וַיִּהְיוּ כָּל-פְּקוּדֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְבֵית אֲבֹתָם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל.
תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם (במדבר פרק א פסוק מ"ה)
את המלחמות שלו ניהל באינספור מכתבים ששיגר. לבתי חולים, למשרדי ממשלה, לגופי תקשורת. חמוש בתחושת אי צדק עמוקה, היה מעלה את זעמו ואת תסכוליו על ניירות. כותב ומוחק, מעתיק מחדש על נקי, ושוב עורך ומוחק. התפקיד שלי היה להקליד את הגִּרסה המוגמרת ולתקן שגיאות צורמות במיוחד. את רוח הטקסט נדרשתי להשאיר ולא להמעיט בלהט הדברים.
"אני כותב לכם מדם לבי. אחרי שנים של זוועות הנאצים, אחרי עמידה בתנאים של קור ושל רעב שנפש אנושית אינה יכולה לתאר, התגייסתי לצבא האדום. רציתי להשיב את כבוד עמנו ולהילחם בכלי המשחית הנאצי!
שירתי בדיוויזיה שמנתה 12,000 לוחמים. רבים חירפו את נפשם בקרבות עזים, בכפור ובשלג.
ממחקר שערכתי גיליתי כי רק 141 יהודים קיבלו את התואר "גיבור ברית המועצות".
אני מוחה על כך! חברַי ואני נלחמנו לטובת כבוד האדם וחירותו. גם לנו מגיעים עיטור של כבוד והכרה במעשינו. זוהי תמונת מציאות הסובלת מהרבה מאוד אי דיוקים. לא למעננו אנו מבקשים זאת, כי אם למען הדורות הבאים.
יוצא שמקבלי עיטורי הכבוד הם אלה שיכלו להוכיח שנלחמו בצבא האדום, ואלה שלא יכולים להוכיח זאת – אינם זכאים לקבל עיטור כבוד. ההוכחה שלי היא גופי! פציעתי האנושה והרגל הפצועה שאני סוחב מאז.
חצי שנה הייתי מאושפז בסיביר. לבד, ללא איש לצדי. עברתי ניתוחים רבים. כששוחררתי מבית החולים, הציעו לי עבודה. כולם אמרו לי להישאר שם. לא עשיתי זאת! במקום זה, נשארתי נאמן לעם שלי. כמוני, כך גם יהודים אחרים שלחמו בצבא האדום ושילמו מחיר כבד. כולם זכאים לאות הוקרה!
אני קורא לכם לתקן את העוול ההיסטורי!"
העוול ההיסטורי, כמו זה הפרטי, לא תוקנו. המסע אחר הכבוד העלום המשיך וקיבל צורות משונות בהקשרים אחרים. "זה היה מאוד מכובד" הייתה המחמאה הגדולה ביותר שאפשר היה להגיד על טקס, על ארוחה או על ביקור שגרתי אצל רופא המשפחה.
התביעה לכבוד, עם זאת, גם הייתה רוויה כאב ואי נעימות; כשעקפו אותו בתור בתחנת הדלק, כשלא העריכו כראוי מתנה שהעניק, כשדיברו אליו כלפעוט, בשעה שבסך הכול היה כסוף שיער. ההשפלה ארבה שם כמו חיית טרף שקל להעירהּ. חיה כזו, שאת בעליה היא מאיימת לטרוף. עיטור כבוד היה משתיק אותה, מאפשר לשאת את התדלוק המתמהמה, את כפיות הטובה ואת היחס שגוררת עִמה הזִקנה.
***
הפציעה ההיא הגיעה אחרי מסע ארוך. הרוח שבלבו והרוח שהוטחה על פניו התחרו זו בזו. באותו לילה נראה היה כאילו דבר לא השתנה מאז תקופת הפרטיזנים. הימים שמעל פני היערות והלילות שמתחת לפני השלג, היו דומים מאוד לשירות בצבא האדום, אבל עתה נשא את עצמו בגאון, כבר לא צריך היה להסתתר; הוא חייל, יש לו נשק והרוח הפנימית מנצחת את זו הסוטרת בחוזקה על לחייו.
הוא ראה אנשים נופלים ומתים. חיילים שכוחותיהם לא עמדו להם עוד. ידע שגם כאן הוא יהודי. שם לב שבחלוקת המשימות, יש תפקידים שמטילים על היהודים. זה לא היה חשוב. בכל זאת, עם המדים, הרגיש כאילו הוא נלחם את מלחמתה של האנושות כולה.
לילה אחד צריך היה שמישהו ישמור על העמדה שלהם. הוא נבחר. קאלינין הורה לו להישאר בחוץ. כולם נשלחו לבונקר תת קרקעי, והוא נשאר על עָמדו. היה כל כך קר, שאי אפשר היה לחשוב. וצריך היה לחשוב. אחרת אי אפשר היה לשרוד את זה. היו לו מספר תמונות בזיכרון, ששמר לשעות קשות, כשהיה עליו לשחזר מדוע הוא כאן ובשביל מה; תמונת התינוק המת של אחיו אהרון, התמונה של אמו האומרת לו "ברח, הצל את עצמך!", התמונה שלו עצמו כשהסתובב לאחור, תוך כדי הבריחה הבהולה, וידע שזו הפעם האחרונה שבה הוא רואה את העיירה שלו, הפעם האחרונה שהוא מביט לילדוּת בעיניים.
