אנגן אותך הערב

דמיינו את עצמכם יושבים מול פסנתרן, היושב ומביט אל תוך עיניכם ואז מנגן, כלומר מתרגם את מי שאתם למוזיקה, חושף את המחשבות שלכם, את הרגשות שלכם. המוזיקה נולדת בדיוק באותו רגע, ונוצרת על ידי שניכם ביחד: אתם והנגן.

אני מתעורר מדי בוקר בשמחה על כך שמצפה לי יום נוסף בחיי החדשים – חיי כמוזיקאי. עשרים שנה אחרי שהשלמתי עם כך שהנגינה תהיה לי רק תחביב – תחביב מועדף, אבל בכל זאת, רק תחביב. כעת אני מופיע בקביעות בפני קהל, בעיקר בצפון איטליה. במהלך המופעים אני בוחר בדרך כלל שבעה אנשים מן הקהל, ומצייר את הדיוקנאות המוזיקליים שלהם. דיוקן אחרי דיוקן – אני מקדיש כעשר דקות לכל אדם שיושב מולי – אט אט נבנה מופע שלם, קונצרט שכולו מבוסס על מוזיקה מאולתרת. אותם אנשים שיושבים מולי ולוקחים חלק בקונצרט מגלים כי הטכניקה הזו "הרהורים על הפסנתר" אני מכנה אותה, מתפתחת במהירות לכדי כלי יעיל מאוד לגילוי עצמי, הרהור עצמי ואפילו היכרות עם האני הפנימי – זהו תהליך רב עוצמה, שמפיק מאנשים תגובות יוצאות דופן.

לקח לי לא מעט זמן לחזור להיות מי שאני באמת. אמנם, מעולם לא נטשתי לגמרי את התשוקה שלי לפסנתר, אבל עם השנים, כשהייתי שקוע בשגרה של עבודה אחרת, שאינה קשורה למוזיקה, צמחה והתחזקה בתוכי התחושה שהזהות האמתית שלי נותרה שם, ליד הפסנתר. ואז היה רגע שבו הכול השתנה.

התחלתי לנגן בגיל שש, למדתי בקונסרבטוריון וזכיתי בתחרויות ארציות חשובות. אלא שאז אובחנה אצלי (בטעות) דלקת בגידי הזרוע ובלית ברירה נטשתי את חלומי להיות פסנתרן מקצועי. כשאני חושב על השנים שעברו, יש בי צער, אבל אז אני מבין שזה לא חשוב. שכל מה שחשוב לי באמת זה לנגן. רק לנגן. שום דבר אחר. לנגן עוד ועוד ככל האפשר. כי הנגינה מעוררת בי אהבה עמוקה, אהבה מסוג שאי אפשר לזמן ואי אפשר לשלוט בה, וזה היה רק עניין של זמן עד שהאהבה הזו חזרה וצצה בתוכי.

למעשה, הרגע שחולל בי את השינוי היה הרגע שבו התגלגל לידי הספר "מר גווין" של אלסנדרו בָּרִיקוֹ. זה היה כמו מכת ברק. המפץ הגדול! זה מה שהיה חסר לי: האפשרות לתת לכלי הנגינה שלי תפקיד חדש, להשתמש בו כדי להביע את עצמי בדרך חדשה.

אבל מיהו מר גווין?

מר גווין הוא סופר ידוע, שבאמצע קריירה מצליחה, מרגיש שאינו רוצה יותר לכתוב. כל מה שהוא רוצה זה "לצייר" אנשים, להציב אותם מולו בחדר ריק, ולמצוא דרך חדשה לבטא את מה שהוא רואה ומרגיש. הסופר פותח בפני עצמו אופקים חדשים, חיים חדשים, באמצעות דיוקנאות כתובים.

זאת הייתה ההשראה לפרויקט הדיוקנאות המוזיקליים שלי. ניסיתי למצוא דרך משלי לצייר אנשים במוזיקה, ולהפתעתי גיליתי שאני יכול "לפרש אותם" או "לתרגם אותם" כשאני מאלתר שירים – אני מנגן והאנשים שמולי מתחברים למוזיקה הזו, כי היא מהדהדת משהו בתוכם, משהו מתוך המרחב האישי העמוק והאינטימי ביותר שלהם. כך החל פרויקט Piano Reflection. ואם מדברים על השראה – אני חייב חלק ממנה גם למרינה אברמוביץ, בזכות העבודה שלה "האמנית נוכחת", מיצג סטטי של 736 שעות ו-30 דקות, שבמהלכן ישבה שותקת וחסרת תנועה בחלל המוזיאון, בזמן שהצופים הוזמנו לשבת מולה ולהביט אל תוך עיניה.

באותו אופן, אני מצליח לתרגם את האינטימיות הגדולה שנוצרת ביני לבין היושבים מולי, להרמוניה מוזיקלית, לקטעים מאולתרים שגורמים למשתתפים להרהר, לחשוב על עצמם, לזהות את עצמם בתוך המוזיקה, ואפילו לנטוש את מי שהם חושבים בטעות שהם כדי להרשות לרגשות, זיכרונות, תובנות וסוג של חזון לפרוץ מתוכם – ובמובן הזה נדמה לי שגיליתי את הייעוד האמתי שלי.

 

קוראדו בלוטלי (Corrado Balotelli) למד מדעי המדינה באיטליה, השלים תואר שני ביחסים בינלאומיים באירלנד ופעל במסגרת מגוון ארגוני סיוע בינלאומיים במזרח אירופה ובאפריקה. הוא היה בעליה של חברת יעוץ לארגונים, ותקופת מה שימש מנהלו האישי של אחיו, הכדורגלן מריו בלוטלי.

ערכה ותרגמה במיוחד לאלכסון: דפנה לוי

תצלום ראשי: Lamar HS Steinway, תצלום: Caleb Feese

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי קוֹרָאדוֹ בָּלוֹטֶלִי.

תגובות פייסבוק