אני ראיתי הוא

מדוע וורד מציע לנו לנסח משפטים במבנה פעיל, ואיך זה קשור למדריך כתיבה שכתב חוקר המוח סטיבן פינקר ולהשבעתו הנוספת של אובמה ב-2009?
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

זה תמיד נחמד כשמתעוררת שערוריית זוטא בענייני שפה , כמו זה שמתפתחת כעת בארה״ב. בלב העניין: The Sense of Style ("חוש הסגנון"), ספרו האחרון של הפסיכולוג, חוקר המוח ומחבר רבי המכר סטיבן פינקר. ההתגרות מבצבצת כבר מכותרת המשנה של הספר, "מדריך כתיבה לאדם החושב במאה ה-21": מדריך לאדם החושב, בניגוד לאדם הלא-חושב, שניזון ממדריכי סגנון מסורתיים או מדעות קדומות שליקט בכוחות עצמו. מדריכים לסגנון כתיבה היו מאז ומעולם סוגה בעייתית. מצד אחד, כל כותב או כותבת, בין אם הם עיתונאים, סטודנטים או מחברי מכתבים למערכת, זקוקים לסמכות שיוכלו לפנות אליה בעתות ספק. מנגד, הסמכותיות הבטוחה בעצמה של המדריכים הללו אינה תמיד מבוססת. פה מתחיל להיות מעניין. ג'פרי פולום, מחבר ספר הדקדוק המצוין באמת, The Cambridge Grammar of the English Language, ביקר בחריפות את המדריך האלמותי של ארה"ב, The Elements of Style, ואמר כי הוא "הספר שאכל לאמריקה את המוח."

בעיניו הוא מכיל "שילוב רעיל של טהרנות, אטוויזם ומוזרויות אישיות" שאינו מושתת על בסיס דקדוקי יציב. שני מחבריו של הספר אמנם היו אנשי ספרות, אך לא מדקדקים: המהדורה הראשונה של הספר חוברה על-ידי פרופסור לספרות אנגלית בשם וויליאם סטרנק, שהוציא אותה לאור באופן פרטי ב-1920. עד מותו של סטרנק היה הספר בשימוש בעיקר בתוך האוניברסיטה. ב-1957 כתב סופר הילדים א. ב. וייט (שחיבר בין השאר את "סטיוארט ליטל" ו"חוות הקסמים"), סטודנט לשעבר של סטרנק, מאמר בניו יורקר על סטרנק ועל מפעלו. בעקבות כך פנתה אליו הוצאת מקמילן וביקשה ממנו לערוך ולהרחיב את המדריך. הספר, שהופיע כעת תחת שמות שני המחברים, הפך לתנ"ך הדקדוקי של אמריקה. אולם חלק ניכר מהחוקים הדקדוקיים שקבעו, אומר פולום, מבוססים על אמונות טפלות ותו לאו.

אפשר היה לחשוב שהיעדרו של מדריך שפה רשמי בעברית מעיד על כך שדוברי השפה אינם מתעניינים בכללים, אבל הדיונים האינסופיים על מותר ואסור ועל הידרדרות השפה שכיחים פה ממש כמו בארצות דוברות אנגלית וצרפתית

כך למשל הייתה להם רתיעה לא מוצדקת ממבנים סבילים, שבגללה וורד מציע לכם עד עצם היום הזה לנסח מחדש את המשפטים שלכם במבנה פעיל. בעצם, הם לא ממש ידעו מהו מבנה סביל – בשלוש מבין ארבע הדוגמאות לשימוש שגוי שהם מביאים בספרם אין כל רמז למבנה כזה. במקומות אחרים דווקא יש ויש – מסתבר שהכותבים הנחרצים לא תמיד עמדו בכללים המפורסמים שהם עצמם קבעו, כמו "כתבו בפעלים ובשמות, לא בשמות תואר ובתארי פעולה"; הם דווקא משתמשים בשמות תואר, ואפילו – החטא הקדמון – מפצלים אינפינטיבים. לפי האמונה הרווחת אסור לפצל את האינפיניטיב, צורת המקור או שם הפועל, באנגלית. כלומר, אין לכתוב to rightfully claim, אלא to claim rightfully. האיסור הזה הוחדר כה עמוק לראשיהם של מיליוני אמריקאים, עד ששופט בית המשפט העליון שניהל את השבעתו של הנשיא אובמה ב-2009 שינה את נוסח השבועה:

I do solemnly swear that I will faithfully execute the office of President of the United States.

