אפשר להרים את הראש

פייק ניוז, דיסאינפורמציה ותעמולה הם נגע נפוץ, אבל אפשר גם להילחץ מפגעיהם ויש מי שהצליחו בכך
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

כיצד יכולות חברות להתגבר על שנים ואפילו עשרות שנים של שקרים? כיצד יכולה חברה שפעלה על ״דיסאינפורמציה״ להיחלץ ממנה?

השאלה רלוונטית לימינו, כמובן. ובכל זאת, כמות אדירה של דיסאינפורמציה אינה תופעה חדשה וגם אינה בהכרח תופעה מודרנית. יש לה תקדימים היסטוריים.

בגרמניה, הבעיה של הפצת מידע כוזב ברבים החלה עם הופעתו של מדיום חדש ונפיץ: הדפוס. כשמכבש הדפוס, שהומצא בשנות ה-50 של המאה ה-15, החל לפעול באורח סדיר ונפוץ לקראת שנות ה-90 של אותה מאה, הוא הפיץ כמות גדולה של ידע חדש. אך המדיה החדשה הזאת גם הפיצה מידע כוזב במתכוון, הציתה רגשות של עוינות וקיטוב והאיצה את הפצתו של מידע מפוקפק בשורה של תחומים.

המלה המודפסת וגם הדימוי החזותי המודפס סייעו להתחזקותו של רגש אנטי-יהודי, כשהאשמות שווא כאילו היהודים עוסקים ברצח פולחני הודפסו ונפוצו ברבים

אחד התחומים הללו היה האנטישמיות. בסוף המאה ה-15, המלה המודפסת וגם הדימוי החזותי המודפס סייעו להתחזקותו של רגש אנטי-יהודי, כשהאשמות שווא כאילו היהודים עוסקים ברצח פולחני הודפסו ונפוצו ברבים. התוצאה הייתה שורה של גירושים אלימים של יהודים מערים ושטחים בתחומים הגרמניים.

דוגמה נוספת היא ההאשמה בכישוף. גרמניה, "מולדת ההאשמות בכישוף", התפארה במאות ה-16 וה-17 בכך שבשטחה מתקיימים יותר משפטים נגד מכשפות מאשר בכל מקום אחר. ספרים מודפסים אמרו לאנשים איך מכשפות נראות ואיך הם יוכלו לזהות מכשפה. הספרים חיברו בין המלה והדימוי החזותי, והפיצו דעות קדומות, בעיקר נגד נשים. והם עשו זאת ביעילות רבה.

שריפת מכשפות, דרנבורג

שריפת מכשפות בעיר דרנבורג בגרמניה (1555), מתוך עלון מהתקופה. תצלום: ויקיפדיה

מעגל הדיסאינפורמציה הזה הואץ, שכן עד מהרה, שיגעון המכשפות חבר למלחמת שלושים השנה ההרסנית (1618-1648) – שהאיבה שבבסיסה לובתה גם היא באמצעות המילה והדימוי המודפסים. האלימות שהתפתחה כתוצאה מכך, יחד עם הרעב והמגפות, דלדלו את אוכלוסייתה של גרמניה בשיעור של בין שליש לחצי, כך שהמדינה מצאה את עצמה נסוגה מאמצע המאה ה-17 אל סוף המאה ה-15, ימי ראשיתו של הדפוס.

מה שאירע לגרמניה מראה שההיסטוריה אכן יכולה לחזור לאחור, ושדיסאינפורמציה היא אחד הזרזים של תהליך כזה

מה שאירע לגרמניה מראה שההיסטוריה אכן יכולה לחזור לאחור, ושדיסאינפורמציה היא אחד הזרזים של תהליך כזה.

דוגמה נוספת, מודרנית, מזומנת לנו ממלחמת העולם הראשונה. הפיקוד העליון הגרמני שלט באמצעי התקשורת וגם צנזר אותם, והתוצאה הייתה שהגרמנים לא ידעו את היקף הקטל השיטתי שהתרחש בחזית המערבית.

