ארבעים ושתיים חולצות טי שחורות

תופעת האגרנות נעשית נפוצה ומוכרת כהפרעה נפשית בפני עצמה. מה הגורמים לה? האם אפשר להיחלץ ממנה? ומה הקשר בינה ובין דוברמנים?
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

תכניות הריאליטי אינן צריכות להתאמץ כדי להציג את תופעת האגרנות כסנסציה. כמו סקרנים שנועצים עיניים בתאונת דרכים, אנחנו מביטים באימה בשבילים הצרים שמתפתלים בין הררים של עיתונים, אריזות פיצה, חשבונות לתשלום, שקיקי חרדל, אביזרים אלקטרוניים שבורים, חולצות טי ישנות וכלי מטבח מוכתמים. הערימות הללו, שמכרסמים וג'וקים מתהלכים בתוכן, מכוסות ירוקת, עובש ובקטריות, מהוות גם סכנה לפריצתן של שריפות (לפי מחקר בנושא, הן גורמות ל-24 אחוז מכל מקרי המוות בשריפה שהיו ניתנים למניעה), והן גם גורמות למקרי נפילה וחבלה. הערימות הללו גם מקימות חומה של בושה שחוסמת את הכניסה לבני משפחה, לחברים ואפילו לשרברב או חשמלאי. ואנחנו לוחשים לעצמו: "איך אנשים יכולים לחיות ככה?"

אגרנים רבים אינם רואים את התנהגותם כהפרעה, ובתחילה גם הפסיכולוגיה לא ראתה זאת כך

אלא שאגרנים רבים אינם רואים את התנהגותם כהפרעה, ובתחילה גם הפסיכולוגיה לא ראתה זאת כך. ב-2013, ה-DSM, התנ"ך של האבחנות הפסיכיאטריות, עודכן ונכללה בו אגרנוּת חמורה כהפרעה בפני עצמה. אדם יאובחן כמי שלוקה בהפרעת האגרנות החמורה אם הוא צבר כמות בלתי ניתנת לניהול ואפילו מסוכנת של פרטי רכוש שנראים חסרי שימוש או בעלי ערך מוגבל – ולמרות זאת, תיגרם לו מצוקה קשה אם הם יושלכו.

אלא שההבנה המקורית של תופעת האגרנות לא הייתה קשורה כלל לצפיפות מרוב חפצים. במקור דובר על חמדנות כספית. המלך מידס היה אגרן של זהב, וכמוהו היו גם אנשי הכמורה הקמצנים שכפי שדנטה כתב עליהם, נידונו לחוג הרביעי של התופת. רק במאה העשרים החלו אנשים לעסוק בצבירה אקראית ומשונה של חפצים שאין להם ערך רב ביותר.

בתחילה, קראו לתופעה "סינדרום קולייר", לכבודם של האחים הומר ולנגלי קולייר (Collyer), שבין השנים 1909  ו-1947 קברו את עצמם לאט-לאט תחת חפצים, בבית המידות של משפחת בהארלם, תוך שהם ממלאים אותו עד אפס מקום. באמצע המאה העשרים, כשהייצור התעשייתי והצמיחה הכלכלית שלאחר מלחמת העולם השנייה אפשרו לאנשים בעלי אמצעים צנועים לרכוש עוד ועוד חפצים, סינדרום קולייר נעשה נפוץ יותר. פסיכולוגים החליטו שאגרנות היא בוודאי תת-סוג של הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD): פעולה חוזרת, עד כדי ביצוע טקסי שלה, שנועדה להרחיק חרדה.

האפיון הזה החזיק מעמד עשרות שנים – על אף שאגרנות קלינית פוגעת ב-6 אחוזים מאוכלוסיית העולם, שיעור כפול משיעור הלוקים ב-OCD. סקר משנת 2010 שנערך על ידי דייויד מאטה-קולס (Mataix-Cols)  מקינגס קולג' בלונדון, הבחין שלפחות 80 אחוז מאלו שעסקו באגרנות קיצונית אינם עומדים בקריטריונים ל-OCD. הם נטו יותר לדיכאון מאשר הלוקים ב-OCD. הם התקשו יותר לקבל החלטות. הן נטו הרבה פחות לראות בהתנהגות שלהם בעיה. מחקרים שעוסקים בקשרים גנטיים הראו תבנית תורשתית אחרות של תופעת האגרנות לעומת OCD, וסקירות מוח הראו תבנית שונה של הפעלה. תרופות שהצליחו לטפל ב-OCD לא היו יעילות כטיפול באגרנות.