הוא איחד את שני חלקי שם הפועל ל-to execute והגלה את תואר הפועל faithfully לסוף המשפט. החריגה מהנוסח המקובל גרמה לאובמה לחזור על השבועה פעם נוספת בטקס פרטי.

אגב, הטענה שחוסר השכלה דקדוקית אמור לעמוד בדרכו של מישהו בכתיבת ספרי דקדוק נראית ברורה מאליה, אך עלינו לזכור שלא דרושה שום השכלה דקדוקית כדי להשתמש בשפה. יתרה מזו, ספרי הדקדוק הראשונים נכתבו על-ידי אנשים שהיה להם מושג קלוש ביותר לגבי אופן הפעולה של השפה. דוברי העברית ומדקדקיה לא הבחינו בקיומו של שורש בן שלוש אותיות עד המאה ה-10; חלק מהתיאוריות של מדקדקי ימי הביניים לגבי היוונית העתיקה מרשימות אך שגויות לגמרי. מדריך הדקדוק האלמותי של ארה״ב הוא אולי הנפוץ והמשפיע שבמדריכי הכתיבה, אך כמובן שאינו היחיד. מדריך אמריקאי מפורסם אחר הוא ה-Chicago Manual of Style שמתפרסם מאז 1906, וישנם מדריכים נוספים לכתיבה אקדמית או עסקית. אפילו לסי-אי-איי יש מדריך משלו, ונראה שלא חסרה בו מידה נאה של הומור. באנגליה כלי תקשורת מרכזיים, כמו הבי-בי-סי או הגרדיאן, מפרסמים מדריכי כתיבה, וגם למדינות נוספות יש אורים ותומים משלהם.

מעניין שבעברית אין ספר בר סמכא כזה, שעומד על המדף בכל בית. חוברות כללים שונות מיועדות בעיקר לתלמידים או לעיתונאים: האם כללי הדקדוק והתחביר הם  עניין לבית הספר או מערכת חדשות בלבד? אפשר היה לחשוב שהיעדרו של תנ"ך מעין זה מעיד על כך שדוברי העברית אינם מתעניינים בכללים, אבל הדיונים האינסופיים על מותר ואסור, על הידרדרות השפה כביכול ושאר תענוגות ממין אלה שכיחים פה ממש כמו בארצות דוברות אנגלית וצרפתית. אולי תאוות הוויכוח עולה על העניין בתשובות, ואולי זו חסרונה של מסורת של כתיבת מאמרים: הרי במדינות רבות כתיבת מאמר היא מיומנות בסיסית שנלמדת בבתי הספר ומלווה את התלמיד בכל שלב בלימודיו.

זה כלל לא אומר שאין בעברית כללים מקובלים שהם חסרי בסיס ואף שגויים. דוברי עברית לא מעטים ידקלמו לכם, גם אם תעירו אותם באמצע הלילה, שלא שמים פסיק לפני ו' החיבור, למרות שהכלל הזה אינו נכון לגבי משפטים מאוחים. לא תמיד אפשר להאשים את ספרי הדקדוק או את המורים, שדווקא מסייגים לעתים את דבריהם. נראה שלנוכח הכאוטיות של השפה, ושל החיים, אנחנו מחבבים כללים קשיחים ושרירותיים, בעיקר אם הם אלה שאנחנו כבר יודעים.
ההזדהות העמוקה עם אותם כללים יכולה לגרום למאמין לחשוב שיש בהם הגיון שאין בהם. כך למשך, טען מאמר ביקורת בניו יורקר שחלק מהחוקים שפרופ׳ פינקר מבטל נועדו פשוט ליצור בהירות.

הכותב מהניו יורקר מחפש טעויות אצל סטיבן פינקר, שמחפש טעויות אצל מחברי ספרי הסגנון הסטנדרטים, שמחפשים טעויות אצל כולנו. מין משחק שמסתבר ממנו שאף אחד לא עומד בסטנדרטים של עצמו

הוא גם נוזף בפינקר על שהעז לומר שהכלל שיש לומר It is He ולא it is him הוא "כלל של מורים". הרי him הוא יחסת אקוזטיב, מסבירה הביקורת המלומדה. הסבר לקורא שאינו איש דקדוק: בשפות שונות, כמו למשל לטינית ורוסית, סיומת המילה משקפת את התפקיד התחבירי שלה במשפט. באנגלית – ובעברית – יש רק דוגמאות מעטות לשינויים כאלה, בעיקר בכינויי הגוף. אנחנו אומרים "אני ראיתי" אבל "הוא ראה אותי", לא "הוא ראה אני". ביתר המקרים אנו פשוט משתמשים במילות יחס (את, מ, ל, וכו'). אם כך, כפי שאנו אומרים "זה היה הוא" (ולא "זה היה אותו") כך גם באנגלית יש לומר במקרה זה he ולא him. הטענה הזו נראית מוצדקת להפליא, רק הייתי רוצה לשמוע את מחבר הביקורת מתקשר הביתה ואומר "Honey, it is I". לכן טענתו של פינקר שחל כאן בלבול בין "אנגלית לבין לטינית, בין סגנון לא פורמלי לבין דקדוק שגוי ובין תחביר לבין סמנטיקה" נכונה לגמרי.

