אמת במשרה מלאה

ממקום העבודה ועד לחיים הפוליטיים: פחד, כוח והרגלים רעים מקדמים תרבות של שקר ונורמות של צביעות
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

בארגונים רבים, קשה לעתים לקבל תשובה ישירה לשאלות הבסיסיות ביותר. איזה תקציב תקבל המחלקה שלי בשנה הבאה? מה חושבים עליי עמיתיי לעבודה? למה קודם דווקא אדם מסוים ולא אחר? מישהו עשוי לענות, אבל במקרים רבים, אנחנו יודעים שהתשובות הניתנות הן רק חלק מן האמת. חשבו על משהו שיגרתי עוד יותר: ״מה שלומך?״ איש כמעט אינו מצפה לשמוע תשובה אחרת מ: ״טוב, תודה, ואתם?״ התרגלנו לא למסור מידע. אפילו כשאיננו נדרשים לענות על שאלה ברורה, האינטראקציות שלנו גדושות בהערות מחושבות. האמת עשויה להיות כל כך נדירה, שישנם מי שבטוחים שמקומות העבודה שלנו והאנשים שאנו פוגשים בחיינו מלאים בבולשיט.

נדירים המקרים שבהם אנשים בכלל חושבים לומר את האמת, בעיקר כלפי מי שתחתם או מעליהם בהיררכיה

האבחנות הכלליות הללו הופכות לבולטות יותר כשאנו מגלים כמה נדירים המקרים שבהם אנשים בכלל חושבים לומר את האמת, בעיקר כלפי מי שתחתם או מעליהם בהיררכיה. כשאנשים מתארים באוזנינו את האתגרים בעבודתם, הם עושים זאת לעתים קרובות באמצעות תיאור של אותם דברים שהם בטוחים שאסור להם בשום אופן לומר לבוסים או למנהלים הישירים שלהם. למשל: ״הייתי רוצה לעבוד מהבית כדי שאוכל להיות שם כשהילדים מגיעים מבית הספר, אבל אם אבקש מהבוסית שלי היא קרוב לוודאי תחשוב שאני מתחמקת מעבודה״. או: ״הייתי רוצה לומר למתמחה שלי מה שאני באמת חושבת על הרעיון שלה, אבל אני לא רוצה להיות מרושעת״. אחרי שתיקה קצרה, אנחנו מציעים למי שמבקשים עצות שיאמרו בדיוק את מה שאמרו לנו כרגע. במילים אחרות, שיחלקו את הרצונות הללו, הפחדים וההנחות עם האנשים שעמם הם עובדים. מהי התגובה הנפוצה ביותר להמלצות הללו?  ״אתם יודעים... זה לא עלה בדעתי״. העובדה שמרבית האנשים כלל לא חושבים לומר את האמת, ובוודאי לא להתנהג על פיה, מדגישה את המידה שבה השלמנו עם ההימנעות מן האמת בחיינו המקצועיים.

צומת מסילת ברזל, פרנן לז'ה

"צומת מסילת ברזל" (1919), פרנן לז'ה, The Art Institute of Chicago, תצלום: ויקיפדיה

בגיל ההתבגרות ובבגרותנו, כשמערכות יחסים מחוץ למשפחה נעשות חשובות, החשש שלנו מפני ערכה של אמירת האמת עלול להעמיק