בסופו של דבר, הפרעת האגרנות הופרדה מקטגוריית ה-OCD, ואפשר לקשור אותה לערימה מגוונת ולא סדורה של סיבות, שמזכירה את החפצים שהלוקים בה אוגרים. התופעה מתגלה על פני רצף, החל מבית צפוף ומגובב שדייריו איבדו שליטה עליו וכלה בחיים באשפה ובחורבות. היא יכולה לכלול אפילו אגירה של בעלי חיים (אם כי זהו עניין שונה בתכלית).

במשפחות שיש בהן שני בני משפחה ויותר שאוגרים, חוקרים זיהו אלל בכרומוזום 14 (בכלבי דוברמן, אגרנות קושרה לכרומוזום 7). "יותר מ-80 אחוז מהנבדקים שלנו דיווחו על קרוב מדרגה ראשונה הסובל מבעיות דומות", מציינים רנדי פרוסט (Frost) וגייל סטקיטי (Steketee), חלוצים בתחום המחקר הזה, בספרם "Stuff: Compulsive Hoarding and the Meaning of Things". החוקרים מעלים את האפשרות שאגרנים יורשים דרכים שונות לעיבוד מידע או "רגישות תפישתית עזה לפרטים חזותיים... [ש]מעניקה לחפצים משמעות וערך מיוחדים".

דוברמן

אגרן פוטנציאלי. תצלום: מישל טרייב

מחקרים אחרים מעלים סיבות שאינן גנטיות. אגרנות עלולה להתלוות גם לפציעות מוח טראומטיות מסוימות, לסינדרום טורט, להפרעות קשב וריכוז, להפרעות נוירו-דגנרטיביות, להפרעת חרדה מוכללת, לדיכאון קליני ולדמנטיה. מעניין  לציין כי עוני בילדות אינו קשור כנראה לאגרנות, אך חוקרים גילו קשר אפשרי בין אגרנות ובין תסמונת הדחק הפוסט-טראומטית (PTSD) בקרב ניצולי שואה, ואגרנות שמתעוררת בשלב מאוחר בחיים נקשרת לעתים קרובות לאובדן או לטראומה. ההבנה הפסיכולוגית גורסת שחפצים נאספים בניסיון שווא למלא את הריק הרגשי – והם מוערמים כמו בריקדה כדי להתגונן מפני עתיד לא ידוע.

אגרנות היא התוצאה הטבעית של חברה צרכנית עמוסת חפצים, שבה אתרים לסילוק אשפה הולכים ומתמעטים

אך אם נרחיב את המבט מן המישור האינטימי הזה, נגלה שיש גם תאוריה השולחת מבטה אל התמונה הגדולה: אגרנות היא התוצאה הטבעית של חברה צרכנית עמוסת חפצים, שבה אתרים לסילוק אשפה הולכים ומתמעטים.

ב"Neurohistory in Action: Hoarding and the Human Past", ההיסטוריון דניאל לורד סמאיל (Daniel Lord Smail) מציע לנו  להפסיק לחשוב על ביולוגיה ותרבות כעל סיבות נפרדות. "הביטוי הגנטי כרוך באורח אינטימי בנסיבות החיים התרבותיות והאינדיבידואליות", הוא מציין. האם לא יתכן כי העלייה באגרנות הכפייתית נגרמה על ידי הדרכים שבהן המהות הפיזית שלנו מתקשרת עם הסביבה החומרים המשתנה? למשל, כשהתחלנו לעבד את המזון שלנו, לא נדרשו לנו עוד שיני בינה, והפה שלנו נעשה קטן מכדי שיוכל להכין אותן. "צורות חברתיות ותבניות התנהגותיות מפסלות את גופנו", כותב סמאיל.

