אני ואתה תרבות

מה גורם לנו להתחבר לאדם אחר? מהו הדבר העמוק, הגורם לנו להרגיש הבנה עיוורת, כאילו הכרנו מאז ומעולם?
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

אחד הקומיקאים האהובים עלי הוא קרוב לוודאי ג'ורג' קרלין המנוח. תמיד חשבתי שהוא ישיר והגון, וכמו רוב הקומיקאים הגדולים, אפשר היה להרגיש שהוא אינו עולה על הבמה רק כדי להצחיק. הייתה לו אמת דקת-הבחנה שהוא רצה לחלוק עם הקהל, והאמת הזו עברה בצורה הטובה ביותר דרך הומור.

כך, לקראת סוף הקריירה שלו, הוא אמר משהו בראיון עם ג'ון סטיוארט שהדהד אצלי לא מעט:

"אני מת, מת על אנשים כיחידים. אני שונא קבוצות".

ברור שכל אחד מאיתנו יכול להביט בהצהרה הזאת בדרכו ולהצביע על יוצאים מהכלל פה ושם, אך לפחות מבחינתי, יש בדברים מידה של אמת.

הרבה קבוצות של בני-אדם עושות דברים נהדרים, והרבה עושות דברים נוראים. בכל מקרה, מה שמשותף להן הוא שבני-האדם המרכיבים אותן הם אידאולוגים. ואם נהיה מציאותיים, אלמלא הם היו אידאולוגים, הם כנראה לא היו משיגים הרבה.

ובכל זאת, יש משהו שמפריע לי. אולי זוהי האמונה הטהורה שלהם בדבר צדקתם, או אולי זו בסך-הכול הדרך שבה הם פועלים.

לכן החלק הראשון באמירה של קרלין, על זה שהוא אוהב אנשים כיחידים, מעניין. כי גם אני מרגיש כך. ואני נזכר בכך ללא הרף, בכל פעם שאני חורג מהשגרה שלי ופוגש נחיל את אנשים חדשים.

למעשה, ככל שאני עושה את זה יותר, כך אני משתכנע שסביר שאין אף-אחד בעולם שלא הייתי יכול למצוא איתו משהו משותף אילו ישבתי איתו ביחידות לשעה או שעתיים.

והעניין הזה מרתק אותי, וגורם לי לתהות מה יש ביחסים אינדיבידואליים שגורם להם להצליח. איך ומדוע מצליח קשר אישי עם אדם אחר לפעול?

ג'ירפות

ביחד. תצלום: וינסנט ון זלינחה

ערכה של תרבות משותפת

לא מזמן, מישהו שאל אותי איך מרגישים כשאתה מתחבר למישהו. אני זוכר שחשבתי מעט לפני שאמרתי: "זה כמו לחלוק זה עם זה זרם תודעה בלתי נראה".

אני לא לגמרי בטוח שידעתי מה משמעות הדברים אז, אבל נדמה לי שעכשיו הם ברורים לי.

אחת הסיבות שקבוצות של אנשים מסוגלות להתחבר היא התרבות המשותפת שהם עצמם יצרו. התרבות היא בעצם נוכחות בלתי-נראית שמכילה ידע על הערכים של הקבוצה המסוימת, על האופן שבו היא מתנהלת, על היעדים שחבריה מעוניינים להגיע אליהם. לתנועות יש תרבות, וכך גם לחברות מסחריות וגם למשפחות. זהו הדבק שמחבר בינינו, מה שמוסיף הקשר לשיחותינו, מה שנותן לנו השראה כשאף-אחד אינו מביט בנו, וזה גם מה שמניע אותנו לפעולה.

למערכות יחסים אישיות יש תרבות, וקשר תלוי בהזנה של התרבות הזו

אבל זה אינו כל הסיפור. התרבות המשותפת היא גם שמפרידה בינינו. למעשה, רוב התרבויות בנויות סביב הבחנות והבדלים. הן מדגישות את מה ששונה בהן, ולאחר מכן הן משתמשות בהבדלים הללו כדי לתקוף זו את זו.

