אנחנו נחמדים יותר ממה שנדמה לנו

טוּב לב לא זוכה להכרה שזוכים לה כישרון, חוצפה, עבודה קשה, עושר -- או יופי
X זמן קריאה משוער: 3 דקות

ערב גשום אחד עמדה אישה צעירה עמדה ובכתה בקרון צפוף ברכבת התחתית. היא נפרדה מהאדם שחשבה שיהיה "האהבה האחת והיחידה שלה." הנוסעים עמדו צמודים זה לזה, אבל לא היה לה אכפת שכולם רואים אותה מייבבת. איש אחד הלך לכיוון הדלתות ולפני שירד, הוא נתן לאישה פיסת נייר מקופלת. בתוכה היה ציור של ברווז שאומר "חייכי." האישה המשיכה לבכות, אבל נענתה לבקשה. התמונה הזאת תלויה על הקיר שלה עד היום.

הסיפור שלה הוא אחד מעשרות שנאספו על-ידי מייקל לנדי, אמן שיצר פרויקט שמתעד "מעשים של טוּב לב" ברכבת התחתית של לונדון. רגעי החמלה האלה יוצרים חוויית קריאה משמחת. הם גם חותרים תחת תפיסה מקובלת – אנחנו לא נחמדים זה לזה כמו שהיינו פעם.

לאחרונה התרחשה סדרה של הטרדות בטוויטר ששימשה מבחינתם של פרשנים מסוימים כסימן נוסף לכך שתרבותיות אינה אלא ציפוי נוצץ לאנושיות הרקובה.

האיומים האלימים והמיזוגיניים שהוטחו בחודש האחרון בפמיניסטיות הם מחרידים. טוויטר הדיפה שאננות מבוישת. האיומים ממוקמים בקצה ספקטרום רחב של התלהמויות מצד מגיבים אינטרנטיים רבים. אין פלא שיש מי שחושב שהאינטרנט פשוט משקף את התוקפנות הגוברת שלנו זה כלפי זה בעולם הבלתי מקוון.

ויש גם כדורגלנים גזענים, חברי פרלמנט מתקוטטים, אורחים גסי רוח בתוכניות טלוויזיה, נערים שחצנים ומנבלי פה בקניונים, צהובונים שזועקים על דעיכה ברמת המוסר הלאומית וכולי. לפי ה-British Social Attitudes Survey מ-2009, סקר שנתי של תפיסות האומה לגבי נושאים שונים, רק ארבעה מכל עשרה אנשים מסכימים עם ההצהרה שבבריטניה "אנשים בדרך כלל מתייחסים זה לזה בכבוד והתחשבות."

מבחינת מומחים מסוימים לגסות רוח (הם לא באמת מומחים), חוסר נימוס אינו בהכרח דבר כל כך רע. הוא משקף את התמורות החלות בחברות "בעולם שבו קטגוריות, טרמינולוגיות, ציפיות ונורמות משתנות באופן בלתי פוסק," טוען אמריס וסטאקוט בספרו משנת 2011, The Virtues of Our Vices. בספר אחר, A Slap in the Face, אומר ויליאם ארוויין שעלבונות הם פשוט אחת הצורות שבה אנחנו מבססים את מקומנו בהיררכיות כמו מקומות עבודה. אני חושב שזה בסדר כל עוד אתה עובד במחלקה מנומסת למדעי הרוח באוניברסיטה דרג ב'. אבל אם אני אעליב מישהו, זה לא יהיה נחמד בכלל.

יתרה מזו, אין ראיות לכך שאנחנו תרבותיים פחות מאשר לפני 10, 20 וככל הנראה גם 50 שנה. דו"ח משנת 2011 של ה-Young Foundation, טרסט מוחות, הראה שאין סימנים לדעיכה של תרבותיות באזורים שבהם נבדקו חוויותיהם של התושבים. למשל, אפשר היה לצפות שניוהאם, שכונה ענייה ומגוונת מבחינה אתנית במזרח לונדון, עם תנועה רבה של אוכלוסייה, תהיה מקום בלתי תרבותי. אבל ההיפך הוא הנכון, הסיק הדו"ח. תרבות של נימוס נמצאה גם באזורים האחרים שהטרסט חקר. "ברוב המקרים אנשים זכו לנימוס ומחוות קטנות של אדיבות," הוא אומר.

