פרויקט המחילה אני רואה בפציעת הראש שלי מתנה

ד"ר צ'ק סנדסטורם היה יועץ ארגוני מוביל, מאמן ומרצה מעורר השראה. בשנת 2009 הוא הותקף באכזריות על ידי זר, באקרון אוהיו. למרות פציעת הראש משנת-החיים שלו (TBI) ובסיועה של אשתו אוברן, צ'ק הצליח לסלוח ללא תנאי לאיש שתקף אותו והוא מסייע למשפחתו הצעירה.

ביוני 2009 דאגתי שיגררו מכונית ללא לוחית רישוי מחצר בית מושכר שהיה בבעלותי, באקרון, אוהיו. בעל המכונית התעמת אתי, איש זר שמאוחר יותר התברר שיש לו היסטוריה של אלכוהוליזם, אלימות ומאסר. הוא היה שתוי וזועם.

הוא חבט בפרצופי. ראשי נחבט בקיר לבנים שניצב מאחורי, במהירות של מכונית מתנגשת. אפי נשבר, שתי שיניים קדמיות נעקרו. כמעט נחנקתי מדמי שלי, והייתי מחוסר הכרה במשך כשישה שבועות.

כשחזרתי להכרתי, משפחתי כבר הספיקה לעבור את השלבים המוקדמים של הזעם, הפחד והרצון לנקום, אבל הם הכירו אותי היטב וידעו שאם אשרוד ו"אתעורר", אתאמץ לסלוח. אוברן התחבטה בין להרוג את האיש שתקף אותי, מייקל איירס, במו ידיה, לבין הפגנת חמלה כלפי משפחתו. היא כבר הספיקה לפגוש בהם במספר הזדמנויות לא נעימות, בעיקר בזוגתו, אריקה.

בגלל התקיפה, איבדתי את מה שרבים עשויים לכנות "הכול": עבודתי, הבית החדש שלי, רכוש ומעמד חברתי. אשתי, הנפש החופשייה, הפכה למטפלת במשך 24 שעות ביממה. ההחלמה שלי הייתה מסע איטי וקשה. הלבבות שלנו היו מרוסקים לגמרי. מצאנו את עצמו מביטים מבחוץ על זרם החיים השגרתי שפעם הכרנו.

כשהצלחתי, סוף סוף, לשוב ולדבר, התחלתי ליצור מערכת יחסים עם משפחתו של מייקל והנכות הקשה שלי ריככה את החספוס שכולם הפגינו. גם החיים שלהם השתנו בין לילה. בלילה שבו תקף אותי, מייקל ירד למחתרת וכמעט שתה עד מוות. הוא התחבא מפני החוק, מפני שהשוטרים היו מוכנים לירות בו כשיימצא.

בפגישות של אוברן עם אריקה למדנו שהוא מסתכן מאוד כדי לפגוש את הילדים שלו וכדי לנסות לפרנס אותם. בני המשפחה הוחרמו בעקבות הפרסום בתקשורת על מעלליו של מייקל. בנו, מייקל ג'וניור בן השבע, הפגין בעיות התנהגות קשות והדרדר מאוד בלימודיו בכיתה ג'. שני הילדים בכו כל לילה מגעגועים לאביהם.

כשמייקל נעצר, בסופו של דבר, הבנו שעל אף שהיה הכרחי לראות אותו נשפט, התהליך לא יביא מזור. יותר מכול, סייעה לנו העזרה שהגשנו למשפחה שלו. הרגשנו כאילו אנחנו הראשונים שמתאוששים וקמים על הרגליים אחרי רעידת אדמה, ורצינו לעזור לאחרים שנותרו סובלים לקום גם כן. זה עזר לנו להתגבר על הכאב שלנו.

היה רגע בבית המשפט, במהלך השימוע המקדים, שבו מייקל הביט לעברי. המבטים שלנו הצטלבו. כל אחד מאתנו ראה רק את עיניו של האחר, והייתה ברגע הזה חמלה. כתוצאה מכך, אוברן ואני החלטנו "להצטרף להגנה". באמצעות שיחות טלפון ומפגשים במסדרונות, דיברנו עם התובע ועם עורכי הדין של ההגנה והבהרנו להם שמאחר שעונש שיושת על מייקל לא יביא עבורנו "הקלה" כלשהי, אנחנו מבקשים שיאפשרו לו לקבל טיפול, עבודה, ולימודים ולהשתחרר מוקדם ככל האפשר, על מנת שיוכל לחזור אל ילדיו. הצלחנו לשכנע את בית המשפט לגזור עליו עונש מקוצר.

מאוחר יותר, כשמייקל שמע שסלחתי לו, הוא אמר לאריקה שמעולם לא חש תחושה משונה כל כך. הוא אמר שחש אהבה בעוצמה שמעולם לא חש בעבר.

בראשית שנת 2011, התחלנו לעזור למייקל ג'וניור הקטן, הבן שעמד להישאר כיתה בכיתה ג'. הוא מכיר אותי בשם "ד"ר צ'ק". בפעם הראשונה שלקחנו אותו לטיול הוא אמר, "אתה האיש שעוזר לאבא שלי, נכון. אתה יכול בבקשה להגיד לי למה אבא שלי בכלא?" אמרו לו שאבא שלו ירק על מישהו וזה ממש הציק לו. המשפחה שלו לא סיפרה לו בדיוק למה אבא שלו נכלא. הרגשתי שזה לא הוגן כלפינו וכלפי מייקל ג'וניור, ולכן, על פי בקשתנו, מייקל הבוגר הסביר לבנו כי נשלח לכלא בגלל שפגע במישהו, אבל לא סיפר לו שמדובר בי.