אבל הקור הזה מחק את כל התמונות. במקום המראות ההם, הוא שר בשקט. "אמא רוסיה, אמא רוסיה, לא נשכח אותך לעד". מי יודע כמה זמן שר ככה, חוזר שוב ושוב על אותן השורות, לא מצליח להיזכר בשאר המילים. מושך את הצלילים, ממלמל, עד שלפתע משהו קרה לקול החרישי שלו. הוא הפך לקול רם, לזעקה הנשלחת השמימה, וכמו מקהלה אקסטטית הצטרפו לקולו קולות רבים מסביב. מאין הגיעה כל השירה הזו?
פגז שנחת ממש לידו, הוא שהוליד את קקופונית הצעקות הזו. צווחות של כאב וזעקות הפתעה, קריאות אימה מהולות בהוראות לזוז, להשתטח, לקום. אבל הוא לא יכול היה לזוז או להשתטח או לקום. בבת אחת הבין שהגוש הפעור והמדמם שהונח לידו, לא היה אלא הוא עצמו. עם התובנה הזו איבד את ההכרה, והתעורר כעבור יומיים בבית חולים צבאי בלב סיביר.
***
הוא זומן לוועדה לעיטורים, למדליות ולתארי כבוד של הפדרציה הרוסית.
הגיע כשבידיו קלסר קרטון כרוך בגומי, עמוס במסמכים שהיו מכונים "ניירת". צירף דו"ח רפואי. מכתבו הוגש שם בשלושה העתקים.
דיבר ברוסית ובאנגלית, כשהוא שואל מילים משפה אחת ומעתיק מושגים לשפה אחרת. מנסה לשמור על האיזון המדויק בין נימוס ויראת כבוד לבין נחישות וניסיון לשכנע.
"לא ניתן להוכיח מעשה אומץ או גבורה יוצאי דופן".
נסענו הביתה בדממה.
לא ידעתי אם הדבר הנכון הוא לדבר, לנחם, להגיד שבשבילי הוא גיבור ושלעזאזל העיטור, או לשתוק ולהיות אִתו בתחושת החנק שפשטה בגרונו, אילמת אך נשמעת בַּרָמה.
דקות אחדות לפני שהגענו, הפטיר "זו הייתה גבורה להתגייס בכלל. הם לא מבינים את זה".
"נכון", אמרתי בשקט.
כשנכנסנו הביתה, אמא שלי שאלה: "נו, איך היה?"
אבא שלי הניח את הקלסר על השולחן, וענה: "מאוד מכובד".
טלי אשר היא ראש תחום חברה ותרבות, בבית הספר ללימודי תעודה, במכללת סמינר הקיבוצים, מרצה וכותבת.
תגובות פייסבוק
תגובה אחת על אנטי-גיבור
יפה ומכובד הכבוד האבוד...
הזמן המלוכלך
יש ימים שאני שונא
כמו עלבונות שאיני יכול להשיב להם
ללא הסתכנות באינטימיות אכזרית
עם היד הפולטת את המוגלה
הפועלת בשירות הזיהום
אלו ימים שלא היו צריכים כלל לצאת
מן הזמן הרע הקבוע
שמתגרה בנו מן הקיר
ימים שמעליבים ומשליכים עלינו
את אבני הפחד את זגוגיות השקר
את המטבעות הקטנים של ההשפלה
ימים או חלונות על השלולית
המשתקפת בשמיים
ימים של היומיום
רכבות המביאות את השינה ממלמלת אל העבודה
השינה בת מאות שנים
שמתלבשת רע אוכלת רע
אל העבודה
מכת הפטיש על הראש
המוות הקטע המרושע
שבספירלה של הצופרים
מסתתר ושורק
ימים שעברו עלי בכליון החלומות
שבהם העלוב משלב ידיים עם הנעלה
שבהם ראיתי את ההכרחי שבהם למדתי
שרק בין בני-האדם ועבורם
כדאי לחלום
אַלֶשַנְדְרֶה אוניל (Alexandre O'Neill), היה משורר וסופר פורטוגזי, שנולד ב-1924 והלך לעולמו ב-1986. אוניל היה מהבולטים בקרב המשוררים הסוריאליסטים הפורטוגזיים.תרגם מפורטוגזית: יורם מלצר
אחד כזה
נקרא את שתי הדוגמאות הבאות:
בשני המקרים, המידע ברור, התוכן מובע ואנו מבינים את הכתוב. אך יש בהן עניין תחבירי משותף, תופעה שהתפשטה בקרב דוברי העברית וכעת, ולא מהיום, מסתבר שהיא הגיעה גם לעברית הכתובה בעיתונים, לאחר שעברה את המסננת של מי שאמונים על עריכה והגהה. המסננת הזאת מחוררת מאוד, ובכלי תקשורת ישראליים רבים היא כלל אינה קיימת. לבלשן הדבר מהווה יתרון: ההזנחה, הרישול וחוסר תשומת הלב בשלבי העריכה וההגהה מאפשרים לתופעות של העברית החיה, העדכנית, להסתנן באין מפריע. וזה מה שקרה בשני המקרים. שימו לב לכך שהדוגמה הראשונה היא מתחום הספורט, שם הכתיבה מרושלת במיוחד והעצלנות המערכתית היא נורמה. אבל הדוגמה השנייה היא בעניין עכשווי פוליטי-מדיני-ביטחוני חשוב ובוער, לפחות לשעת פרסום הדברים, והנה גם שם מופיעה התופעה התחבירית שנתעכב עליה כעת.
