אנחנו נהרות שחייבים לזרום אל הים

אנחנו כמו נהרות שחייבים לזרום אל הים. אם המים נחסמים, נעצרים, נסכרים, הם עדיין יחפשו את הים. אלא שבמקרה כזה עם עלולים להציף ולהחריב את יבול חיינו.

אסביר למה אני מתכוון.

הצורך העליון שלנו הוא להתאחד, להיות לאחד. בכל מה שאנחנו עושים, כל מה שאנחנו – זהו הדבר שאנחנו מחפשים. בעבודה, במערכות יחסים, במשחק. אנחנו רוצים להרגיש תשוקה ביחס למה שאנחנו עושים עד כדי כך שאין עוד "אני". רק העבודה, האהבה, התנועה, החוויה הטהורה. זוהי ההתחלה של אושר אמיתי, האין זאת? רק אז אנחנו מרגישים באמת בחיים, כשאנחנו במצב של התאחדות, של להיות אחד. אנחנו חייבים לזרום אל הים, בדיוק כמו הנהר.

אלא שיש שתי דרכים לאחדות. דרך קונסטרוקטיבית ודרך הרסנית. אנחנו יכולים לאבד את עצמנו בשתי דרכים. אנחנו יכולים להגיע מעבר ל"אני", לצמוח מעבר לו. ואנחנו יכולים להרוס אותו.

הדרך הקונסטרוקטיבית היא אהבה. אתם אוהבים את בן-הזוג שלכם, את העבודה שלכם, את המשפחה שלכם, את התחביבים שלכם, את הקריירה שלכם. אתם יכולים לשקוע בהם, ואז אין תחושה של "אני", העניין הזה שתמיד עומד למכשלה. יש רק יופי, משמעות והטעם של היותנו ברגע, בעניין עצמו, נוכחים לחלוטין. כך אנו מגיעים אל מעבר ל"אני", מתגברים עליו. בדרך הזאת אנו הולכים במסע של העצמי, של הווייתנו. עלינו למצוא בני-אדם לאהוב, קריירות שיספקו אותנו וכו'. אין זה קל. אבל זוהי הנקודה. אנחנו מתפתחים וצומחים. הדרך הזאת מובילה אותנו אל האושר.

הדרך ההרסנית היא שלילה-עצמית. זהו המקור האמיתי לרגשותינו השליליים. מישהו "לא אוהב אותנו בחזרה". ואז אנחנו נעשים כעוסים, מבוהלים, מבוישים. מה באמת אומרים הרגשות הללו? שאנחנו רוצים להרוס, לחסל ולבטל את עצמנו, נכון? אנחנו חשים חסרי-ערך, קטנים, חסרי-משמעות. זהו המצב שבו השכל מחפש להתאחד על ידי החרבת ה"אני", לא על ידי הגעה מעבר לו. פשוט שבו רגע ותיזכרו ברגע שלילי באמת בחייכם. הנה, אתם מרגישים את זה, נכון?

אנחנו עשויים להפנות את הכעס, את הבושה ואת האשמה שלנו החוצה, מאוחר יותר. אבל קודם כל, הם מופנים כלפי עצמנו. והמסר האמיתי שלהם הוא מסר של הרס-עצמי. כלומר, שאיננו צומחים מעבר לשום דבר, כי ההתמזגות לאחד מהסוג הקונסטרוקטיבי נעצרת, נחסמת, מוחנקת.

אבל רק בגלל שהדחף להתמזגות לאחד אינו יכול להתממש באורח קונסטרוקטיבי, אין משמעות הדבר שהוא מסתלק. הוא עדיין שם. כשאנחנו חסומים מפני האפשרות לאבד את עצמנו באורח קונסטרוקטיבי, האינסטינקט שלנו הוא לאבד את עצמנו באורח הרסני, בהרס עצמי. איננו יכולים להגיע מעבר לעצמנו, ואנו חשים דחף להרוס את עצמנו. והרי גם זאת דרך לאבד את ה"אני". אלא שזאת אינה דרך טובה. היא מערבת יותר מדי סבל. והסבל הזה מופנה החוצה, אל האנשים והמקומות שאנחנו אוהבים יותר מכל. כך שהדרך הזאת אינה מובילה לאושר. היא עלולה להוביל אותנו לקהות חושים, להתרוקנות, לריקנות. ואפילו אז – רק דרך פחד, כעס וייאוש.

אם תעמיקו להביט אל רגשותיכם השליליים, תראו שהאינסטינקט הזה נמצא בפעולה. עצמת הכעס, הפחד הבושה והאשמה תמיד נמצא ביחס ישר לתחושת ההתאחדות וההתמזגות שהפסדתם, נכון?

מישהו דחה אתכם, מישהו שיכלה להיות לכם איתו מערכת יחסים שהייתה נמשכת כל החיים. כעת הכעס והבושה עצומים. עשיתם טעות, וחבריכם הקרובים ביותר מפנים לכם את הגב. תחושת האשמה שלכם עצומה. ההתמזגות השלילית היא תמיד השתקפות של הממדים והצורה של ההתמזגות החיובית, הבונה, שלא התממשה.

