אני וטוני, טוני ואני

על פני השטח ״הסופרנוס״ עשויה להיראות כעוד סדרה על המאפיה, אך במבט מעמיק יותר ברור שהיא אינה עוסקת באמת בעולם הפשע המאורגן – היא עוסקת בחיים הבורגניים והמשעממים להחריד שכולנו מכירים מקרוב, חיים משעמים,  אך כאלו המתרחשים כמעט תמיד על רקע משבר קיומי חריף.

במוקד הסדרה עומדת דמותו טוני סופרנו - גבר חזק ודיכאוני בגיל העמידה. עם כל העוצמה והכוח שלו, טוני אינו רק ראש משפחת פשע אלא דמות שחיה בסתירה פנימית מתמדת. הוא חי בעולם שבו הוא שולט ומפחד בו זמנית – כמו כל מנהל, הוא מוקף באנשים שפוחדים ממנו אך גם תלויים בו. ההתמודדות שלו עם הדיכאון, הכעס, והבדידות מתרחשת בצל תפקידו כגבר חזק – מעין תמצית של הדמות הגברית המסורתית שנראית כלפי חוץ בלתי מנוצחת, אך מבפנים היא נשברת לאיטה.

טוני הוא אדם שחייו מנוהלים על ידי חרדת מוות. בפרק הפיילוט של הסדרה, הוא מתאר בפני הפסיכיאטרית שלו, ד"ר ג'ניפר מלפי, את התפרצות החרדה שלו כשצפה בנדידתה של להקת ברווזים ששהתה בבריכת השחייה שלו. אירוע זה מסמן את נקודת הפתיחה למסעו של טוני בהתמודדות עם חרדותיו הבסיסיות ביותר. הברווזים הללו מקבילים לאלו המופיעים בספרו של סלינג'ר ״התפסן בשדה השיפון, ״שבו הגיבור הולדן קולפילד שואל שוב ושוב: "לאן הולכים הברווזים בחורף, כשהאגם קפוא?" בשני המקרים, הברווזים והקיפאון מייצגים את המצב הנפשי של הדמויות – ניכור, פחד מאובדן, והתמודדות עם שינויים בלתי נמנעים.

אחת מהתמות המרכזיות המלוות את דמותו כבר בעונה הראשונה היא האובססיה שלו כלפי הדמות האמריקנית הקלאסית של גרי קופר, המייצגת עבורו את הגבר האידיאלי –הגבר החזק והשותק, שמנהל את חייו בנחישות ובקור רוח בלי לחשוף חולשה או לשתף במצוקותיו הפנימיות

אחת מהתמות המרכזיות המלוות את דמותו כבר בעונה הראשונה היא האובססיה שלו כלפי הדמות האמריקנית הקלאסית של גרי קופר, המייצגת עבורו את הגבר האידיאלי –הגבר החזק והשותק, שמנהל את חייו בנחישות ובקור רוח בלי לחשוף חולשה או לשתף במצוקותיו הפנימיות. טוני מדבר לא פעם על כך שאין יותר "גברים כמו גרי קופר" (ומהדהד שיח אמריקני אודות התפרקות הגבריות כפי שזו משתקפת בסרטים כמו ״נהג מונית״, ״אפוקליפסה עכשיו״ ועוד), דבר המצביע על הגעגועים שלו למודל של גבריות שבה בעיות פנימיות נפתרו בשקט ובביטחון, ללא צורך בטיפול פסיכולוגי או בחשיפה רגשית.

