אפס-אפס-מוסר

בעידן של איומים בטחוניים מגוונים ויצירתיים, איפה צריכה דמוקרטיה ליברלית להעביר את הגבול בין המטרות והאמצעים? האם גם אנשי מודיעין צריכים להיות כפופים לכללים אתיים?
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

הקוד האתי של כל מקצוע מסייע לנו להגדיר את הציפיות שלנו מן העוסקים בו. למורים אסור לפתות את תלמידיהם; מנהלי כספים אינם אמורים למעול בכספי הלקוחות; לרופאים אסור לפגוע במטופלים. באותה מידה, אנו זקוקים לכללי התנהגות של מרגלים: מובן שאנו רוצים שאנשי המודיעין שלנו יפעלו בשמנו ויאספו מידע סודי כדי להגן עלינו, אבל ישנם גם דברים שאנחנו לא רוצים שהם יעשו.

בדמוקרטיה ליברלית, מטרת איסופם של סודות מודיעיניים היא ללקט מידע החיוני לשמירת האינטרסים שלנו מול אויבים פוטנציאליים

בדמוקרטיה ליברלית, מטרת איסופם של סודות מודיעיניים היא ללקט מידע החיוני לשמירת האינטרסים שלנו מול אויבים פוטנציאליים –  מנהיגים עוינים, דיקטטורים, טרוריסטים, פושעים ודמויות מפוקפקות כמו מי שמבצעים מתקפות סייבר. אנשים כאלה ישמרו את המידע שלהם בסוד וירחיקו לכת עד מעשים אלימים כדי למנוע מאיתנו לחשוף את סודותיהם. מכאן נובע שכדי להתגבר על מי שיש להם סודות (והרי הסודות החשובים ביותר יהיו אלה שיישמרו בצורה הקפדנית ביותר) ניאלץ להשתמש בשיטות תככניות, מניפולטיביות ופולשניות.

מרגל, משקפת, תצפית, מעקב

מרגל כמו פעם. תצלום: טוביאס ליגר.

הדבר מבדיל את המודיעין כתחום מוסרי נפרד. אנחנו לא רוצים ששיטות כאלה ישמשו בחיי היומיום –  שמישהו יציץ מבעד לחור המנעול שלנו, יצותת לנו, יגייס מלשינים, יאסוף מידע על קרובי משפחה או יפתח את הדואר המגיע אלינו הביתה –  אבל בלי להשתמש בשיטות כאלה, שהן בעייתיות מבחינה אתית, בשירות הביטחון הלאומי, לעולם לא נוכל לחשוף סודות מודיעיניים.

האם כאשר האיום מצד סוכני האויב גדול מספיק, כל אמצעי יהיה מוצדק בניסיון למנוע את פגיעתם, כולל פעולות קיצוניות כמו ניסיון להוציא מהם מידע באמצעות עינויים?

פילוסופים של המוסר יאמרו שישנן שלוש גישות שעליהן ניתן להמליץ לסוכנויות המודיעין להתמודד עם הבעיה.

הראשונה היא לשפוט את מידת המוסריות שבה פועלת סוכנות המודיעין באמצעות תוצאות מעשיה. זו נקודת התחלה טבעית לאנשי מודיעין: יש להם מטרה נאצלת –  ביטחון לאומי וביטחון הציבור –  והיא מכשירה את פעולותיהם. תפישה כזו דומה מאוד לעקרון המידתיות, שלפניו, למשל, מידת הפולשנות לחיים פרטיים של אחרים אמורה להיות יחסית לנזק שהיא נועדה למנוע. אבל האם מכאן נובע שכאשר האיום גדול מספיק, למשל אם קבוצה של טרוריסטים עומדת לבצע רצח המוני, כל אמצעי יהיה מוצדק בניסיון למנוע זאת, כולל פעולות קיצוניות כמו ניסיון להוציא מהם מידע באמצעות עינויים?

כאן נכנסת לתמונה הגישה השנייה ליצירת מסגרת מוסרית, המצדדת באימוץ של הנחיות מוסריות מתחומים אחרים. גישה זו מוכרת בשם "דאונטולוגיה" והמצדדים בה בוחרים לפעול על פי כללים קבועים. אבל מהם הכללים?

