אנחנו לא כזה ביג-דיל

ההתבשמות בהערכה העצמית שלנו מזיקה לנו. אולי הגיע הזמן לאמץ גישה אחרת, בצירוף מעט ענווה?
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

יש מם (meme) שמדבר ישירות ללבם ולשכלם של אלו הלוקים במודעות עצמית מופרזת. אולי ראיתם אותו. הוא בערך כך: "המוח: 'אני רואה שאתה מנסה לישון. האם אוכל להציע לך מבחר מהזיכרונות המביכים ביותר שלך מעשר השנים האחרונות?'"

בהתחלה, נראה משונה שמם כזה כל כך פופולרי בקרב אלו מאיתנו שהם בני דור ה-Y (אלו המכונים בשם "milennials"), מי שגדלו בתוככי תנועת ההערכה-העצמית של שנות התשעים. בסופו של דבר, גידלו אותנו לאהוב את עצמנו, ולא להתענות בדממה מכווצת נוכח זיכרונות בני עשור. בכיתות ובפעילויות בבית הספר, לימדו אותנו שאנחנו מיוחדים מאוד, והתאוריה הפסיכולוגית הפופולרית של אותם ימים הייתה שהערכה עצמית תישא אותנו על כנפיה לעבר ההצלחה.

והנה, מתגלה שמדובר בהכנה גרועה לקראת ההתמודדות עם המבוכות היומיומיות של עצם היותנו בני-אדם. במקום לדבוק בניסיון העיקש לאהוב את עצמכם, אני מציעה לכם גישה אחרת, גישה המכוונת אל עצמכם, ואשר נקראה לא פעם ההפך הגמור מאהבה: אדישות.

בשנות האלפיים, עם ההזדקנות של תנועת ההערכה-העצמית, חוקרים בתחום הפסיכולוגיה החלו לפרסם סדרה של מאמרים על משהו בשם "חמלה עצמית". כריסטין נף (Kristin Neff) מאוניברסיטת טקסס באוסטין הגדירה זאת ב-2003 במלים הבאות:

"להיות פתוחים ומונעים על ידי הסבל שלנו, לחוות רגשות של אכפתיות ורכות כלפי עצמנו, לאמץ הבנה, גישה לא שיפוטית כלפי הכשלים ואי-ההתאמות שלנו, ולהכיר בכך שהחוויה שלנו היא חלק מהחוויה האנושית המשותפת".

בימים ההם, חלק גדול מן העבודה המחקרית הזאת ביקשה להנגיד בין חמלה עצמית ובין הערכה עצמית. קחו למשל מחקר אחד שמתייחס למם שהזכרנו בראשית המאמר, שבו חוקרים ביקשו מסטודנטים בקולג' להיזכר בזיכרון מביך מימי בית הספר התיכון. אחדים מהסטודנטים הנחיות לכתיבה שמטרתן הייתה לעורר את החמלה העצמית שבהם. נאמר להם "לכתוב רשימה של דרכים שבהן אנשים אחרים חווים גם הם אירועים דומים", ולבטא "הבנה, רכות ודאגה לעצמכם, באותו האופן שבו אתם עשויים להביע זאת כלפי חבר". לעומת זאת, לסטודנטים אחרים הומלץ לכתוב דברים שנועדו לעודד את ההערכה העצמית שלהם: נאמר להם "לפרט את המאפיינים החיוביים [שלהם]" ולתאר מדוע תקרית לא התרחשה באמת באשמתם – ושבכל אופן, האירוע "אינו מעיד כלל על איזה מין אדם אתה".

עקרונות היסוד של ההערכה העצמית יאמרו לכם לנסות לשכנע את עצמכם שהדבר המטופש שעשיתם לא היה בעצם כל כך מטופש – ואם הוא היה, הרי שהוא היה באשמתו של מישהו אחר

במאמרם, שכותרת המשנה שלו היא "ההשלכות של מתן יחס רך ואדיב לעצמך", החוקרים טוענים שעקרונות היסוד של ההערכה העצמית יאמרו לכם לנסות לשכנע את עצמכם שהדבר המטופש שעשיתם לא היה בעצם כל כך מטופש – ואם הוא היה, הרי שהוא היה באשמתו של מישהו אחר. ההערכה העצמית אומרת לנו להתמקד בכל התכונות הנפלאות והחיוביות שלנו. חמלה עצמית, לעומת זאת, אומרת שמוטב להכיר בחלק שהיה לנו ברגע שאינו מחמיא. כשהזיכרונות שבים אליו בשעת לילה, אדם בעל חמלה עצמית יאמר לעצמו: "אה, כן, זה באמת היה די מביך".

