אף אחד לא קורא לבד

האם יש קהילה של קוראים, או שהיא נוצרת מתוך הכתיבה והקריאה? האם יש תועלת בביקורת על ספרים?
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

אני לא זוכרת את עצמי לא רוצה לקרוא.

יש לי זיכרון או שניים עמומים מתחילת ילדותי כאשר לא ידעתי לקרוא עדיין, שבהם אני יושבת ומעיינת בספרים, תוהה בסקרנות רבה מה התעלומה שנחבאת מאחורי השרטוטים השחורים שלא ידעתי לפענח.

מאוחר יותר למדתי לקרוא, ובן רגע מצאתי חברים שיישארו איתי להמשך חיי – הספרים. מגיל קטן שמעתי בעצתו של אבי שאמר לי לעולם לא לצאת מהבית בלי ספר, וכך, כל יציאה מהבית הייתה מלווה בטקס בחירת אותו הספר שישמש לי נתיב מילוט במקרה הצורך. הספרים נותרו לאורך השנים מקור יציב של אושר ונחמה, שער לממד זמן אחר שבו היו קסם ועניין ועולמות שונים ומגוונים, רחוקים מכל עולם שבו התקיימתי אז פיזית.

יסוד ההנאה שלי מהקריאה הוא היכולת להרגיש הזדהות עם דמויות, ולהתרגש התרגשות אמיתית מהסיפור הפשוט ביותר, כאשר הוא נכתב היטב

מספר שנים לאחר מכן, מצאתי קהילות קטנות של בני נוער בגילי אשר כמוני, גדלו עם ספר ביד והעריכו את העושר הרב שמגיע מקריאה. הקריאה הפכה למשהו שחיבר ביני ולבין אחדים מהאנשים המעניינים שפגשתי, כולם נבונים, ידענים ורגישים. לאט לאט הבנתי עד כמה חווית הקריאה אינה אינטלקטואלית בלבד, ושיסוד ההנאה שלי מהקריאה הוא היכולת להרגיש הזדהות עם דמויות, ולהתרגש התרגשות אמיתית מהסיפור הפשוט ביותר, כאשר הוא נכתב היטב.

באמצעות האתר 'יוטיוב', גיליתי שאחד מהסופרים האהובים עליי חושב כמוני.

ג'ון גרין הוא סופר אמריקאי מצליח מאוד, שבמקביל לכתיבתו מנהל ביחד עם אחיו האנק גרין, שגם הוא סופר, ערוץ יוטיוב מצליח בשם Vlogbrothers. ערוץ היוטיוב שלהם קיים מאז שנת 2007, אז הם העלו סרטונים יומיים כדרך תקשורת ביניהם במקום אי-מיילים, הודעות טלפוניות וכדומה. זו הייתה הדרך של שני אחים להתמודד עם המרחק זה מזה ועם הקושי בתקשורת קרובה בין בני אדם בעידן שבו קיים הרבה ניכור טכנולוגי, והמאמץ שלהם זכה ללא מעט עוקבים סקרנים. כיום, יש לערוץ מיליוני עוקבים, והאחים מעלים סרטונים שבועיים, שבהם הם מדברים על כל דבר בעולם, מחוויות אישיות כמו חוויות מביקור אצל רופא השיניים ועד סרטוני דעה פוליטיים ארוכים, המתובלים לא פעם בהומור ושנינות.

נערה קוראת, פיקאסו

"נערה קוראת" (בעקבות פיקאסו), תצלום: תומס הוק

בתחילת מאי 2019, העלה ג'ון סרטון בשם-'How I Read and Why'. בסגנונו הרגיל, בדיבור ישיר למצלמה, ג'ון מספר כיצד במשך שנים, לפני שהתפרסם כסופר, הוא היה מבקר ספרים. איך הוא קרא המוני ספרים בכל סגנון וסוגה אפשריים, ואיך עבודתו כמבקר נעשתה לפני מה שהוא מכנה בשם העידן שבו 'כולם מבקרים את הכול'. ג'ון מספר שבעקבות הנטייה הביקורתית ההולכת וגוברת בחברה, הוא החליט ליצור את הפודקאסט The Anthropocene Reviewed, שבו הוא מבקר, בוחן ומתבונן בדברים מגוונים שקורים בעולם, כמו מחלת הכולרה או נטיות חברתיות של בני אדם. הוא ממשיך ומסביר כיצד מעניין להסתכל על דברים מזוויות שונות.

ג'ון גרין כתב: אני לא קורא כדי לגלות מה לא בסדר בסיפור, אני קורא כדי להתרגש

אחרי הפתיחה הזו, ג'ון מסביר מה סוג הביקורת שהוא אינו מעריך, אף שהיא צוברת פופולריות – ביקורת שעיקרה היא שלילה. ביקורות כמו אלה המתחילות בכותרת '14 דברים לא טובים ב', או 'מה הופך את הדבר ההוא לנורא'. ג'ון טוען שעל אף שחשוב להצביע על היבטים לא טובים באמנות, הדבר החשוב ביותר שביקורת יכולה לעשות הוא לרומם אמנות שהייתה נשכחת בלעדיה.