ואז, ככל שהמלחמה נמשכה, נוצרו שני מחנות. אחד רצה משא ומתן לשלום כדי לשים קץ לחיסולו של דור שלם של גברים צעירים. ואילו המחנה השני רצה ללחוץ להמשיך במערכה עד לשלום מתוך ניצחון, תוך שהוא מתעלם מן הממדים המחרידים של הקטל. המחנה השני הזה גם לא ייחס חשיבות רבה לכניסתה של ארצות הברית למלחמה, והחל ב"ספירת היהודים" הידועה לשמצה של אוקטובר 1916, שרמזה באורח שקרי שהיהודים אינם נושאים בחלקם בנטל המאבק.

אפילו לאחר שהמלחמה הסתיימה, לאחר התבוסה, כשהצנזורה הוסרה, מעגל הדיסאינפורמציה הזה לא חדל. על אף שרפובליקת ויימר נהנתה מחופש העיתונות והבטיחה את חופש הביטוי, היה בה שפע של דיסאינפורמציה – לא פעם בדמות שקרים, שהמזיק ביותר בהם טען שגרמניה הייתה על סף ניצחון במלחמה כשדמוקרטים, קומוניסטים ויהודים תקעו סכין בגב האומה. היה זה שקר מוחלט. הצבא הגרמני לא היה על סף ניצחון.

גרמניה, תעמולה, מלחמת העולם הראשונה

תעמולה בגרמניה במלחמת העולם הראשונה: חיילים גרמנים בדרך למזרח ולמערב מצדיעים זה לזה ומחייכים, הרי הניצחון מובטח. איור מאת היינריך צילה. תצלום: ויקיפדיה

להפך, הוא ניצב בפני כוחות אויב שהיו עדיפים עליו מספרית. ובנוסף לכך, הצבא הגרמני גם סבל מ"שביתה צבאית נסתרת" שהגרמנים מהשורה, בשל הצנזורה, לא ידעו עליה. וכשגרמניה הובסה לבסוף בנובמבר 1918, אחד הגנרלים הקולניים ותאבי הדם ביותר, אריך לודנדורף (Ludendorff), חמק לו לשבדיה בשם בדוי, כדי לא להתמודד עם התבוסה.

הדיסאינפורמציה אפשרה ללאומנים קיצונים להאשים את אויביהם הפוליטיים בתבוסה

הדיסאינפורמציה אפשרה ללאומנים קיצונים להאשים את אויביהם הפוליטיים בתבוסה. בתוך שנה, מאזן הכוחות השתנה: במקום קואליציה שתמכה ברפובליקה, קמה קואליציה שבמקרה הטוב הייתה אמביוולנטית ביחס אליה. בימי רפובליקת וויימר, הפוליטיקה הפכה למלחמה באמצעים אחרים, ובדמוקרטיה הראשונה של גרמניה, הדמוקרטים, הסוציאליסטים והמתונים הפסידו במאבק הזה.

יחד עם זאת, היה מקרה בהיסטוריה הגרמנית שהוביל לתוצאה שונה: סוף מלחמת העולם השנייה. גרמניה הנאצית הייתה הדוגמה המובהקת ביותר לחברה של דיסאינפורמציה, שבה הרדיו, העיתונות ובתי הספר היו בשליטת המפלגה, בעוד ענף שלם של הממשלה, תחת יוזף גבלס, התמסר לתעמולה. השפע האדיר של מידע כוזב שהופץ בתמיכת המדינה התאפשר על ידי מנהיג ששפע כריזמה פוליטית, אף אם אנו, המקשיבים לתלונות הצווחניות והבומבסטיות של היטלר, מתקשים להבין כיצד מישהו בכלל היה מסוגל ללכת בעקבותיו.

ללא ספק, לא הדיסאינפורמציה לבדה הפכה את הגרמנים לנאצים. חלק מכוח המשיכה של האידאולוגיה הנאצית מבחינת אזרחיה של גרמניה היה עצם הפיתוי שבהצלחה – שחלק משמעותי בה היה ההיחלצות של גרמניה מן המשבר הכלכלי הגדול באמצעות חבילת הטבות מסיבית לטובת עבודות ציבוריות, וגאות כלכלית עוד יותר גדולה בזכות הוצאה כספית עצומה על הצבא וחימושו.

