אני, אתה וחיות אחרות

פילוסופים ותיאולוגים במסורת הנוצרית ראו בבני האדם יצורים נבדלים מחיות אחרות, הודות לניצוץ האלוהי הנוכח בהם. מקור ההארה הפנימי, הנשמה, אינו ניתן לתפישה מבחוץ, ומנותק באורח כלשהו מן הסדר הטבעי ואולי מעופף למקום על-טבעי כשהגוף קורס ומת.

תגליות חדשות בתחום הגנטי, מדעי המוח והפסיכולוגיה האבולוציונית כמעט חיסלו את הרעיון הזה. אבל הן גם העלו את השאלה, במה להחליף אותו. משום שברור למדי, שאף כי אנחנו בעלי חיים הקשורים ברשת נסיבתית לעולם החי, אנחנו לא סתם חיות.

משהו במצב האנושי מצריך התייחסות מיוחדת. כמעט כל בני האדם מאמינים שזהו פשע להרוג אדם חף מפשע, אבל לא מגדירים כך הרג של שַׁרשוּר. וכמעט כל האנשים אינם מייחסים לשרשורים מעמד של חפים מפשע – לא משום שהם תמיד אשמים, אלא בגלל שההבחנה בין חפוּת לאשמה אינה רלוונטית להם. הם יצורים מהסוג הלא נכון.

אנחנו, לעומת זאת, יצורים מהסוג הנכון. אז על איזה סוג אנחנו מדברים? האם ישנם יצורים נוספים, חיות או יצורים אחרים, שמשתייכים אליו? ומה נובע מכך? השאלות האלה מונחות בלב החקירות הפילוסופיות של ימינו, והיו שם עוד מימי יוון העתיקה. אנחנו מבדילים את בני האדם מיתר הטבע באלפי דרכים שונות, ובונים את חיינו בהתאם. אנחנו מאמינים שלבני אדם יש זכויות, שהם ריבונים על חייהם, ושאלה מהם שמשעבדים או מנצלים אחרים שוללים מהם את האנושיות שלהם. לאמונות האלה יש בוודאי בסיס, ממש כמו שישנו בסיס לכל המסורות המוסריות, החוקיות, האמנותיות והרוחניות שנקודת המוצא שלהן היא ייחודיות החיים האנושיים.

אם, כפי שמאמינים רבים, אלוהים קיים, ואותו אלוהים ברא אותנו בצלמו, אז ברור שאנחנו נבדלים מהטבע, ממש כמותו. אבל הדיבור על צלם האלוהים הוא מטפורה לעצם העובדה שאותה אנחנו צריכים להסביר, כלומר לכך שאנחנו מתייחסים לאדם כאל יצור נבדל, דבר שמוגן על ידי הילה קדושה – בקיצור, לא דבר אלא אדם.

חלק גדול מהפילוסופיה של המאה העשרים מוקדש לתהייה כיצד להגדיר את העובדה הזו במונחים חילוניים, בלי להיזקק לרעיונות דתיים. כשז'אן-פול סארטר ומוריס מרלו-פונטי כותבים על “le regard” – המבט – וכשעמנואל לוינס כותב על הפנים, הם מתארים את האופן שבו בני אדם נבדלים מסביבתם ופונים זה אל זה בדרישות מוחלטות, שסתם דבר אינו יכול להיות המושא שלהן. לודוויג ויטגנשטיין מעלה טענה דומה, כשהוא מתאר את הפנים כנשמת הגוף, ממש כמו שאליזבת אנסקומב עושה, כשהיא מתארת את מאפייני הפעולה המכוונת ככזו שניתן לשאול לגביה את השאלה "מדוע?"

בני אדם חיים במערכת של דין וחשבון הדדי, כל אחד מהם חייב התחשבות באחר ונתון לשיפוטו. עיניהם של האחרים מפנות אלינו את השאלה הבלתי נמנעת, השאלה "מדוע?" ועל כך מתבסס מבנה הזכויות והאחריות כולו. וזה, בסופו של דבר, בסיסה של החרות – האחריות שאנו נושאים למעשינו.

פסיכולוגים אבולוציוניים מספרים סיפור אחר. לטענתם, המוסר הוא כלי הסתגלותי. כשאורגניזמים מתחרים על משאבים, אסטרטגיה של שיתוף פעולה היא אסטרטגיה מוצלחת יותר לאורך זמן מאנוכיות טהורה. אי לכך, המאפיינים שמאפשרים לאורגניזם לשתף פעולה הם שישרדו לאורך זמן. ואת כל מאפייניו המיוחדים של הקיום האנושי ניתן להבין באופן כזה – כתוצאה של תהליך הסתגלות ארוך, שהעניק לנו את היתרון, שאינו בר תחרות – המוסר. באמצעות המוסר אנחנו מסוגלים לפתור קונפליקטים בלי להילחם ולהסתגל לתביעות שמוטחות בנו מכל עבר.