טוני סופרני, מגולם על ידי ג'יימס גנדולפיני. תצלום: Diario Crítico de Venezuela

במבט רחב יותר עולה השאלה: האם אי פעם התקיימו באמת גברים כאלו? בשלב מסוים, טוני שואל את ד"ר מלפי מה היה קורה אילו גרי קופר, "הגבר החזק והשותק", היה מדבר – ונראה שהוא עצמו אינו מרוצה מהתשובה: "את מבינה, הם, הפסיכולוגים, לא ידעו שאם יחברו את גרי קופר לרגשות שלו, אי אפשר יהיה להשתיק אותו. ואז 'זה לא מתפקד' ו'ההוא לא מתפקד' – בלבולי מוח!". מכאן עולה תהייה נוספת: האם אותו "גבר חזק" לא היה למעשה מרוסק ורצוץ מלכתחילה? ואולי חשוב מכך – האם הניהיליזם הקיצוני שבתוכו טוני חי הוא למעשה מקור הכוח שלו? לעיתים נדמה שהשאיפה לעוצמה נובעת מתוך ריק – חלל שאינו ניתן למילוי.

ליוויה אינה רק אם מרירה, אלא דמות שבוחרת במניפולציה ובהשפלה על פני אהבה וחמלה. אכזריותה מתגלה בהתנהלות פסיבית-אגרסיבית

הנושא המרכזי בעונה הראשונה של הסדרה הוא היחסים של טוני עם אימו, ליוויה. הוא נוטה לתאר אותה כזקנה, חלשה וסנילית, אך הפסיכולוגית שלו מתעקשת שמדובר באישה חזקה ומניפולטיבית. המתח הזה בין האופן שבו טוני רואה את אימו לבין האופן שבו שבו היא נתפשת על ידי אחרים, ובפרט על ידי המטפלת שלו ואשתו, משקף את המורכבות הרבה ביחסים ביניהם. ליוויה אינה רק אם מרירה, אלא דמות שבוחרת במניפולציה ובהשפלה על פני אהבה וחמלה. אכזריותה מתגלה בהתנהלות פסיבית-אגרסיבית. הסצנה שבה מתברר שליוויה ידעה על הניסיון להרוג את טוני והחליטה לא לפעול כדי למנוע זאת (ובמידה רבה היא-היא שזרעה רעיון זה במוחו של ג'וניור) מדגישה את הניכור והזעם שהיא חשה כלפיו ומשדרת מסר מצמרר: ייתכן שהיא לא הייתה מתנגדת למותו של בנה ואולי אף היא משתוקקת בתוכה כי בנה, ששלח אותה לבית אבות ולא לקח אותה לביתו, ימות.

בסיס החוויה של ליוויה הוא חוויית הנטישה – שתי בנותיה גרות רחוק, ודווקא טוני, שבעצם דואג לה (לפחות חומרית), הוא שמואשם בכך ש"נטש" אותה. טוני עצמו, כמובן, אינו תמים לחלוטין – הוא רואה בבית האבות מקום מפגש נוח עם שותפיו (מה שמתברר בהמשך כטעות גדולה (מאחר שהאף בי איי האזין להם שם).  העניין עם משפחת סופרנו אינו התחושות והרגשות (מי אינו רוצה להיות כמו טוני), אלא העובדה שהם מוציאים את הפנטזיות של כולנו לפועל.

כאשר צפיתי בעונה הראשונה בפעם השלישית או הרביעית, הרגשתי זעזוע עמוק.

טוני משקף, גם אם רק באופן חלקי ומוקצן, את היחסים המורכבים שיש לי עם אמא שלי. כמו ליוויה, גם היא חווה תחושת נטישה – אולי אמיתית ואולי מדומיינת. תגובתה, המודעת או הלא מודעת, הייתה ניסיונות לחסל אותי – לא פיזית, כמובן, אלא דרך חבלה רגשית ומניפולציות