אנשי מערך המודיעין הלאומי עשויים להתעלם מהדיבר "לא תגנוב", משום שמהות עבודתם היא לגנוב סודות. הצהרת זכויות האדם של האו"ם, כמו גם ועידת זכויות האדם של האיחוד האירופי, מספקות כללים אתיים רלוונטיים מאוד, ובכללים האיסור המוחלט על עינויים.

בכוחו של קוד אתי של מערך המודיעין במדינה דמוקרטית לאפשר את השימוש בשיטות פולשניות, בתנאי שהן מופעלות תחת אמצעי פיקוח מתאימים

אבל בעוד שישנן פעולות אסורות, לאחרות ניתן הכשר. במסמכים אלה, הזכות לפרטיות היא יחסית ולרשויות מותר לפגוע בה בשם הביטחון הלאומי, שמירת החוק והגנה על החיים – בתנאי שהדבר נעשה בהתאם לחוק המקומי ותחת פיקוח חיצוני לרשות. בצורה כזו, בכוחו של קוד אתי של מערך המודיעין במדינה דמוקרטית לאפשר את השימוש בשיטות פולשניות, בתנאי שהן מופעלות תחת אמצעי פיקוח מתאימים.

איסוף מודיעין נעשה, כמובן, בסודיות, ולעתים קרובות במקומות רחוקים ומסוכנים, שבהם אנשי מודיעין חייבים לקבל החלטות מהירות כדי להגן על עצמם ועל מקורותיהם. כפי שכל מי שגידל בני נוער יודע, חייבים לקבוע כללים בבית, אבל כשהצאצאים רחוקים מהעין, אי אפשר לכפות את הכללים האלה, וחייבם לסמוך על כך שהם הפנימו אותם ואת הערכים שבבסיסם ויישמרו מצרות. כך הדבר גם בנוגע לאנשי מודיעין.

ריגול, טכנולוגיה, מעקב

סבך של אמצעי מעקב. תצלום: Kyle

ממסורת "המלחמה הצודקת" ניתן לגזור מושגים דומים עבור "ריגול צודק", שעשויים לשמש כמדריכים לחשיבה בהירה וניתוח של בעיות מוסר רבות בתחום האיסוף והשימוש במידע מודיעיני סודי

מסיבה זו, אנחנו פונים אל הגישה השלישית –  אתיקה של ערכים אישיים. שיטה כזו מדגישה את האופן שבו על אדם תרבותי אחד לנהוג כלפי האחר, בהסתמך על שיקולים כמו כבוד אישי, כנות, אמינות ואמפתיה. אנשי המודיעין הטובים ביותר הם בעלי מוסר אישי והם מודעים מאוד לאחריות המוסרית שלהם כלפי סוכניהם ובני משפחותיהם, גם לאחר שאלה סיימו את שירותם.

בספרנו החדש, אנחנו משווים בין האתיקה של המודיעין לאתיקה של לוחמים, ואנו דנים באופן שבו במשך מאות שנים, חוקרים ותיאולוגים פיתחו פילוסופיה של "מלחמה צודקת", כדי לרסן את השימוש המוגזם ביותר באלימות במלחמה. ממסורת "המלחמה הצודקת" ניתן לגזור מושגים דומים עבור "ריגול צודק", שעשויים לשמש כמדריכים לחשיבה בהירה וניתוח של בעיות מוסר רבות בתחום האיסוף והשימוש במידע מודיעיני סודי.

זוהי תמצית הכללים:

