכותיי לטַהרן שעושה אצלך הגהות

הסופר ריימונד צ'נדלר לאדוארד ויקס, עורך כתב העת The Atlantic Monthly, בנוגע לכתבה שכתב.
קמינו דה לה קוסטה 6005
לה ג'ולה, קליפורניה
18 בינואר, 1947

מר ויקס היקר,
אני מודה שבלבלת אותי לגמרי. חשבתי ש-"Juju Worship in Hollywood" היא כותרת מצוינת. אני לא מבין למה צריך לקשר אותה לפשע ומסתורין. אבל אתה הבוס. כשכתבתי על תסריטאים זה לא עלה בדעתך. חשבתי על כמה כותרות כגון "Bank Night in Hollywood, Sutter's Last Stand, The Golden Peepshow, All it Needs is Elephants, The Hot Shop Handicap, Where Vaudeville Went it Died וכל מיני שטויות כאלה. לא משהו שתופס אותך חזק. דרך אגב, אנא מסור את ברכותיי לטַהרן שעושה אצלך הגהות ואמור לו או לה שאני כותב במין עגה שבורה שדומה לסגנון הדיבור של מלצר שוויצרי, וכשאני מפצל שם פועל, לכל הרוחות, אני מצפה שיישאר מפוצל, וכשאני משבש לפתע את המרקם הקטיפתי של התחביר הפחות-או-יותר-תקין שלי בכמה מילים מז'רגון הברים, אני עושה זאת במבט מפוכח ובדעה נינוחה אך צלולה. ייתכן שהשיטה הזאת אינה מושלמת, אך היא היחידה שיש לי. אני חושב שהמגיה שלך מנסה ברוב אדיבותו לייצב אותי בדרכי, אך אף על פי שאני מעריך את דאגתו, אני מסוגל לנווט לא רע בכוחות עצמי כל עוד יש לי שתי מדרכות וביניהן כביש.
אם יהיה לי רעיון אשלח לך מברק.
בברכה,
(חתום)

***

לצד המכתב המקורי, אפשר למצוא כאן בבלוג המצוין Letters of Note, שיר תגובה דקדוקי ומשעשע שכתב צ'נדלר למגיהה לאחר שזו ענתה לו.

איור של הרולד פינטר מאת Reginald gray

איור של הרולד פינטר מאת Reginald gray

האם את נורמלית?

צמד מכתבים קצר זה הוא תכתובת בין צופה למחזאי הרולד פינטר.
המכתבים התפרסמו לראשונה במדור "לא לטלפון" בעיתון "הארץ".

אדון נכבד,
אודה לך אם תואיל בטובך להסביר לי את משמעות המחזה שלך "מסיבת יום הולדת".
אלה הפרטים שאינם מובנים לי:
1. מי הם שני הגברים?
2. מאין בא סטנלי?
3. האם כולם נורמליים?
ודאי תבין שבלי התשובות לשאלותיי, איני יכולה להבין את המחזה שלך לאשורו.
בכבוד רב,

***

גברת נכבדה,
אודה לך אם תואילי בטובך להסביר לי את משמעות המכתב שלך.
אלה הפרטים שאינם מובנים לי:
1. מי את?
2. מאין באת?
3. האם את נורמלית?
ודאי תביני שבלי התשובות לשאלותיי, איני יכול להבין את המכתב שלך לאשורו.
בכבוד

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב
§ מחשבה | # אמנות
- דימוי שערמארק רותקו, No. 14. צילום: Notnarayan


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על אמנים מגיבים למבקרים