טוני משקף, גם אם רק באופן חלקי ומוקצן, את היחסים המורכבים שיש לי עם אמא שלי. כמו ליוויה, גם היא חווה תחושת נטישה – אולי אמיתית ואולי מדומיינת. תגובתה, המודעת או הלא מודעת, הייתה ניסיונות לחסל אותי – לא פיזית, כמובן, אלא דרך חבלה רגשית ומניפולציות. אני בטוח שאיני היחיד שחש כך ביחס לאימו. אנחנו חיים בעידן הקורבן המקודש, שבו הדרך הטובה ביותר להפעיל אלימות ולשלוט בסובבים היא להפוך לקורבן (והאם זה לא מה שאני עושה כעת?). אימו של טוני הופכת את זה לאמנות. היא משתמשת בתדמית הקורבן שלה כדי להפעיל מניפולציות ולהתחמק מכל אחריות על הכאב שהיא גורמת לאחרים, במיוחד לטוני, שמתייסר מרגשות אשם וצורך בלתי פוסק לרצות אותה, על אף שהיא דוחה אותו שוב ושוב.

ההכרה במורכבות הזו הייתה בשבילי רגע של הבנה עמוקה – כמה קשה ומבלבל לגדול עם הורה שמופיע כקורבן אך, באותה נשימה, מייצר סבל ומחבל בקשרים הקרובים ביותר. מבחינות מסוימות, רגע השיא של העונה – ואולי של הסדרה כולה – מתרחש כאשר טוני הולך לבית החולים עם כרית ביד, מתוך כוונה להרוג את אימו. זהו רגע קיצוני, שבו מתפרצים כל הכאב והתסכול שנצברו בו. טוני מתקרב למיטתה של ליוויה, ממוקד לחלוטין ברצח שהוא מתכוון לבצע, אך אז הוא מגלה שהיא עברה שבץ. ואולם, ממש כמו אברהם שכבר עמד בניסיון והיה מוכן לבצע את העקדה, בעולמו הפנימי טוני כבר ביצע את המעשה (ואגב לפי התסריט המקורי הוא היה אמור לעשות זאת) ומכאן תחושת אשמה אינסופית שולטת בחייו – והאובססיה שלו לנשים שנמצאות על הקו הדק שבין שפיות לשיגעון.

הפנייה הדרמטית הזו של העלילה מותירה את טוני, שבא עם רצון לנקמה ולהשגת צדק אישי, במצב של הלם מוחלט. הוא מוצא את עצמו במאבק פנימי מורכב, שבו השנאה והכעס מתערבבים עם רגשות אשם וכאב עמוק. במצב של טירוף רגעי, הוא לוחש לאימו שהוא יודע שהיא מזייפת, ובמה שנראה כמו ניסיון נואש לפרוק את רגשותיו, הוא מאשים אותה שהיא מחייכת אפילו עכשיו, כאילו היא מצליחה, במניפולציה האחרונה שלה , להעמיד פני חולה ושברירית כאשר למעשה היא ששלטה כל העת במערכת היחסים. ליוויה אינה אישה תמימה – היא שאפה להשפיל את טוני ככל האפשר והצליחה. רק מי שגדל עם אמא מהסוג הזה יכול להבין את המאבק היומיומי שלא ליפול לתוך עולם של חורבן הרס ונקמה, רק מי שגדל עם אמא כזאת יודע שאין גבול תחתון שנמוך ממנו לא ניתן לרדת.

בעיני טוני, ליוויה מעולם לא הייתה רק אמא. היא הייתה דמות שניצלה את חולשתה לכאורה כדי לשלוט בבנה ובחייו, ומנעה ממנו את היכולת להרגיש אהבה וקבלה אמיתית

הרגע הזה חושף את השבר הגדול ביותר ביחסים של טוני עם אימו – הוא מגיע לקצה גבול היכולת שלו להתמודד עם הכאב שנגרם לו במשך השנים. בעיני טוני, ליוויה מעולם לא הייתה רק אמא. היא הייתה דמות שניצלה את חולשתה לכאורה כדי לשלוט בבנה ובחייו, ומנעה ממנו את היכולת להרגיש אהבה וקבלה אמיתית. הסצנה הזו היא רגע שבו ליוויה, הקורבן כביכול, מצטיירת כדמות חזקה להפחיד, בעוד שטוני – ראש משפחת הפשע, האיש החזק – נראה שברירי מאי פעם.