  • כוונה נכונה – אנשי מודיעין צריכים לפעול מתוך יושרה –  ללא מניעים נסתרים, פוליטיים או אחרים –  כולל בעת הרשאת פעילות מודיעינית, ניתוח, הערכה והצגה של מידע לשיפוטם של מקבלי החלטות.
  • מידתיות – אנשי מודיעין צריכים להקפיד שהסיכון המוסרי בפעולותיהם יהיה יחסי לנזק שהפעולות הללו נועדו למנוע.
  • סמכות מתאימה – מידת הסמכות הנדרשת לפעולה צריכה להתאים לסיכון המוסרי, ומפקחים צריכים להיות אחראים להחלטותיהם ומחדליהם.
  • סיכוי סביר להצלחה – כדי למנוע איסוף כללי ולא ממוקד של מידע או ריגול המוני, כל פעולה צריכה להיות מוצדקת באמצעות מטרה ברורה ומוגדרת.
  • הבחנה – יש להעריך את מידת הסיכון לנזקים משניים, כולל פלישה לפרטיות של מי שאינם מטרות איסוף המודיעין. יש למזער סיכון כזה ברמה האנושית והטכנולוגית כאחד.
  • חיוניות – חקירות פולניות צריכות להתנהל רק במידה מוגבלת, ואם לא ניתן למצוא דרך סבירה אחרת לבצע את המשימה, תוך סיכון מוסרי נמוך יותר.

הדיבור על "ריגול מוסרי" אינו חייב לעמוד בסתירה לדמוקרטיה ליברלית, בתנאי שמקפידים על שלושת הכללים הללו: שמירה על שלטון החוק, הסדרה ופיקוח, ופעולה של רשויות המודיעין תוך שימוש מוגבל בכוחה של המדינה.

כבר עתה אנו עדים לכך שבעידן הדיגיטלי המידע האישי שלנו נאסף ומנוצל להפקת רווחים במגזר הפרטי. רשויות המודיעין והביטחון מנצלות גם הן את הסייברספייס כדי לאסוף מידע, לחשוף ולאתר מטרות ומטרות פוטנציאליות. הדבר מעצים את תחושת אי הנוחות ואת השאלה האם יש לנו עדיין זכות לפרטיות. עם זאת, קיים גם צורך בהול להגן על האזרח מפני מגוון רחב של אויבים אפשריים כמו מדינות עוינות, טרוריסטים ופושעים. הצורך להבהיר את הכללים להתנהלות מודיעינית מוסרית מעולם לא היה דחוף יותר.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

סר דייוויד אומנד (Sir David Omand) הוא איש מודיעין בריטי לשעבר ומרצה במחלקה לחקר המלחמה בקינג'ס קולג' לונדון.

מארק פ'ייתיאן (Mark Phythian) הוא מרצה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת לסטר הבריטית.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

Published in Alaxon by special permission from Zócalo Public Squareתמונה ראשית: "עבודת רגליים", תצלום: רנה בוהמר, unsplash.com

Photo by Rene Böhmer on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי דייוויד אומנד, מארק פ'ייתיאן, Zócalo.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על אפס-אפס-מוסר

01
סמדר זאבי

בס"ד
ככל שחולפות השנים, אנו מתקדמים באמצעות הטכנולוגיה.
אין מנוס מהגנה על חיינו דרך אנשי המודיעין, שזהו תפקידם, ומאידך הקווים נחצים לעתים, בעקבות סתירות בקווי היסוד של עבודתם.
לא תמיד ישנה דרך להשיב את הגלגל לאחור, למרות הפגיעה בפרטיותנו.
לא רק בעבודת המודיעין ישנן סתירות פנימיות וחיצוניות, אלא גם בחקיקת חוקים הסותרים בעליל חוקים אחרים.

02
אוריאל בן עמי

דיון מרתק: האם העיסוק בכך, הוא עניין של אופי? האם האופי להימשך לעסוק בכך, הוא מולד או נרכש?
(כמו השאלה שנשאלה לפני המון שנים: האם האלימות נעצרת בקו הירוק, או זולגת לתוכו).
האם הכוח, כשהוא הופך לשיכרון, יכול בכלל לעצור, או הוא מתפתה לאפיקים אזרחיים אחרים, הנושאים תשואה גבוהה ומשתלמת, כי הוא כבר מיומן בכך?

האם להניח שדיון ערטילאי אתי יכול להיות היפותיטי ובעל יישום?

הנה שלושה אילנות גבוהים, להיתלות בהם, לליבון הסוגייה:

1. הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו גַּם אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִמֻּדֵי הָרֵעַ. ירמיהו י"ג כ"ג

2. אֵיזֶהוּ גִבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, אבות ד' א'

3. טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר. משלי טז לב