אז למה רק מיעוט מתוך האוכלוסייה רואה בבריטניה מקום של "כבוד והתחשבות"? אני חושב שחלק מהתשובה טמון בנטייה שלנו לנוסטלגיה; אמונה שבעבר היה תור זהב של ברכות בין שכנים בהטיית מגבעת. אין ספק שקהילות היו הדוקות יותר לפני דור או שניים, אבל לעומת זאת הייתה גם חטטנות חונקת וחוסר אמון כלפי זרים. מבחינה חברתית, בריטניה היא מקום ליברלי הרבה יותר משהייתה לפני שישים שנה. וייתכן שמסיבה זאת נוצר רפיון תרבותי, אבל זה לטובה, כי נעשינו גם פתוחים יותר לשוני.

הצד האחר של התשובה מורכב מעט יותר. נדמה שמתעוררת תנועה חשאית כמעט של טוב לב. אין פחות טוב לב מאשר בעבר, אבל אנחנו רואים אותו פחות.

נביט לדוגמה בסקר תפיסות האומה שהזכרתי קודם. הוא אומר מחד גיסא שרובנו חושבים שהמדינה אינה תרבותית, אבל מאידך גיסא מדווח שכמעט שמונה מכל עשרה אנשים מסכימים שבחייהם היומיומיים אנשים מתייחסים זה לזה באופן כללי "בכבוד והתחשבות". בדרך כלל סקרים מסוג זה מלאים בהנחות מוקדמות, אבל אולי הסקר הזה מוכיח שטוב לב הוא תכונה שאינה זוכה להכרה ברמה הלאומית, בהשוואה לכישרון, חוצפה, עבודה קשה, עושר או יופי. ייתכן שבתקופה שמהללת אינדיבידואליות, טוב לב נתפס כחולשה. נימוס זה לחלשים.

כמובן שברמה הבסיסית, מחוות של טוב לב ונימוס הן לא דבר שאנחנו צריכים לצפות לשבח עליו. הן פשוט משהו שכולנו צריכים לעשות.

הן גם גורמות לנו להרגיש טוב. אבל אם כולנו נחמדים יותר זה לזה משנדמה לנו, האם זה לא דבר שצריך לחגוג? במיוחד בשעה שאת הצדדים האפלים שלנו מזכירים לנו לעתים קרובות כל כך. אם נשאיר את חגיגות טוב הלב לתנועת גרילה של ציירי ברווזים, נקבל אמנות מגניבה, אבל לא חברה טובה יותר.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ג'ון מקדרמוט, Financial Times.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על אנחנו נחמדים יותר ממה שנדמה לנו

01
ניר

אני חושב שבנוסף להסבר המשכנע על הנטיה שלנו לנוסטלגיה ועל האידיאליזציה שאנו עושים לעבר, התופעה קשורה גם ליציגות. כלומר אירועים של נבזות משאירים רושם יותר חזק מאדיבות בסיסית, הם נצבעים בצבעים יותר בולטים שמאפילים על החוויה בכללותה שברובה זורמת על מי מנוחות. עשרה מקרים בהם זולתי מחזיק עבורי את הדלת בכניסה למבנה או שנותן לי לעקוף אותו בתור לקופה בסופרמרקט משום שלו יש עגלה מלאה בעוד אני עם מוצר או שניים, מתגמדים ונשכחים כלא היו למול מקרה יחיד של נהג בכביש החותך אותי תוך שליפת האצבע האמצעית או להתאספות קולנית של בני נוער תחת מרפסת חדר מגורים באמצע הלילה.

02
נועה

בהחלט מסכימה.
התנהגות לא מנומסת או פוגעת מותירה חותם עמוק יותר ונשארת בזיכרון, בייחוד אם בחיי היומיום שלנו אנו לא חווים התנהגות כזו.