בשנים האחרונות, כולנו ממשיכים להתמודד עם האתגרים הקשורים בשיקום חייהן של המשפחות שלנו. בין המשפחות שלנו תמיד תשרור הבנה ואהבה, אבל יחסים כאלה, על פי טבעם, כוללים גם ציפיות ואכזבות.

כמו שאמר הרולד קושנר, מחילה היא קודם כל צורת התבוננות. היא לא יכולה לשנות את העובדות בעולם שבו אנחנו חיים, אבל היא עשויה לשנות את האופן שבו אנחנו רואים את העובדות האלה. לכן מרבית האנשים רואים בפציעה שלי טרגדיה, אבל עבור אשתי ועבורי, הפציעה יצרה הזדמנות לאהוב בצורה עמוקה עוד יותר. זה נשמע מוזר, אבל אני רואה בפציעת הראש שלי מתנה חשובה. אנשים חושבים שאנחנו מיוחדים כי סלחנו לאיש הזה, אבל תאמינו לי, אשתי ואני איננו אנשים טובים במיוחד. לעומת זאת, נתיב המחילה יכול להוביל אנשים מן השורה למסעות יוצאים מהכלל.

 

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

תורגם במיוחד לאלכסון על-ידי דפנה לוי

תצלום ראשי: © Dr. Chuck Sandstrom

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי The Forgiveness Project.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על אני רואה בפציעת הראש שלי מתנה

01
זלמן פסבינדר

עולות שאלות נהדרות על מוסר מהמאמר הזה -
יש שיאמרו אנושיות מדהימה, יש שיאמרו עיוות מוסרי
ויש שיישאלו
המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים.

קיים מחקר מענין שטוען שאנשים מחזיקים נקודת שיווי משקל מוסרית, כלומר הם לא פועלים בטוב מוחלט או ברע מוחלט.
אדם שסלח למישהו שפירק לו את החיים ופגע בו בכל כך הרבה רבדים חיים היה לעשות משהו דומה בעצמו (לאוו דווקא במובן הישיר של המילה) כדי לייצר הזדהות גדולה כל כך עם התוקף שלו עד כדי מחילה.

את הפגיעה האנושה במוסר האנושי הכללי עדיין אי אפשר לכמת, אבל תמיד אפשר לפתוח שרלי הבדו או לשבת באיזה קפה צרפתי ולדבר על זה.
נאמר בזמן אכילה של בורקסים מהחנות של התורכי ברובע 10 או 11.

03
יוסי הדס

הסיפור מעורר שאלה מהמוסר החברתי – האם לסלוח או לנקום בתוקף. אך האם יש למוסר סמכות להחליט בעניין זה?
ישנה אמונה שהמוסר הטבוע באנושות (וגם אצל חיות) שמקורותיו נובעים מהטבע או מכלל היקום, ואשר חייבים להתנהג לפיו. ובכן זו רק אמונה, כי המוסר הוא רופף מאוד ומשתנה לפי צרכי המציאות. יש לדעת שהמוסר נקבע לפי תרבות שהתפתחה בכל קבוצה נפרדת, בהתאם לתנאים ששררו בתקופה שהתמסד המוסר. הבעיות השונות במציאות אותה תקופה הובילו לפתרונות התנהגות כדי שאנשים יוכלו להסתדר היטב במצבי החיים. והכלים השימושיים למימוש המוסר הם הנימוסים החברתיים. על כן, המוסר והנימוס שונים אצל קבוצות שונות כיוון שהתפתחו בתרבויות שונות. מכאן באו 'חכמות' תרבות השונות זו מזו לפי ארץ המוצא או צרכי מציאות החיים בתקופתם, כמו: ברומא התנהג כרומאי (היום אינך חייב), או הבא להרגך השכם להורגו – כנגד לא תרצח (טרור נגד אזרחים), או פציפיזם בניגוד להגנה על ארצך, או בגידה בארצך כנגד הצלת נפשות (גרמנים שהצילו יהודים בניגוד 'למוסר' הנאצי), או איסור בגידות בני זוג כנגד הנוהג ההפוך הנפוץ מאוד, ועוד ....
כל צו מוסרי ונימוסי נוצר בתנאים ובצרכי החיים של תקופתו, ונועד תמיד להישרדות טובה של הקהילה, וגם של הפרט במציאות שלהם. אלא שהמוסר הוא גמיש מאוד כאשר כל פרט מתעלם מהנוהג אם אינו הולם את צרכיו האישיים שלו. הגמישות והסטייה מהכלל החברתי מופיעים במיוחד כאשר חלף זמן רב מהתקופה בא נוסד המוסר, ואינו מתאים יותר לצרכים המיידיים.
ומכאן לשאלה שבסיפור: אין כלל אם לתקוף או לסלוח – כל אחד לפי אישיותו ותרבותו ובעיקר לפי צרכיו הרגשיים.
ולעצם הענין, כאשר הסליחה מועילה ואפשרית רגשית – טוב להשתמש בה.