חיים פנימיים בריאים כוללים איזון בין שני הכוחות הללו. יש לנו צורך לשלול את ה"אני" בדיוק באותה מידה שיש לנו צורך להתגבר עליו. אם איננו יכולים לשלול את ה"אני" שלנו, לעולם לא נוכל להיות באמת ענווים, חכמים וחזקים דיינו כדי להותיר דברים מאחורינו וללכת הלאה. תמיד ניצמד למערכות יחסים גרועות, לקריירות ולקרובי משפחה מזיקים.

אך שלילת עצמנו והרס עצמי אינם כל מה שעלינו להיות.

כל אימת שאתם חשים רגשות שליליים של פחד, אשמה ובושה – תעצרו. קחו נשימה עמוקה. הביטו פנימה, וראו שהאחדות וההתמזגות אבדו. דעו שהרגש השלילי שלכם הוא בסך הכול הצורך שלכם בהתמזגות שהפך להרסני. ברגע שאתם יודעים זאת, אתם יכולים לתת לו לחלוף מעט יותר בקלות. כעת יש לכם מודעות באשר לטבע האמיתי של רגשות שליליים. אז הם אינם חייבים למשול בכם, לשעבד אתכם, לגבור עליכם. כעת אתם יכולים לפעול מעבר להם, במקום לפעול בתגובה להם.

שתי הדרכים לאחדות הן כמו נהרות בגשם. כשהנהר אינו מצליח לזרום אל הים, הוא מציף את הסביבה, נכון? הוא פשוט מחפש אחדות עם הים, בדרך אחרת. אלא שזוהי דרך הרסנית, לא דרך בונה. היא מקלקלת את יבול חייכם, מחריבה את כל מה ששתלתם וזרעתם בכוונה כה גדולה.

כשהנהר אינו יכול לזרום אל הים, מה אנחנו יכולים לעשות? איננו יכולים לשלוט במה שמונע מן הנהר לזרום. זוהי האחדות שנמנעה. הדחייה בתחום האהבה, הקריירה, העבודה וכן הלאה.

אבל אולי אנחנו בכל זאת יכולים למצוא דרך אחרת לים.

האתגר שלנו כשאנחנו תקועים, מתוסכלים, מדוכאים ונואשים, הוא פשוט לתת לנהר שוב לזרום. בערוץ אחר, בעמק אחר. תמיד יש דרך חזרה לאחדות. סבלתם דחייה באהבה, בעבודה, בארגון וכן הלאה? אל תנסו לשכוח את הדחייה. תתמקדו באחדות החסרה, ומצאו מעט ממנה. תאבדו את עצמכם. בכל דבר שאינו מזיק. לכו לראות שקיעה יפה. אם אתם עוסקים באיזשהו ספורט, תשקעו בו. לכו ותתבוננו ביצירת מופת. תקראו יצירת ספרות גדולה. שבו בפארק, בדממה, הביטו בפרחים, ראו אותם באמת. כל דבר שבו אתם יכולים לאבד את עצמכם, יתחיל את תהליך ההחלמה, את הצמיחה. והנהר ישוב לזרום.

צעד אחד צעד, תיבנו, באחדות גוברת והולכת. תאבדו את עצמכם בדברים שסופגים אתכם עוד יותר. תעשו את זה באורח שיטתי, יום ביומו. ודאו שאתם שוקעים בדבר עוד ועוד מדי יום, שאתם מאבדים את עצמכם בו במידה גוברת. אתם נפתחים אט-אט ליופי, לאהבה, לאמת. ויום אחד, מוקדם ממה שאתם משערים, תהיו שוב מאוחדים, במערכת יחסים חדשה, בעבודה חדשה, בקריירה חדשה, בחיים חדשים. תהיו שוב מאוחדים עם כל מה שסביבכם. האמת היא שתמיד הייתם כך. הנהר שוב זרם אל הים.

במקום להצליף בעצמנו, לפגוע בעצמנו, לתת לאינסטינקט האחדות ההרסנית להשתלט, אנחנו יכולים למצוא דרכים לשוב לאחדות בונה. הדרכים עצמן לא באמת חשובות. מה שחשוב הוא שנבין את האופן שבו האינסטינקט האנושי פועל, שנבין שהאחדות ההרסנית עתידה להשתלט ותנסה לכווץ, לשלול ולהרוס את ה"אני", ברגע שנשללת האחדות הבונה. ובדרך כלל, אינסטינקט נוטה לנצח. הרי ברגעים האלו אנחנו באמת מרגישים קטנים, חסרי-משמעות, חסרי-ערך. אך הרגעים הללו אינם החיים שלנו. והם בידינו, חומר ביד היוצר.

הנהרות שלנו אינם זורמים תמיד אל הים בזרימה חלקה. יש סחף, יש סערות בחיינו. הנהרות שלנו עוצרים, עולים על גדותיהם, מתפרצים. אבל ברגע שאנחנו מתחילים למצוא דרכים בחזרה אל הים, אנחנו מונעים את ההצפה.

זוהי כל משמעותה של צמיחה בחיינו.

 

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם של ספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תורגם במיוחד עבור אלכסון על ידי אדם הררי.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עומייר חק.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על אנחנו נהרות שחייבים לזרום אל הים

01
אורי

אומרים שכל הנחלים הולכים אל הים הפתוח
לא כל הנחלים גם מגיעים אליו יש כמה בלי מוצא
סוגרים להם חולות נודדים שהביאה הרוח
ככה יום אחר יום אחר יום אחר יום והנה ביצה