בקבוצות גדולות, שיש בהן תרבויות בשלות, הדבר הזה שכיח יותר מאשר בקבוצות קטנות שבהן התרבויות רק בוקעות. וזה מסביר את חוסר החיבה שלי לקבוצות מהסוג הראשון. אך מעניין לשים לב שגם למערכות יחסים אישיות יש תרבות, וקשר תלוי בהזנה של התרבות הזו. היופי של תרבות המתקיימת בין פרטים הוא שאין בה החסרונות שיש בתרבויות של קבוצות.

לכך התכוונתי במה שאמרתי על תחושת החיבור לאדם אחר, ובדרך כלל זהו המקום שממנו נובעים רוב הדברים הטובים במערכות יחסים. הסודות האינטימיים. סוגי הפגיעוּת שאנו חולקים. הבדיחות הפרטיות.

כשאני יוצר למשל חברות עם מישהו, מחוץ להקשר קבוצתי, אנחנו יוצרים כללים ביחס למערכת היחסים שלנו, כללים שאינם נאמרים במפורש והמתגבשים באורח דינמי. שיחה אחר שיחה, חוויה אחר חוויה, רגעים שאנו חולקים.

עם הזמן, הדבר מאפשר היווצרות של חיבור אורגני, בין אם אנחנו מסכימים על נושאים גדולים או קטנים ובין אם לאו – כי כל שיחה עתידית שלנו תוגדר על ידי ההקשר שנוצר על ידי השיחות הקודמות.

התרבות שנוצרת במערכת יחסים דו-סטרית הרבה יותר משוכללת ומעודנת ופתוחה מאשר תרבות הקשורה לזהות שלכם הנובעת מכך שאתם שייכים לקבוצה מסוימת. היא מאפשרת להבדלים להתקיים בלי להיות למכשולים.

הקסם במערכת יחסים חזקה טמון ביצירת תרבות מהסוג הנכון.

מגש, תה, ספלים, עוגיות, שניים, ביחד

תרבות של שניים. תצלום: עמנואלה פיקונה

האושר הוא מה שלא נאמר

אם תחפרו עמוק מספיק בשאלות על משמעותם של חיים טובים ועל אופן יצירתם של אושר וסיפוק, סביר שתמצאו את עצמכם בין מספר אסכולות מחשבה, שלכל אחת מהן גישה משלה. אך פחות או יותר בכל האסכולות, נמצא את הרעיון לפיו חיים מלאים נוטים להיות כאלו שיש בהם מספר מערכות יחסים איכותיות.

במובן מסוים, האושר הוא אנשים אחרים. הוא הקשרים שאנחנו מקיימים ומערכות היחסים שאנחנו מטפחים. הם יוצרים אותנו וממשיכים לעצב אותנו. אכן, לאחרונה, במובן האישי שלי, קלטתי עד כמה זמן והשקעה מכוונת של מאמץ משנים את המציאות.

אמנם נחמד מאוד לפגוש אנשים חדשים ולהתחבר אליהם באופן שאולי לא חשבתם שאתם מסוגלים ולמרות ההבדלים ביניכם, אך החידוש שבמערכת יחסים חדשה עדיין מחוויר לעומת משהו ששרד את מבחן הזמן ואת נסיבות החיים המשתנות. לדעתי, הסיבה לכך היא שקיימות רמות שונות של תרבות משותפת.

ברמה הבסיסית אתם קולטים שליחסים יש פוטנציאל. שם הסודות, סוגי הפגיעות והבדיחות נכנסים לתמונה, בדרך כלל. ובכל זאת, יש עומק שאינו נוסף לתרבות עד שאתם פשוט מבלים הרבה זמן זה עם זה.

מדובר בעומק שאתם מרגישים כששניכם יושבים זה לצד זה על מזח שקט, מביטים במים, בלי לומר דבר

מדובר בעומק שאתם מרגישים כששניכם יושבים זה לצד זה על מזח שקט, מביטים במים, בלי לומר דבר. לא רק בגלל שאינכם צריכים לומר דבר, אלא כיוון שהשתיקה עצמה מעבירה משהו. יש בה מלודיה שאומרת יותר ממה שהמלים מסוגלות לומר, בדרך כלל.