והיו גם הישגים בתחום מדיניות החוץ. לפני המלחמה, הגרמנים שיקמו את צבאם, קרעו לגזרים סעיפי מפתח בהסכם ורסאיי המכביד, כבשו מחדש את אזור הריין, סיפחו את אוסטריה ואת חבל הסודטים. ובאורח עוד יותר ציני, המשטר מיקד את האנטיפתיה של הקהילה לאומית כלפי מי שנחשבו לחריגים פוליטיים, בעיקר הקומוניסטים, שהנאצים עצרו אלפים מהם וגם כלאו אותם במחנות ריכוז. המשטר גם הפנה את העוינות של העם הגרמני כלפי קבוצות שנתפשו כנמצאות מחוץ להבנה האתנית או הגזעית של מה שנחשב לגרמני: בראש ובראשונה היהודים, אבל גם קבוצות אחרות. לבסוף, הייתה המלחמה עצמה. היא לא התקבלה בהתלהבות ב-1939 כפי שקודמתה התקבלה בחוגים מסוימים ב-1914, אך הגרמנים האמינו שמוטלת עליהם חובה להילחם למען ארצם.

יוזף גבלס

ידע לדבר, ידע לשכנע: יוזף גבלס נואם בברלין ב-1934. תצלום: הארכיון הלאומי של גרמניה, ויקיפדיה

חמושה בכמות נדיבה מאוד של דיסאינפורמציה, גרמניה הנאצית הפעילה דינמיקה של קונצנזוס, כפייה והשתתפות רחבה ברדיפות, שלא היה לה אח ורע בחברות מודרניות אחרות. אך בנקודה הזאת, השאלה היא פשוט כיצד נטשו הגרמנים את הרעיונות וההנחות שהובילו אותם לתמוך בנציונל-סוציאליזם מלכתחילה. כיצד הם נחלצו מחברה שעוותה באורח חסר תקנה על ידי דיסאינפורמציה? וכמה זמן ארך הדבר?

כשהמלחמה הגיעה לסיומה, ההלם של האובדן שהיא גרמה לא הספיק כדי לגרום לגרמנים להינתק מחברת הדיסאינפורמציה שלהם

כשהמלחמה הגיעה לסיומה, ההלם של האובדן שהיא גרמה לא הספיק כדי לגרום לגרמנים להינתק מחברת הדיסאינפורמציה שלהם. "כל גרמני יודע שאיננו אשמים בפרוץ המלחמה", אמרה אישה אחת לצלמת האמריקנית מרגרט ברק-ווייט ב-1946. האישה בוודאי הגזימה כשאמרה "כל גרמני". ועם זאת, עד שנות ה-50, גרמנים רבים היו עדיין משוכנעים שגרמניה לא הייתה האחראית העיקרית לפרוץ מלחמת העולם השנייה. בתשובה לשאלה הישירה: "ובכן מי אחראי לכך?", רק ב-1959 הגיע שיעור הגרמנים שהשיבו ללא היסוס "גרמניה" ל-50%, ורק ב-1967 השיב כך רוב ברור, 62% מהנשאלים.

גרמניה המערבית (המזרחית לא, כמובן) שלאחר המלחמה הייתה אחד המקומות שבהם נערכו הכי הרבה סקרי דעת קהל בעולם כולו, כך שיש בידינו מידע מהימן בדבר המשך קיומן של אמונות שעוצבו על ידי הדיסאינפורמציה של הנאצים. כעת ידוע לנו שהדעות נותרו חלוקות באורח חד, ובתלות בשאלה ובניסוחה, כשליש מן האוכלוסייה הבוגרת התמידה ביחס חיובי במידה רבה כלפי הרייך השלישי. באוקטובר 1951, 40% מהנשאלים עדיין האמינו שהתקופה שבין 1933 ל-1939 ייצגה את השנים הטובות ביותר של ההיסטוריה הגרמנית בעידן החדש, בעוד שהיחס של הגרמנים לאדולף היטלר כמדינאי שיקף גם הוא את הדעה החיובית הכללית הזאת. ב-1952, 32 אחוזים מן הנשאלים חשבו שהוא היה או "המדינאי הגדול ביותר" של המאה העשרים, או שהוא היה "מנהיג מצוין של מדינה", שלמרבה הצער, עשה כמה שגיאות.