קופים, עורבים, סנאים, קנגורו, חולדות ודבורי דבש כולם אוגרים – בדיוק כפי שבני אדם עשו במשך אלפי שנים, כדרך להתאים את עצמם לתנאים ולשרוד חורף קר או רעב. אבל אין מדובר באגרנות מהסוג שמגיע לתכניות הריאליטי בטלוויזיה. "נראה שהאגרנות הכפייתית הזאת של דברים חסרי תועלת מאפיינת רק את מאה או מאתיים השנים האחרונות – ובעיקר את עשרות השנים האחרונות", מציין סמאיל.

במלים אחרות, משהו השתנה – בהיסטוריה ובתרבות - משהו שגרם לאגרנות להופיע כהפרעה פסיכיאטרית נפוצה. עבור מי שלוקים באגרנות, החפצים מקבלים אישיות אינדיבידואלית שיש להן משמעות רגשית עצומה, הרבה מעבר לרגיל. אי-אפשר להיפטר מהם כלאחר יד. הם ארוגים לעצם תחושת העצמי של האדם האוגר, המשמיע הערות כגון: "אם אזרוק יותר מדי דברים, לא יישאר ממני שום דבר".

רכישה היא המחצית הראשונה של ההפרעה. אנשים מתאהבים בחפצים שהם אינם זקוקים להם באורח מידי, פשוט כיוון שהם ניתנים להם בחינם, או כיוון שהם מזכירים להם חוויה מסוימת, או כיוון שהם עשויים להזדקק להם ביום מן הימים, או כיוון שהם היו יכולים לעשות בהם איזה שינוי ולהפוך אותם לבעלי ערך רב יותר. החפצים הללו מצטברים, ואנשים מסרבים להיפרד מהם בגלל הפוטנציאל שהם רואים בהם, או בגלל המשמעות הרגשית שלהם, או הזיכרונות שהם מעוררים, או כיוון שזה בגדר בזבוז למלא אתר לסילוק אשפה בחפצים שמישהו יכול בהחלט להזדקק להם. או כיוון שהאדם האגרן פשוט אינו אוהב שיאמרו לו מה לעשות בחפצים שלו.

ואפילו אם אגרנים רוצים להקטין את מספר החפצים שהם אוגרים (ונדיר שזה יקרה), יש קושי עצום למיין את הבלגאן. דעתם של אנשים הלוקים בהפרעת אגרנות חמורה מוסחת בקלות, והם מתקשים להתמקד ולהתרכז. באורח פרדוקסלי, הם גם נוטים להיות פרפקציוניסטים, כך שהם ייטו לדחות החלטות וכך לא להסתכן בטעויות. וכשהדברים אמורים בחפצים שלהם עצמם, הם אינם ממיינים אותם לפי סוגים.

במקום לראות פריט כחבר בקבוצה גדולה יותר (למשל, חולצה אחת מתוך 42 חולצות טי שחורות), הם רואים בו חפץ יחיד ומיוחד. כל חולצת טי שחורה נתפשת בנפרד מהאחרות, נושאת היסטוריה משלה, משמעות וערך ייחודיים לה. היא אפילו אינה מסווגת לאחסון (מקופלת יחד עם עוד חולצות טי שחורות במגירה המיועדת לחולצות טי), אלא מונחת בערימה ומאותרת באורח מרחבי (חולצת הטי המסוימת הזאת חיה כעשרים סנטימטר מתחתית הערימה). הדבר מוליך להתנגדות עמוקה לכך שמישהו ייגע בערימות או ימיין אותן, ובכך יהרוס מבלי דעת את שיטת הסידור הבלתי נראית.

בשלב שבו אנשים מתחילים לאבד את עצמאותם – את עבודתם, את מעמדם בחברה, הקשרים, החדות החושית, הכוח הגופני והצלילות המנטלית שלהם – אגרנות יכולה להיות דרך להתבצר, להתגונן, להרגיש בטוחים, מנוחמים, מוכנים למה שיבוא

