פרויקט המחילה אני לא יכולה לשנוא את המחבל

ב-7 ביולי 2005 מתו 52 בני אדם ורבים אחרים נפצעו קשה בפיגוע התאבדות שהתרחש ברכבת התחתית של לונדון. בקו הרכבת של פיקדלי ליין, בין תחנת קינגס קרוס לתחנת ראסל סקוור, ג'יל היקס האוסטרלית ניצלה בנס אך איבדה את שתי רגליה. ספרה של ג'יל, One Unknown יצא לאור ב-2008.

בעודי שוכבת לכודה במה שהיה קרון רכבת אך כעת היה חדר מפויח מלא עשן הרס וחורבן שקשה לתארו, הצלחתי לחשוב. פרק הזמן שארך כ-40 דקות התגלה כמתנה המבורכת ביותר שאני עתידה לקבל מלבד המתנה החשובה ביותר שזכיתי בה והיא הזדמנות שנייה לחיים.

קשה לתפוס זאת אך אני מאמינה שהוצעה לי האפשרות לבחור בחיים. בעוד הדם זורם מתוך גופי (למרות הצעיף שקשרתי כחוסם עורקים), הרגשתי חלשה מאוד ונאבקתי להחזיק מעמד ולשרוד. בראשי התרוצצו שני קולות חזקים ומנוגדים – האחד הפציר בי להחזיק מעמד כי יש לי עוד הרבה דברים להשיג בחיים וחיי יכולים להיות משמעותיים. הקול השני קרא לי ברָכּוּת להרפות ולהיסחף לתוך שינה שלווה, עמוקה ותמידית. שני הצדדים ביקשו ממני לבחור בין חיים ומוות.

רציתי לחיות. רציתי לשרוד ולכן בחרתי בחיים. ברגע שהחלטתי, הדיון בראשי הסתיים. כבר לא עמדתי למות בקרון ההוא, או במנהרה ההיא ולא ביום ההוא.

בתוך שעה הגיע הסיוע של כוחות ההצלה. כל אחד שהציל אותי באותו יום עשה זאת בלי לדעת מי אני. לא שינה להם אם אני עשירה או ענייה, שחורה או לבנה, גבר או אישה, יהודייה או מוסלמית, דתיה או חילונית. מה שהיה חשוב למשטרה, לאמבולנס, לפרמדיקים לרופאים המנתחים, לאחיות ולכל אלו שלרגע לא ויתרו עלי והתאמצו להחזיק אותי בחיים, הייתה העובדה שחיי היו יקרי ערך עבורם. הגעתי לבית החולים כאלמונית בלתי מזוהה.

כשהתעוררתי הייתי באופוריה מהגילוי ששרדתי. הרגשתי מבורכת במיוחד – מלאה ברגשות אהבה, חמלה ושמחה. הבטחתי לעצמי שאם אשרוד אכבד את מתנת החיים שקיבלתי ואעשה כל ביכולתי להעניק בחזרה, לתרום לעולם תרומה גדולה ולחיות את החיים במלואם.

חיים מכובדים משמעם לחיות ללא שנאה, לא לחפש נקמה או ענישה אלימה; לוודא שמחזוריות הסכסוך תיעצר אצלי. כשאני שואלת את עצמי אם המחבל המתאבד היה רוצה שאסלח לו, תשובתי היא שאינני רואה את הפעולות והרגשות הללו כמחילה ומכיוון שהוא מת לעולם גם לא נדע.

כל מה שאני יכולה לעשות הוא ללכת בעקבות הדוגמא המדהימה שהפגינו כל האנשים שהצילו את חיי – אנושיות, אמפתיה וחמלה הן תכונות שאני רוצה לאמץ בהזדמנות השנייה שניתנה לי, החיים השניים שלי. האחריות שלי היא לנסות ולהבין : מדוע צעיר בן 19 מצפון אנגליה ירצה לאבד את חייו וגם את חיי שלי.

אינסטינקטיבית ידעתי שהנדר שנדרתי בקרון הרכבת לעשות שינוי הוא בדיוק הדבר שאני צריכה לעשות. אי לכך עזבתי את עבודתי כאדריכלית והקמתי עמותה המכונה "פועלים לשינוי למען השלום" (Making a Difference for Peace or M.A.D). התמקדתי בניסיון לעשות כל שביכולתי כדי להרחיק אנשים מהשפעה ההרסנית של רעיונות קיצוניים, וחמור מכך – מלהפוך לנשק אנושי.

באמצעות החוויה שלי והשיתוף של אחרים בסיפור שלי, הצליחה עבודתי ליצור נרטיב אלטרנטיבי שאומר שכולנו מחוברים זה לזה ותלויים זה בזה, כולנו "אלמונים בלתי מזוהים"; אין באמת "אנחנו" ו"הם".

אני מורשתם של כל מי שמעולם לא ויתרו ונאבקו כדי להציל את חיי. בינואר 2013 עמדתי ליצור את המורשת שלי – ילדתי ילדה יפיפייה בשם אמילי. לא היה יום אחד מאז אותו בוקר גורלי ב- 7 ביולי 2005 שבו לא הייתי אסירת תודה על חיי, ולא היה אף לא רגע אחד מאז הולדת בתי שבו לא נפעמתי מפלא החיים, מהעובדה שהחיים שלי המשיכו ויצרו חיים חדשים. כל החיים עומדים עדיין לפניה של אמילי, כל ההחלטות והבחירות שתעשה. כל מה שאני מקווה להנחיל לה הוא שכל מעשיה ופועלה יהיו בעלי תרומה משמעותית וחיובית לעולם.

המחר שייך לאמילי ולכל ילדינו, אך ההווה שייך לנו ועלינו להבטיח שיסודות המחר יהיו יציבים. יצירת שלום בר-קיימא הוא לדעתי האחריות הקולקטיבית שלנו. אני רוצה לגדל את בתי בעולם שבו אנשים הם אמפתיים ומחויבים באופן פעיל לשלום כחלק מחיי היום יום שלהם. אני רוצה לחיות בעולם שבו הרג ופציעה של אנשים חפים מפשע אינה אפשרות מציאותית ואינה דרך חיים. אני רוצה לחיות בעולם שבו אנשים פועלים למען שלום ו"משוגעים לדבר".

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

תורגם במיוחד לאלכסון על-ידי סימונה באט

תצלום ראשי: Photo by Brian Moody / © The Forgiveness Project