ואז ג'ון מגיע ללב הנושא: "אני לא קורא כדי לגלות מה לא בסדר בסיפור, אני קורא כדי להתרגש" (To be moved), כדי להיות במקומות שבהם הוא לא היה ולראות דברים שלא ראה, כולל את תת המודע הנסתר שלו המתגלה בקריאה. הוא ממשיך ואומר שכשאנחנו אומרים על ספר שהוא טוב אנחנו מתכוונים לכך שהוא ראוי לתשומת הלב שלנו, שהוא מעניק לנו תמורה.

בביקורת שבסיסה שלילי בהכרח, אנו מקבעים חוסר שימת לב. יותר מכך, קהילות המתרכזות סביב שנאה לאמנות הן פרודוקטיביות פחות מקהילות המתרכזות סביב אמנות הראויה ליותר תשומת לב. מדוע שלא נשאל את עצמנו מה בחוויית הקריאה שלנו משנה את החשיבה? מה מרחיב יקומים ותחומי דעת?

ג'ון אומר שבמקום להתמקד בשאלה האם יצירה היא טובה או רעה, הוא מתמקד בשאלה האם הוא צריך להסתכל עליה ולשים לב.

נקודת המפתח הנוספת מגיעה כאשר ג'ון אומר את הדבר הנבון ביותר: "יכול להיות שאני טועה". הוא מסביר איך בעבר חשב והרגיש דברים שחשב שלא ישתנו לעולם לגבי תרבות והעולם, אבל כעת הוא חי בעידן חדש של ערעור תמידי, שבו הוא אפילו לא בטוח לגבי חוסר הביטחון שלו. הוא אומר שיכול להיות שכדאי שיהיו לו אמונות שאינן ניתנות לערעור, אבל כרגע הוא נותן לספרים ולאמנות ולחיים לערער את האמונות שלו.

ובכך ג'ון מהווה דוגמה. אדם קורא אינו צריך לגשת לחוויית הקריאה אלא עם ראש פתוח וסקרנות.

ספרות היא קהילתית ביסודה –  איש אינו כותב לעצמו, כיוון שבעצם הכתיבה ישנה מחשבה על מי שיקרא את הכתוב ואיך הכתוב יתקבל אצל הקורא, וזו מעצבת את אשר נכתב

אין ספק שהחוויה האנושית היא חוויה אשר מערבת הרבה בדידות. בעצם, כולנו מחפשים במשך חיים שלמים כמה שיותר דרכים שיעזרו לנו להרגיש פחות לבד. אחת הדרכים המוצלחות שבהן היא מציאת קהילה, ולקריאה יש פוטנציאל אדיר לקרב וליצור קהילות, והחשוב מכל, ליצור קהילות חיוביות ומועילות, של אנשים היוצרים דיון מתמשך על ספרים, סרטים או כל אמנות, לא כדי למצוא בהם פגמים, אלא כדי להרחיב את הדעת ואת הנפש. בצורה זו, כפי שג'ון אמר בסרטון, אנחנו מעודדים צמיחה של אמנות ואנשים ושומרים על חברה מתחדשת, שמתאמצת לשמוע קולות מגוונים, ולא רק את הקולות השליליים הבודדים הרמים מהשאר. הרבה מהמדיה שאליה אנו נחשפים כיום היא שלילית ביסודה, וקל מאוד להדליק את הרדיו או לפתוח אתר חדשות כזה או אחר ולטבוע במידע שלפעמים כל מטרתו היא להפחיד או לעשות רעש –  שלילי ככל שיהיה, ובתנאי שירעיש.

ספרות היא קהילתית ביסודה –  איש אינו כותב לעצמו, כיוון שבעצם הכתיבה ישנה מחשבה על מי שיקרא את הכתוב ואיך הכתוב יתקבל אצל הקורא, וזו מעצבת את אשר נכתב. כאשר אנחנו מדברים על ספרות וחולקים אותה זה עם זה, מדובר בהמשך ישיר של קהילה שנוצרה כבר על ידי הסופר עוד לפני שהספר בכלל התפרסם, ואולי בגלל משום כך ספרות יוצרת קהילתיות בצורה מאוד טבעית. בנוסף הקריאה מותירה לקורא לא מעט עצמאות. חווית הקריאה עצמה נשארת אישית, בין הקורא לספרו, אך היא נותנת מכנה משותף נהדר לשיחה וחשיבה משותפת.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

שירה מלצר עובדת בספרייה הלאומית.

תמונה ראשית: ילדה קוראת. תצלום: Mi Pham, ב-unsplash.com

Photo by MI PHAM on Unsplash

 

 

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי שירה מלצר.


תגובות פייסבוק