פרויקט המחילה אנחנו לא רוצים לראות חיים נוספים נהרסים

במאי 2004, כשהיה בן 24, אדם רוג'רס חזר לגור בבית הוריו בבלקברן  שבאנגליה.  בשבת אחת, בשעות הערב, ממש לאחר שהוריו יצאו לחופשה של שבועיים במלטה, אדם נחבט בראשו כשניסה להגן על חבר מפני תוקף אקראי. הוא מת למחרת, במחלקה לטיפול נמרץ. קצת יותר משנתיים לאחר מכן, אביו של אדם, דייוויד רוג'רס, פגש את בילי – הצעיר בן ה-16 שהרג את בנו. פרטים נוספים על המקרה אפשר למצוא ב"לכל מעשה יש תוצאה".

השעה הייתה שש בבוקר כשהטלפון צלצל במלטה. על הקו היה אחיו הצעיר של אדם, ג'יימי, שצלצל מבית החולים כדי לספר לנו שאדם הותקף ושהוא פצוע אנושות. הצלחנו לתפוס את הטיסה היחידה הביתה, ובצהריים כבר הגענו לבית החולים. אדם היה במחלקה לטיפול נמרץ, ונראה כל כך שלו, כאילו הוא עשוי להתעורר בכל רגע. היה קשה לראות אותו כך.

הצוות הרפואי חיכה שנחזור כדי לבצע את הבדיקות האחרונות. כשגמרו את כל הבדיקות הם אמרו לנו שאין לאדם פעילות מוחית, ושהוא נותר בחיים בסיוע המכשירים בלבד.

ידענו מיד שאנחנו נמצאים במקום אפל מאוד ושאנחנו חייבים לעשות משהו חיובי, אחרת זה יהרוס אותנו. הדבר הראשון שקרה היה שהרופאים שאלו אותנו אם אנחנו מוכנים לשוחח עם צוות תיאום ההשתלות, ואני נזכרתי שכשאדם מילא את הטפסים לקבלת רישיון נהיגה הוא אמר שהוא היה רוצה לתרום את אבריו. זאת הייתה ההזדמנות הראשונה שלנו לוודא שמשהו טוב יקרה בעקבות מותו של אדם.

בימים שלאחר מכן התחלנו לחשוב על דרכים לתיעול הזעם והאבל שלנו לצורה כלשהי של עשייה חיובית. הרגשנו שחשוב לנסות ולהעביר לצעירים את המסר שתקריות כמו זו שהובילה למותו של אדם הן חסרות טעם ושניתן למנוע אותן. החלטנו להשתמש בסיפור של אדם כבסיס ליצירת מערך הסברה חינוכי, וקראנו לו "לכל מעשה יש תוצאה".

בערך באותו זמן קיבלתי החלטה אישית מאוד. מיד אחרי שאדם מת אמרתי למשטרה שאני רוצה לפגוש את הילד – בילי – שהיכה אותו. הרגשתי שאני חייב להתעמת עם מי שתקף את אדם. רציתי שהוא ידע כמה אני כועס על האופן שבו התנהג באותו לילה. רציתי גם שהוא ידע איזה כאב נוסף הוא גרם לנו כשטען שאינו אשם ותיאר את אדם בצורה כוזבת.

בילי אמנם הודה מיד שהוא היכה את אדם, אבל גם אמר שאדם איים עליו. בבית המשפט הוא הכחיש שמדובר בהרגשה, וטען שפעל מתוך הגנה עצמית. זה רק הוסיף לזעם ולאבל שלנו, כי כל מי שהכיר את אדם ידע שהוא לעולם לא מגיע להיות מעורב בקטטה.

כשביקשתי לפגוש את בילי, לא ציפיתי שהוא יסכים. אבל ככל ששמעתי על התקדמותו בכלא, הבנתי שהוא רוצה לפגוש אותי גם כדי להתנצל. כתבתי לו לפני שנפגשנו, והוא כתב לי בחזרה ואמר שהוא מוכן לענות על כל שאלה שיש לי. זה היה חשוב בעיניי, משום שמלבד ההתעמתות אתו, היו לי שאלות שרציתי לשאול על נושאים שלא עלו במשפט. רציתי להבין איך קרה שמישהו חש מאוים על ידי אדם.

פגישת הפיוס התקיימה בכלא, כתקופה שבה בילי עדיין היה במאסר, ועבורי זו הייתה הזדמנות לעמת את בילי עם ההשלכות של מעשיו לא רק על כל בני המשפחה אלא גם על חבריו של אדם, בעיקר אלה שהיו איתו באותו לילה.  אני חושב שזה הפתיע אותו, משום שהוא לא חשב על המעגל הרחב של האנשים שהושפעו מהאירוע.

היה לי חשוב מאוד שבילי ידע מי היה אדם, כי זה לא ממש דובר במשפט. לכן לקחתי איתי צילומים וסיפרתי לו על האופן שבו אדם חי את חייו. אחרי הפגישה, הרגשתי שהבנתי הרבה יותר את מה שקרה בלילה, והדבר עזר לי מאוד לפוגג את הכעס שהרגשתי. כעת אני יכול לחשוב על בילי בלי לכעוס, להבדיל מבעבר.

מישהו אמר לי פעם: להבין הכול פירושו לסלוח לגמרי, ואני באמת מאמין שישנה חשיבות גדולה להבנה. אני חושב שאנחנו חייבים לנסות להבין ככל האפשר, כי ללא הבנה, לא ניתן לשפוט כראוי.

ישנם אנשים שמתקשים להבין למה רציתי לפגוש את בילי. בקרב בני משפחה וחברים יש עדיין הרבה מאוד כעס, אבל כולם, ללא קשר להשקפותיהם האישיות, מסכימים שאדם היה רוצה שאעשה זאת. אדם תמיד ראה את הטוב שבבני אדם.

אני מקווה שהפגישה השפיעה על בילי בצורה חיובית. אני מקווה שהיא עזרה לו להכיר באחריות שלו למה שקרה, ולשקם את חייו. אשתי ואני אמרנו אחרי המשפט, שחייו של אדם נגמרו, אבל אנחנו לא רוצים לראות חיים נוספים נהרסים.

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תצלום ראשי: © The Forgıveness Project

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי The Forgivness Project.


תגובות פייסבוק