הנה: "נבחרתו של... חזרה למסלול הניצחונות עם אחד משכנע נגד הנבחרת שמדורגת במקום התשיעי ולפני האחרון"; ו-" ישראל תכננה מתקפה דומה לאחת שביצעה באפריל". בשני המקרים "אחד/אחת" משמשים ככינוי, מה שנקרא באנגלית pronoun. ואכן, לדעתי מדובר בהשפעה של התחביר האנגלי על התחביר של העברית החיה, העכשווית.
טהרני לשון ממהרים ואף מקפידים "להתריע" על "חדירה" של מילים זרות לשפה. הם ממהרים להציע חלופות עבריות טובות (או פחות טובות), העיקר לא "לזהם" את אוצר המילים העברי במילים זרות, מיובאות. המילים הזרות, מסכנות, משולות בשיח הלאומני העצבני הזה למבקשות מקלט, דמויות שאינן ברורות ומוטב לחשוד בכוונותיהן. למילים, כמובן, אין כל כוונה או רצון, וכך יוצא הקצף על האדם, הקבוצה או הדור שפוגעים בטוהר הלשון, לכאורה וכביכול. אלא שמרוב "הגנה על הגבולות" ועמידה על המשמר בתחום המילוני, לגיונות שלמים כובשים להם שטחים ונחלות בגוף חייה של הלשון: מבנים תחביריים נכנסים ועושים בעברית כבתוך שלהם.
כל זה, כמובן, במבט מחויך. הבלשן הנוקט גישה אמפירית-תיאורית מביט במציאות, מוצא את מה שהוא מוצא, ומתאר את המבנים והאלמנטים הפועלים בלשון כפי שהיא. הדוגמאות מצביעות על תופעה, על עובדה לשונית קיימת. "אחד/אחת" כ-pronoun לא היו חלק מהדקדוק שלימדו אותנו בבית הספר, וגם אינם נחשבים לסטנדרט, תקין או מקובל (בחרו את התואר כרצונכם). ובכל זאת, התופעה קיימת, ובשימושים שמזכירים מאוד את האנגלית, בפרט האנגלית האמריקנית. טוב לשים לב ש-pronoun, או בלטינית pronomen, פירושו "[דבר] שבא במקום שם עצם".
וכך, בדוגמה הראשונה, "חזרה למסלול הניצחונות עם אחד משכנע נגד הנבחרת שמדורגת במקום התשיעי", האלמנט "אחד" מתייחס לניצחון של הנבחרת הברזילאית לאחר סדרה של תוצאות מאכזבות. בדוגמה השנייה, העניין פשוט וישיר אף יותר: "ישראל תכננה מתקפה דומה לאחת שביצעה באפריל", שכן ברור כי המילה "אחת" מתייחסת לאותה מתקפה שמדובר עליה ושישראל ביצעה באפריל.
מובן שהיה אפשר לנסח את המשפטים אחרת, ובאורח שהיה תואם את ההנחיות הוותיקות של ספרי הלימוד והנורמות שהיו מקובלות בעבר, בימים אחרים, שהיו אולי גם ימים של עריכה קפדנית וצנזורה נורמטיביסטית. אבל העובדה נותרת איתנו: השימוש ב-"אחד/אחת" מאפשר הצבעה על שם עצם שנמצא בסביבת הפסוקית או המשפט, שם עצם שברור לקוראים. דרכים אחרות היו פשוט לחזור על שם העצם או להתייחס אליו באמצעות מילה או ביטוי אחרים: "ישראל תכננה מתקפה דומה למתקפה שביצעה באפריל"; "חזרה למסלול הניצחונות עם ניצחון משכנע [עם תוצאה מוצלחת] נגד הנבחרת...".
אך בשני המקרים, קרובים בזמן ורחוקים בעניין ובמדור בעיתון, כותבים וכותבות, שבוודאי אינם אותו אדם ואולי גם אינם עובדים תחת פיקוחה של אותה עורכת, בחרו ללכת בנתיב של האנגלית האמריקנית. הם עשו זאת בלי להשתמש ולו במילה "זרה" אחת, ובכל זאת, פתחו את שערי העיר לחדירתה של חטיבה תחבירית שלמה.
כמה שוקל שיקול הדעת שלך?
בר חיוןלמשל, ההחלטה להתחתן. שיקול דעת או תחושות בטן? | בבסיס כל דבר שאנחנו...
X 2 דקות