יש בכך אירוניה של ממש, אם חושבים על התכיפות שבה אנחנו מצהירים על מחויבותנו לומר אמת. פתחו כל ספר ילדים וסביר שתמצאו בו משל ממוחזר כלשהו על חשיבות היושר. אפילו כשאנחנו גדלים, אמרות כמו ״לשקר אין רגליים״ ממשיכות להכתיב את ההתנהגות הנורמטיבית בחיינו הבוגרים. אז כיצד אפשר להסביר את העובדה שאמירת אמת היא כה נדירה בחברה שלכאורה משבחת את האמת? משלב מוקדם מאוד בחיינו, אנו מגלים שהאמת כרוכה בסיכונים. אנחנו מתבוננים בהורינו מתחמקים מלומר אמת כשה מספרים למישהו שהם ״לא יוכלו להגיע״ לאירוע, כשבעצם הם פשוט אינם רוצים ללכת. כבני נוער, הודאה בעישון ג׳וינט עם חברים כרוכה בהשלכות חמורות עוד יותר. חוויות נפוצות מאוד אלה טומנות את הזרעים להסתייגות מאמירת אמת במקום שבו עלולות להיות לכך תוצאות שליליות.

בגיל ההתבגרות ובבגרותנו, כשמערכות יחסים מחוץ למשפחה נעשות חשובות, החשש שלנו מפני ערכה של אמירת האמת עלול להעמיק. למשל, כדי להימנע מלומר את האמת על הסיבה שבגללה הסתיימה מערכת יחסים רומנטית, אנו עשויים לומר: ״זה לא אתה, זה אני״. כשמלמדים אותנו ״לשאת ולתת״ בהקשר עסקי, הלקח הוא תמיד להימנע מחשיפת היעד האמיתי שלנו, כדי שאחרים לא ינצלו זאת. סכנת הדחייה, הניצול, המבוכה והכאב היא אמיתית. הבחירה להסתייג כנראה מגוננת עלינו מפני ההשלכות האמיתיות הללו, אף שלעתים קרובות הן מוגזמות.

הסביבה שלנו יוצרת שכבה של סטריאוטיפים כלליים, שחלקם נפוצים מאוד, המזינים את הפחד שלנו מפני אמירת אמת. הסטריאוטיפים הללו כל כך חזקים שלעתים קרובות הם עלולים להאפיל על הערכת הסיכונים האישית או הבינאישית שלנו

לכל אלה מתווספות הנסיבות בעולם שסביבנו. בחברות רבות, ובכלל זה החברה בה אנו חיים, אנשים נחשדים באי אמירת אמת בגלל המראה שלהם, המוצא שלהם, המבטא שלהם או המשרה שלהם. כולנו נושאים איתנו את מושג ה״הם״, אותם אלה שאיננו בוטחים בהם שיאמרו את האמת. רפובליקנים, דמוקרטים, דוברי תאגידים, מוכרי מכוניות, פעילים למען האקלים – בכל אחד מהם יש מי שחושד. התוצאה היא שהסביבה שלנו יוצרת שכבה של סטריאוטיפים כלליים, שחלקם נפוצים מאוד, המזינים את הפחד שלנו מפני אמירת אמת. הסטריאוטיפים הללו כל כך חזקים שלעתים קרובות הם עלולים להאפיל על הערכת הסיכונים האישית או הבינאישית שלנו, ולדחוק אותנו עוד יותר לעבר עמדה מתגוננת המסתירה את האמת. זו המשמעות של חשדנות. הבדלים אמיתיים בכוח, אישי ומערכתי, עשויים לגרום לסיכונים שבאמירת האמת שלנו להיראות עצומים מכדי שנוכל להתמודד איתם.

כובע בטיחות, קסדה

שאלה של סיכונים. תצלום: אומיט יילדירים

כשמבקשים מאנשים לומר את האמת בכל מקרה – אפילו אם משרתם תלויה בכך, יש בכך משום התכחשות לכוחות האמיתיים שדורשים מהם לעשות את ההפך