אז הנה, הכותב מהניו יורקר מחפש טעויות אצל סטיבן פינקר, שמחפש טעויות אצל מחברי ספרי הסגנון הסטנדרטים, שמחפשים טעויות אצל כולנו. מין משחק שמסתבר ממנו שאף אחד לא עומד בסטנדרטים של עצמו. אבל הדבר שמטריד את פינקר בעיקר אינו שאלות כמו אינפיניטיבים מפוצלים, אלא התופעה המכונה ״אקדמית״ (academese): כתיבה בסגנון אקדמי שמבלבלת בין חוסר-מובנות לעומק. מה שהופך משפטים לבלתי מובנים הוא לא בלבול בין like ו-as, אלא חוסר יכולת של הכותב לתקשר עם הקורא שלו, בעיקר כי הוא לא זוכר מה הוא לא יודע. פינקר מכנה זאת "קללת הידע".

"האדם החושב" שבכותרת ספרו של פינקר הוא "האדם הספקן"  שיכול להטיל ספק בכללים מושרשים -- הוא גם "האדם האקדמאי". אלה יכולים להשתמש בעצותיו של פינקר כדי להיפטר מכמה אמונות טפלות ומנהגים מסורבלים, בהנחה שיש להם את אותו חוש סגנון, ולכן הם יכולים להחליט מה "נשמע טוב". האקדמאים שאין להם את זה כנראה ימשיכו לכתוב בשפה לא מובנת, כי הסמכות שלהם לא מספיקה כדי לערער על מוסכמות הכתיבה האקדמית. בדיוק כפי שרוב האמריקאים יפחדו לפצל אינפיניטיבים ורוב הישראלים יפחדו לכתוב בגלל שסמכותם של אנשים אחרים לכתוב כמו שנשמע להם, ככל הנראה לא תשווה לזו של אחד הכותבים המפורסמים של התקופה.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על אני ראיתי הוא

02
ד.

כאשר אומרים "ספרי הדקדוק הראשונים נכתבו על-ידי אנשים שהיה להם מושג קלוש ביותר לגבי אופן הפעולה של השפה. דוברי העברית ומדקדקיה לא הבחינו בקיומו של שורש בן שלוש אותיות עד המאה ה-10" - מניחים שיש אכן בשפות השמיות שורש בן שלוש אותיות, חקוק בסלע, חוק ולא יעבור. אבל כשם שחוקי הדקדוק שהושמו כאן ללעג ולקלס לא היתה להם כל סמכות על דובר השפה, גם חוקים המקובלים היום על חוגי החוקרים ואין איש מערער עליהם, אינם אלא מוסכמות חברתיות ולא משהו הטבוע בלשון.
ויש הגיון מסוים שהיה מקובל פעם (לא זה המקום להרחיב) לראות את העברית כשפה על בסיס שורשים דו-עיצוריים. אולי זה לא מקובל היום, אבל מי חכם וידע מה יהיה מקובל מחר ובאיזה לעג תוצגנה התאוריות הנוכחיות?

03
אלדד

"וְדַיֵק" - ספר הדקדוק העברי.
רבים גדלו עליו ונבחנו באמצעותו. אני משתמש בו גם היום כאשר אני מלמד כותבים חדשים את כללי הכתיבה.
לצערי, לא מצאתי מדריך מעודכן לתחום חשוב זה. המתעניינים יכולים לקרוא את הפרסומים העיתיים של האקדמיה ללשון העברית.

מאמר מעניין, תודה.
האקדמיה, כמו כל מוסד אליטיסטי אחר בתקופתנו, ירדה מגדולתה ועוברת תהליך עצוב של ׳הרדדה׳. אולי הגיע באמת הזמן לנצל את הרגע בכדי לעדכן את כללי הכתיבה האקדמאית למשהו שמתייחס יותר לתוכן ולמהות ופחות לכללי טכס ולכתיבה נכונה.