הוא אדם זועם ומתוסכל – אך עדיין חכם, מתוחכם ומצליח. אבל הוא יודע שמקור כוחו הוא אותה עליבות, שאין לא אסטרטגיה אחרת מלבד השפלת מי שסביבו, רק שם הוא מרגיש בבית

אבל אם נעצור כאן לא נבין את העומק של הסדרה הגאונית הזאת. אני מדלג לעונה החמישית לפרק ״בשר קר״ (Cold Cuts) . טוני יושב במסעדה עם אחיינו האהוב כריסי ועם בן דודו האהוב טוני-בי (בלונדטו) שרק השתחרר מהכלא אחרי חמש עשרה שנים. הטראומה המכוננת של טוני קשורה לאירוע זה – הוא סבל מהתקף חרדה לאחר שיחה עם אימו ולכן לא התלווה לבן דודו לשוד ולא נתפס, במובן זה החרדה, כלומר אמא שלו, הצילה אותו ממאסר. בארוחת ערב משותפת הוא מנסה בדרך עקיפה לדרדר את כריס, מכור שיצא מגמילה ומצליח כבר שנה וחצי להחזיק את עצמו מעל המים, בחזרה לשימוש בסמים. לא כיף איתך כשאתה לא שותה – הוא אומר לו. השיחה הזאת מתקיימת לאחר שכבר ראינו את טוני-בי, המנסה לחזור למוטב, מוצא את עצמו מתדרדר שוב לעולמו האפל של טוני סופרנו. בסצנה קשה יותר, מבחינתי הקשה ביותר בסדרה, הוא יושב עם אחותו לארוחת ערב ורואה שלראשונה בחייה היא מאושרת. ג'ניס מצליחה להתחיל להשתלט על הזעם והשנאה. טוני אומר לה בתחילה שהוא מאושר בשבילה, אבל האמת היא שהוא לא יכול לסבול את זה. בארוחת הערב הוא מזכיר לה את בנה הרפו שאותה היא כנראה נטשה, ושואל איפה היא חושבת שהוא אוכל בערב שבת.

כאדם שיש לו גם כוח ביד וגם חווה כל משבר אפשרי, טוני נראה לי אחרת – אני מסתכל עליו ורואה אותי. אני בטוח שאיני היחיד שמרגיש כך. בכך טמון כוחה של סדרה זו

טוני עומד להתגרש, הילדים אינם גרים איתו, הוא אדם זועם ומתוסכל – אך עדיין חכם, מתוחכם ומצליח. אבל הוא יודע שמקור כוחו הוא אותה עליבות, שאין לא אסטרטגיה אחרת מלבד השפלת מי שסביבו, רק שם הוא מרגיש בבית. האם בשלב זה ניתן עוד להאשים את ליוויה סופרנו? בעונה הזו הפסיכולוגית של טוני מדגישה, שוב ושוב, שגם להתנהגותו של אביו היה תפקיד. ואכן טוני מגלה שכאשר אימו עברה הפלה, אביו העדיף לבלות עם הפילגש, שמצליחה בדרכה שלה לגרום גם לטוני לעשות בדיוק מה שהיא רוצה (לקבל את הכסף שאביו הבטיח לה).

צפיתי ב״סופרנוס״ בשנות העשרים שלי ושוב בתחילת שנות השלושים שלי. בגיל ארבעים ושתיים, פרופסור מן המניין, גרוש, ראש חוג, כמי שהתאושש מטראומה אחרי מלחמת לבנון השנייה ומי שממש לא מזמן היה אמור למות כאשר נהג דרס אותו, כאדם שיש לו גם כוח ביד וגם חווה כל משבר אפשרי, טוני נראה לי אחרת – אני מסתכל עליו ורואה אותי. אני בטוח שאיני היחיד שמרגיש כך. בכך טמון כוחה של סדרה זו.

תמונה ראשית: "הסופרנוס", ציור קיר. תצלום: קרן לנדר