למרות כוחות רבי עוצמה אלה, אנשים נוטים להאמין שהם יכולים להכריח או להפציר באחרים לומר את האמת. בקריקטורה ישנה, בוס מפציר בעובדיו: ״אני רוצה שכולים יאמרו לי את האמת, אפילו אם תפוטרו בגלל זה״. האבסורד הוא שהפך את הקריקטורה למצחיקה. היום, סרטוני יוטיוב והרצאות TED של אנשים בעמדות מנהיגוּת אומרים כי עובדים הנוקטים ב״כנות קיצונית״ או ״גילוי לב קיצוני״ במקום העבודה עלולים להצטייר כאטומים וחסרי רגישות באותה מידה. כנות כזו מבוססת על האמונה המוצקה כי אמירת אמת עשויה לשפר את איכות המידע ובסופו של דבר את ביצועי הארגון, אבל ההנחה כי ניתן לשכנע את יחידים לומר את האמת בטיעונים מוסריים, היא מוטעית. באמת היא שההחלטה לומר את האמת תלויה בהערכת ההשלכות, ההתנהגותיות והרגשיות, שיהיו לאינטראקציות כנות יותר.

אז מה אפשר לעשות? ראשית, מנהיגי ארגונים יכולים להימנע מלקרוא ליחידים לבצע מעשים הרואיים של אמירת אמת. כשמבקשים מאנשים לומר את האמת בכל מקרה – אפילו אם משרתם תלויה בכך, יש בכך משום התכחשות לכוחות האמיתיים שדורשים מהם לעשות את ההפך. יתרה מכך, קריאות כאלה סוללות את הדרך לשימוש ביחידים אשר לאי אמירת האמת שלהם היו השלכות שליליות כשעירים לעזאזל.

במקום גישה כזו, המתמקדת ביחידים, אנשים בעמדות הנהגה צריכים לשאוף לפתח תרבות ארגונית שתומכת באמירת אמת. לשם כך, אנו מציעים לנקוט בגישה רב שלבית, שאט אט מגלה מחדש את היתרונות הגלומים באמירת אמת. מאחר שהפחדים שלנו הם לעתים קרובות אמיתיים, יחידים צריכים לנצל הזדמנויות שבהן הסיכון נמוך, ולהתאמן באמירת אמת מול אנשים שמעליהם או מתחתם בהיררכיה, ולשים לב היטב להשלכות. אם האמת תתקבל בברכה, סיבולת הארגון לסיכון תגדל. מי שנמצאים בעמדות סמכותיות יצטרכו כנראה לתת דוגמה אישית כדי לעודד התנסויות כאלה. הם יכולים לעשות זאת אם יחלקו יותר – במקום פחות – מידע אמיתי באשר לאופן שבו קיבלו החלטות קשות.

לעתים קרובות אמירת אמת מולידה אמירת אמת

על פי ניסיוננו, לעתים קרובות אמירת אמת מולידה אמירת אמת. אם עובדת אומרת למנהל שלה שהיא צריכה לעזוב את שיחת הזום מוקדם כדי לצפות במשחק כדורגל של בתה (במקום תירוץ יותר ״מקצועי״ כמו ״פגישה אחרת״ או ״מקרה חירום משפחתי״) והתוצאה היא: ״כל הכבוד!״ אז אולי אפשר יהיה להרחיב אט אט את תחום האפשרות לומר לבכירים את האמת. אבל אם המנהל שלה יגלגל את עיניו וישאל אם היא יכולה להתחבר לשיחה מהמגרש, הפחדים שגרמו לה מלכתחילה לחשוש לומר את האמת יקבלו תוקף ומערכת היחסים אולי לא תאפשר אמירת אמת. אגב, הבחירה בחלוקה המגדרית הייתה מכוונת בתרחיש הזה. הסיכונים האורבים לנשים שמדווחות על מחויבות משפחתית הגורמת להן לצאת מפגישה גדולים באופן משמעותי מאלה האורבים לגברים, אף שבני שני המינים עשויים לחשוש באותה מידה. המטרה של ההתקדמות ההדרגתית הזו היא להגיע, בסופו של דבר, למצב שבו אמירת אמת תהפוך לברירת המחדל, בעיקר בהקשר מקצועי. ככל שהתקשורת כנה יותר, כך סביר יותר שיתקבלו החלטות איכותיות, וסביר פחות שמישהו יצטרך לשאת באופן בלעדי את האשמה בשל כישלון משותף.