עבור גרמנים רבים, לא הנציונל-סוציאליזם אלא המלחמה היא שהובילה את גרמניה בכיוון הלא נכון. אלמלא מלחמת העולם השנייה, כך על פי 41% מהגרמנים ב-1959, היטלר היה אחד המדינאים הגדולים ביותר בעולם. היחס ליהודים שיקף את העמדות הללו. "האם היית אומר שמוטב לגרמניה שלא יהיו יהודים בתחומה?" – כך שאל מכון סקרים בדצמבר 1952, ו37% מהנשאלים השיבו בחיוב, בעוד ש-24% לא היו בטוחים, ורק 30% השיבו "לא". אפילו ב-1961, 74 אחוזים מהגרמנים שנשאלו בסקרים הסכימו שהיהודים הם גזע נפרד. בסך הכול, הסקרים מראים שהאוכלוסייה הגרמנית המשיכה לראות את היהודים כפי שהנאצים תיארו אותם – כלומר, גזע נפרד, בהחלט לא גרמנים, ובוודאי לא רצויים.

ברלין, אנדרטה, שואה, רצח יהודים

לקח זמן, ובסוף הגיעו אל האמת: צעיר גרמניה באנדרטה לזכר היהודים שנרצחו בשואה, ברלין. תצלום: ניק שוליאחין

אין אומה גדולה שהתמודדה עם ההיסטוריה האפלה שלה ביושר כמו זה המאפיין את העיסוק של גרמניה בעברה עתיר הרדיפות, עברה הרצחני

התוצאות מורות על מסקנות שדורשות מאיתנו להתפכח מאשליות. בגרמניה שלאחר המלחמה, 12 שנים של תעמולה ודיסאינפורמציה לא נמחקו בעזרת התבוסה, המחסור שנגרם בשל המלחמה או הבנה רחבה יותר של רצח העם שבוצע על ידי הנאצים. עד סוף שנות ה-40 ובהחלט אף לתוך שנות ה-50, כשליש מכלל הגרמנים המשיכו להחזיק בדעות שעוצבו באורח ברור על ידי הרייך השלישי והתעמולה שלו. נדרשו עוד עשרות שנים עד שהתבניות המנטליות הללו ישתנו. היסטוריונים אחדים טוענים ששנות ה-60 היו נקודת המפנה, בעוד שאחרים טוענים שהמפנה התחולל בשנות ה-80. בכל מקרה, הדרך החוצה מחברת הדיסאינפורמציה של גרמניה הנאצית הייתה ארוכה וקשה.

ובכל זאת, בסופו של דבר, ההיחלצות התרחשה ונחלה הצלחה. אין אומה גדולה שהתמודדה עם ההיסטוריה האפלה שלה ביושר כמו זה המאפיין את העיסוק של גרמניה בעברה עתיר הרדיפות, עברה הרצחני.

הלמוט ולזר סמית (Walser Smith) מלמד היסטוריה באוניברסיטת ונדרבילט בארה"ב. ספרו האחרון עד כה הוא Germany: A Nation in Its Time: Before, During, and After Nationalism, 1500-2000.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי.

Published in Alaxon by special permission from Zócalo Public Square

תמונה ראשית: פלמינגו טומן ראשו במים בפארק בעיר שטוטגרט, גרמניה. תצלום: דניאל אולאלייה, unsplash.com

Photo by Daniel Olaleye on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי הלמוט ולזר סמית, Zócalo.


תגובות פייסבוק