מערך הכלים המוסרי המדהים של בני האנוש – ובכללם זכויות וחובות, מחויבויות אישיות, צדק, טינה, שיפוט ומחילה – הוא משקע של אלפי שנות עימותים. מוסר הוא מעין שדה פרחים, שמתחתיו אלפי שכבות של גוויות. זהו מכניזם שהתפתח אבולוציונית, ומאפשר לאורגניזם האנושי לקיים חיים המוגנים מכל עבר בקשרים של אינטרסים משותפים.

אני בטוח למדי שהתמונה שמציירים הפסיכולוגים האבולוציוניים אמתית. אבל אני גם משוכנע שזו אינה כל האמת, ושהיא אינה לוקחת בחשבון דווקא את הנתון החשוב ביותר, והוא הסובייקט האנושי. אנחנו בני האדם לא רואים זה את זה כפי שחיות רואות זו את זו, כבני אותו מין. אנחנו מתייחסים אלה לאלה לא כאובייקטים אלא כסובייקטים, כיצורים שפונים זה אל זה בלשון "אני" ו"אתה" – וזהו מאפיין מרכזי של המצב האנושי, כפי שציין מרטין בובר בהגיגיו המיסטיים הנודעים בחיבור "אני ואתה".

אנחנו מבינים את עצמנו בגוף ראשון, ובגלל זה אנחנו מפנים את ההערות, הפעולות והרגשות שלנו לא לגופם של אנשים אחרים, אלא למילים ולמבטים שמקומם באופק הסובייקטיבי, שרק הם יכולים לנכוח בו.

העובדה המסתורית הזו משתקפת בכל רובדי השפה שלנו, ונמצאת בבסיסם של פרדוקסים רבים. כשאני מדבר על עצמי בגוף ראשון, אני מבטא טענות שאני מניח את אמתותן ללא כל בסיס, ושבאינספור מקרים אין אפשרות שאטעה לגביהן. אבל אני עלול לטעות לגמרי באשר לאדם הדובר. אז איך אני יכול לדעת בוודאות שאני מדבר על אותו אדם? איך אני יודע, למשל, שאני רוג'ר סקרטון ולא דייוויד קמרון הסובל משיגעון גדלוּת?

בקיצור: כשאנחנו מדברים בגוף ראשון, אנחנו מסוגלים להצהיר הצהרות בנוגע לעצמנו, לענות לשאלות, להתווכח ולתת עצות בדרכים שעוקפות את דרגי הגילוי הרגילות. כתוצאה מכל, אנחנו יכולים להשתתף בדיאלוג המבוסס על הידיעה הבטוחה שכשאתם ואני משוחחים בכנות, אנחנו אומרים דברים מהימנים: אנחנו "אומרים את דעתנו". זה מה שעומד בלבו של המפגש אני-אתה.

משום כך, אנחנו כבני אדם מאכלסים עולם-חיים שלא ניתן לתארו במונחים של עולם הטבע, ממש כפי שלא ניתן לתאר חיים מצוירים במונחים של קווי הפיגמנטים המרכיבים אותם. אם כך, לפילוסופיה נותר עדיין תפקיד: להסביר את המצב האנושי. הפילוסופיה צריכה לתאר את העולם שבו אנחנו חיים – לא את העולם המתואר על ידי המדע, אלא את העולם המיוצג במגעים ההדדיים בינינו, עולם המוסדר באמצעות שפה, עולם שבו אנחנו פוגשים זה את זה, אדם לאדם.

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

סיר רוג'ר סקרטון (Scruton) הוא פילוסוף אנגלי, המתמחה בפילוסופיה פוליטית ובאסתטיקה. הוא מחברם של עשרות ספרי עיון העוסקים בפילוסופיה, מוזיקה, אומנות, מיניות ודת, וכן של מספר רומנים ושתי אופרות. בנוסף להוראה במוסדות נחשבים בבריטניה ובארה"ב, הוא סייע בהקמת רשת מוסדות אקדמיים מחתרתית במדינות מזרח אירופה בימי המשטר הסובייטי.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

המאמר ראה אור במקור ב-New York Times ב-6 במרץ 2017. אנו מודים לסר רוג'ר סקרטון על הסכמתו לפרסום התרגום העברי ב"אלכסון"

תמונה ראשית: מתוך "חיבוק", מאת Rachel Baranow

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי רוג'ר סקרטון, The New York Times.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על אני, אתה וחיות אחרות

02
כרמל ווייסמן

כל ההוגים הללו ובראשם לוינס הם אנשים מאמינים מאד, מאמינים שהייחוד נובע ממקור אלוהי. הפנים אצל לוינס חשובות כי הם פני האל שנחשפים אליהן דרך האחר. אז לא, אולי אין דרך להצדיק את הייחוד הזה בלי לדבר על יסוד רוחני באדם.