אך הוא גם יאמר: "אז מה?" הרי רבים-רבים הביכו את עצמם בדרכים דומות. בסופו של דבר, המחקר הראה שמי שנדחפו להעיר את ההערכה העצמית שלהם הרגישו גרוע יותר ביחס לעצמם לאחר שהם נזכרו במקרה מביך מימי התיכון, לעומת אלו שנדחפו להעיר את החמלה העצמית שלהם.

אורורה בוריאליס, גדולה, ענק

אולי קצת... פחות? תצלום: ג'ושוע ארל

אין ספק: חלה ירידה בקרנה של ההערכה העצמית. ונראה שכיום, החמלה העצמית מתחילה לתפוס את מקומה. הכותרות בכלי התקשורת מעידות על כך: "מדוע אהבה עצמית חשובה וכיצד לטפח אותה" (Medical News Today, 23/03/2018), "שמונה צעדים חשובים לקראת אהבה עצמית" (Psychology Today, 29/6/2017), "הסוד הלא-כל-כך-סודי להשגת אושר: תהיו נחמדים יותר לעצמכם, בסדר?" (אוקיי, אני מודה: את המאמר האחרון כתבתי אני, ב-The Cut, ב-22/4/2016). המוקד בכתבות הפסיכולוגיה הפופולרית הללו נוטה להיתקע בחלק הראשון של ההגדרה של נף, מלפני 15 שנה: "לחוות רגשות של אכפתיות ורכות כלפי עצמנו, לאמץ הבנה, גישה לא שיפוטית כלפי הכשלים ואי-ההתאמות שלנו, ולהכיר בכך שהחוויה שלנו היא חלק מהחוויה האנושית המשותפת". מקריאה ברבים מהמאמרים הללו, נראה שחמלה עצמית דומה ליחס רך כלפי עצמנו, ולא יותר מכך.

הרעיון הוא להביט על עצמנו בזום-אאוט, ולהבין שאנחנו דומים לאחרים יותר מכפי שאנחנו שונים מהם, אפילו (ואולי במיוחד) לאור היותנו מגוחכים כל כך, ולעתים קרובות כל כך

אך החלק השני של ההגדרה הוא שהוכיח את עצמו כמועיל במיוחד עבורי: "להכיר בכך שהחוויה שלנו היא חלק מהחוויה האנושית המשותפת". הרעיון הוא להביט על עצמנו בזום-אאוט, ולהבין שאנחנו דומים לאחרים יותר מכפי שאנחנו שונים מהם, אפילו (ואולי במיוחד) לאור היותנו מגוחכים כל כך, ולעתים קרובות כל כך. כפי שנף עצמה אמרה בראיון לירחון "אטלנטיק" בשנת 2016: "כשאנחנו נכשלים, העניין הוא לא ב'כמה אני מסכן', אלא ב'טוב, כולם נכשלים'". כולם מתמודדים. זוהי המשמעות של היותנו בני-אדם.

למעשה, זהו החלק בהגדרת החמלה העצמית שגורם לי לתהות האם בכלל ראוי לקרוא לה "חמלה עצמית". עניינו של המושג של נף אינו בכך שעלינו להעריץ את עצמנו, או לפחות לא במידה מוחלטת. החלק הזה בהגדרה אינו עוסק בנו. עניינו אחר: בחשיבות שיש לכך שנזכור שאנחנו בסך הכול חלק קטן אחד במכלול שכל חלקיו קשורים אלו לאלו.

עבורי, המושג "אדישות עצמית" מעביר את החלק הזה במסר של נף טוב יותר מהמונח שלה. העיסוק ברגעים מביכים, משמעו בחינה של סרט הרגעים הבולטים של הפגמים שלנו, והכרה שכן, אולי הרגע המסוים שאנחנו נזכרים בו אכן היה גרוע עד כדי כך – אבל אז, מול הדברים, אנחנו מגיבים במשיכת כתף.

כלומר, אם לחזור למה שטענתי קודם לכן, מדובר במשהו שאפשר לכנות אותו בשם "אדישות עצמית", כלומר בנחמה בכך שאנחנו קולטים שאנחנו לא עד כדי כך ייחודיים.

האמת היא שאדישות עצמית וחמלה עצמית הם בסך הכול מונחים חדשים לתפישה עתיקה: ענווה.