לוקח זמן לטפח את הנרטיבים הללו, נרטיבים ללא מלים. אך בסופו של דבר, הם המקום שבו מצוי רוב הערך. על כך מדברים המשוררים והפילוסופים כשהם מדברים על חברות אמת.

אפשר לבנות מערכת יחסים חזקה על בסיס תרבות משותפת, אך היא לא תהיה מלאת אושר באמת עד שמה שלא נאמר יהיה חשוב כמו מה שנאמר.

ובכן... המסקנה

יש אמרה עתיקה שמהדהדת אצלי כבר שנים. אני לא זוכר את המקור שלה, אבל הנה היא: "אין אדם שאתה לא יכול ללמוד לאהוב ברגע ששמעת את הסיפור שלו".

על אף שההסתייגות שלי מרוב האידאולוגיות הקבוצתיות נותרה על מכונה במשך השנים, הרעיון האחד הזה רוחש במוחי כתזכורת לכך שמאחורי כל מסיכה שקבוצה קולקטיבית עוטה על עצמה, יש אנשים יחידים.

והדבר הזה מתחזק בכל פעם שאני פוגש אדם חדש ומתחבר אליו.

אנחנו נוטים לקשור את המלה "תרבות" עם התודעה הקולקטיבית העצומה המקיפה אותנו, אך יש רמות שונות של תרבות. רמות שמעבר לרמה החברתית, הפוליטית והכלכלית. רמות שמופיעות ומתבטאות במצבים אישיים.

לכל מערכת יחסים יש תרבות משותפת, והתרבות הזו אחראית לעיצוב כל אחת ואחת מהאינטראקציות במערכת היחסים. זהו הדבר המאפשר לנו להתחבר לאנשים שאחרת לא היינו מבינים אותם או נקשרים אליהם. זה מה שמזין קשרים ויוצר חיבורים חדשים.

אם אכן נכון שכל סוג של אושר וסיפוק מסתמך על איכות מערכות היחסים שלנו, הרי שההבנה של התרבויות המשותפות שלנו והטיפוח שלהן הוא דבר שעלינו לתת לו עדיפות. הדממות והמלים שאינן נאמרות בין אנשים שהשקיעו זמן במערכת היחסים שלהם יכולות להיות מקור לתחושה של חוסר היכרות או מקור לתחושה של חיבור.

בדרך כלל, מה שאנחנו מקבלים תלוי במה שאנחנו משקיעים.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

זאט ראנה (Zat Rana) כותב על המצב האנושי לאור המדע, הפילוסופיה ואמנויות. מאמריו זמינים בבלוג שלו, Design Luck.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: שניים ביחד מול הים. תצלום: ארון ברדן, unsplash.com

Photo by Aaron Burden on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי זאט ראנה, Design Luck.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על אני ואתה תרבות

01
סמדר זאבי

בס"ד
עצם העיסוק בתרבויות שונות מעניין כשלעצמו.
היום זה מאוד מתחבר לנאום 4 השבטים(חילוניים, דתיים חרדים וערבים) של הנשיא ריבלין. פסיכולוגיים חברתיים מסיקים, שלאדם יש הזהות שלו שמשיקה לתרבות כללית. ככל שאדם מחזק את זהותו האישית ואיננו מתבייש בה, כך כשמגיע למעגל חברתי גדול וסביבתי, עשוי לצמוח באופן נכון.

03
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

ככל שחולפות השנים מתחזקת בי הידיעה הלא משמחת שיחסים טובים ומשמעותיים לטווח רחוק נשענים על דמיון תרבותי ערכי ואפילו חומרי בין האנשים במערכת היחסים. למה לא משמחת? כי משיכה וסקרנות נוצרות דווקא בין אנשים שונים זה מזה. כלומר, קיימת סתירה מצערת בין מה שמושך בין בני האדם למהות , שתאפשר להם להמשיך ולקיים הלאה את מערכת היחסים ביניהם. מה שמושך לא יחזיק מעמד לזמן רב...... חבל