שקר, אצבעות מוצלבות, צעירה, בלונדינית

לא באמת... תצלום: טואה הפטיבה

אם נמשיך לקבל, ואפילו לצפות, שאנשים לא יאמרו את האמת, ההשפעה על המערכות החברתיות שלנו תהיה שוחקת יותר ויותר. אנחנו מזהים את הפיתוי להבחין בין הונאות קטנטנות והונאות רחבות היקף בתגובה להצהרה כזו. רבים מאמינים שאי אפשר להימנע משקרים לבנים, שהם ברובם בלתי מזיקים – ואולי אפילו מקלים על תפקוד חברתי. אבל אנחנו לא מתפתים להרשות סוגים מסוימים של שקרים ולגנות אחרים כי אנחנו משוכנעים שפעולות קטנות של הימנעות מהאמת עשויות להכשיר את הקרקע להונאות גדולות. הטענה כי ״כך עושים עסקים״ מתבססת על הקבלה הקולקטיבית שלנו מראש את השקרים באינספור תרחישים אחרים.

אם איש אינו מצפה שיאמרו לו אמת, לשקרים אין יותר כוח מעשי, אבל גם לא לאמת. לא ניתן להבדיל בין השניים, ואי אפשר לסמוך על שום דבר

כדאי להיזכר כי שקרים ״פועלים״ – כלומר אינם נחשפים – רק כשאנשים מצפים שיאמרו להם את האמת. אם איש אינו מצפה שיאמרו לו אמת, לשקרים אין יותר כוח מעשי, אבל גם לא לאמת. לא ניתן להבדיל בין השניים, ואי אפשר לסמוך על שום דבר. התקשורת, ועמה החוטים הקושרים אותנו אלה לאלה, פשוט מתפוררת.  ואף ששקרים קטנים ו״בלתי מזיקים״ לכאורה נראים לנו תמימים, הם עלולים לאותת לילדינו, עמיתינו, מנהלינו ועובדינו שמותר לשקר. אנחנו יכולים לראות את התחלת התהליך הזה בשיח הפוליטי האמריקני, ואנו עדים להשפעות המסוכנות שלו. איננו יכולים להרשות לעצמנו להמשיך ולהתקדם בנתיב הזה בכל הקשור לחיינו כחברה. בתוך הארגונים שבהם אנו עובדים, אנחנו יכולים להתחיל לשנות כיוון.

לורין א. טיילור (Taylor) משלימה מחקר פוסט-דוקטורט בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ניו יורק.

דייוויד ברג (Berg) מלמד פסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ייל, בניו הייבן.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: "משמעות הביטוח הלאומי" (1940), מאת Ben Shahn, תצלום: Photographs in the Carol M. Highsmith Archive, Library of Congress, Prints and Photographs Division, ויקיפדיה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי לורין טיילור, דייוויד ברג, AEON.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על אמת במשרה מלאה

01
ארנון

כנראה שהחברה כולה צריכה לעבור גמילה, גמילה משקר, בכל גודל. כמו כל גמילה, זה עסק קשה, אבל כמו כל גמילה - הפרס גדול. תודה על המבט המקורי!

02
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

תרבות השקר מקבלת חיזוקים גם מסדרות טלוויזיה מצליחות כמו סיינפלד או חברים שם הסתרת האמת ואמירת שקר במקום האמת מעלה צחוק גדול כי "לעבוד על אנשים" משמעה כוח ושליטה. מאז ועד היום השקר יותר ויותר פופולרי ובישראל הוא בכלל עושה חייל על ידי פוליטיקאים בעמדות בכירות. מתסכל ועצוב שכבר אין שום אמון באף אחד בשום מצב. סהרוריות הזויה השתלטה עלינו.