אנחנו נוטים לחשוב על ענווה כעל דרך להפחית מערכנו, להשפיל את עצמנו, זוהי תפישה שגויה שמחקר שראה אור לאחרונה ב-Journal of Applied Psychology מאמץ כשהוא בוחן "מנהיגים ענווים". ענווה אצל מנהל, לפי החוקרים הללו, מוגדרת כ"פתיחות להודאה במגבלות שלך, בפגמים ובטעויות שלך". להיות עניו, לדעת החוקרים האמורים, משמעו להתמקד בפגמים שלך.

אלא שמלומדים בני זמננו העוסקים בחקר הענווה רואים את הדברים אחרת. בני-אדם ענווים אינם מתמקדים בפגמים שלהם – לא בדיוק, בכל אופן. העניין הוא יותר בכך שבני-אדם ענווים אינם מתמקדים במיוחד בעצמם. "אין משמעות הדבר שאדם עניו אינו דואג לטובתו או שהוא אינו עוסק במה שמועיל לו – אלא שהוא רואה את טובתו ואת תועלתו ככרוכים באורח עמוק יחד עם טובתם ותועלתם של אחרים", כך כותבים המחברים של מאמר שראה אור ב-2017 ב-Journal of Positive Psychology. אתם כן חשובים, ואתם כן ראויים לאהבה, בדיוק כפי שלימדו אותנו, בני דור ה-Y, בבית הספר – אבל זה נכון רק כי כולם חשובים וכולם ראויים לאהבה. אתם חשובים כיוון שכל האחרים חשובים. וזה שוב מזכיר לי את האופן שבו נף מגדירה את מה שהיא מכנה "חמלה עצמית", ואני מבקשת לכנות בשם "אדישות עצמית": "להכיר בכך שהחוויה שלנו היא חלק מהחוויה האנושית המשותפת". אולי הגישה מלאת החמלה ביותר שאתם יכולים לאמץ כלפי עצמכם היא להפסיק להתעסק בעצמכם באורח אובססיבי.

זוהי ההקלה הגדולה שבאדישות עצמית, במיוחד עבור אלו מאיתנו שגדלו בתוך תנועת ההערכה העצמית. האמת היא שאתם לא כזה ביג-דיל.

תגידו: זה לא פשוט נפלא?

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מליסה דאהל (Melissa Dahl) עורכת את מדור "Science of Us" של מגזין "New York", והיא מחברת הספר: Cringeworthy: A Theory of Awkwardness שראה אור ב-2018. מליסה דאהל מתגוררת בניו יורק.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: מתוך "חוף מנלי" (1895), ארתור סטריטון (Arthur Streeton). תצלום: Bendigo Art Gallery, ויקיפדיה 

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי מילסה דאהל, AEON.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על אנחנו לא כזה ביג-דיל

03
נעמה

גם המאמר הזה, כמובן, דן בתורה אובססיבית בעצמי ובחרדותיו. האמת היא, שחרדות דימוי עצמי הן לא משהו שדור ה-Y המציא, וזו לא בעיה "חדשה" שנובעת מחינוך לקוי. אם כבר, למי שהוריו נהגו בו בכבוד ויש בו הערכה עצמית טובה, יוכל להתמודד טוב יותר עם החרדות האלה.

אם כבר, זו תכונה שאפשר ליחס לצעירים. צעירים רבים (וכמובן גם מבוגרים יותר, אך לרוב בעצמה פחותה) מסתכלים על עצמם בכפיתיות מנקודת מבטו של ה"קהל", שבדמיונם מתעסק בהם ללא הפסק. אלה גילאים בהם מרגישים כאילו כל הזמן צריכים להיות "בתפקיד", ומשקיעים מאמצים רבים בלהתפס כאטרקטיבי, מגניב ואופנתי. עם הגיל, ומענין לשאול למה, הדבר נחלש ואנשים מוצאים דרכים אחרות למצוא משמעות והערכה עצמית דרכן.

מכאן, שכשדור ה-Y יתבגר, נראה שפתאום אי אפשר יותר להגדיר אותו כנוירוטי ואובססיבי לאיך הוא נתפס עי הקהל, ופתאום הבעיה תוכרז כמאפיין אינהרנטי של דור ה-Z. גם תימצא איזו סיבה, אולי כי הם תלויים כל כך בטכנולוגיה שאינם סומכים על עצמם או רעיון פשטני דומה.