כמו ביחס לכל תופעה שהופכת למושא לעניין ציבורי, גם ביחס לאגרנות יש שאלה של ביצה-או-תרנגולת: האם הפרעת האגרנות עולה או שמא העלייה בכיסוי התקשורתי בסך הכול הפכה אותנו מודעים לה יותר? ההערכות הן שכ-19 מיליון אמריקנים סובלים מהפרעת אגרנות. כוח המשימה הראשון לטיפול באגרנות הוקם בשנת 1989 במחוז פיירפקס בווירג'יניה. כיום יש יותר ממאה ארגונים כאלו בארה"ב. עד שנת 2020, יותר מ-15 אחוזים מאוכלוסיית ארה"ב תהיה בגיל 65 או יותר – הגיל שבו הנטייה לאגרנות גבוהה ביותר. לפי האגודה הפסיכיאטרית האמריקנית, הפרעת אגרנות פוגעת בבני 55 עד 94 בשיעור גבוה פי שלושה מאשר בבני 34 עד 44. ההפרעה עלולה להופיע בגיל ההתבגרות, אך לעתים קרובות היא מתעצמת בזיקנה, מוחמרת על ידי אבל, גירושין, חשיבה לא בהירה ומשברים פיננסיים.

אנשים חיים זמן רב יותר ומזדקנים בבית, שם הם חופשיים לצבור חפצים ככל שירצו. לעתים הנטייה הזאת מותנה על ידי בן זוג, שבינתיים הלך לעולמו. לעתים מה שנאגר הם חפציו של בן הזוג שאיננו. או של ילד שגדל מזמן ויצא מהבית. בשלב שבו אנשים מתחילים לאבד את עצמאותם – את עבודתם, את מעמדם בחברה, הקשרים, החדות החושית, הכוח הגופני והצלילות המנטלית שלהם – אגרנות יכולה להיות דרך להתבצר, להתגונן, להרגיש בטוחים, מנוחמים, מוכנים למה שיבוא.

תעשייה שלמה צמחה סביב האגרנות: פסיכולוגים, חוקרים, עובדים סוציאליים, עובדי בריאות הציבור, מארגנים ומסדרים מקצועיים, חברות לניקוי חומרים מסוכנים, מובילים. מדוע זה מציק לנו כל כך? יש רתיעה אינסטינקטיבית משרצים ומגורמי זיהום, כמובן, שלא לדבר על החשש ממריבות ועל העבודה הפיזית הכרוכה בכך כשהאגרן כפייתי הוא בן משפחה.

ההפרעה הזאת לא רק שאינה מובנת למי שאינם לוקים בה, אלא שאי-אפשר לפענח אותה. אגרנים הם לא פעם אנשים אינטליגנטים, משכילים ויצירתיים, אבל הם אינם רוצים ש"יתקנו" אותם. אם הבית שלהם מגיע למצב שפקידי עירייה כופים עליהם התערבות, סביר מאוד שהבית ימולא מחדש זמן קצר לאחר שהוא ירוקן מתוכנו האגור להתפקע.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מקורות:

DSM-5's controversial debut: Diagnostic manual updates disorder criteriaCOLLYER CURIOSA: A BRIEF HISTORY OF HOARDING, By: Scott Herring, Criticism, Vol. 53, No. 2 (Spring 2011), pp. 159-188, Wayne State University Press

Clutter, Clutter Everywhere, By: SCOTT O. LILIENFELD and HAL ARKOWITZ, Scientific American Mind, Vol. 24, No. 4 (September/October 2013), pp. 68-69, Scientific American, a division of Nature America, Inc.

LOVE OF GARBAGE, By: Walter A. Brown, Scientific American Mind, Vol. 18, No. 1 (February/March 2007), pp. 76-79, Scientific American, a division of Nature America, Inc.

Understanding Hoarding Behaviors in the Elderly, By: Mildred O. Hogstel, The American Journal of Nursing, Vol. 93, No. 7 (Jul., 1993), pp. 42-45, Lippincott Williams & Wilkins

The Disorder of Things: Hoarding Narratives in Popular Media, By: Susan Lepselter, Anthropological Quarterly, Vol. 84, No. 4 (Fall 2011), pp. 919-947, The George Washington University Institute for Ethnographic Research

Small Worlds: The soul-deadening magic of tidying up, By: Chris Lehmann, The Baffler, No. 32 (2016), pp. 104-121

ג'נט קופרמן (Jeannette Cooperman) חיברה ספרים אחדים ומשמשת כותבת קבועה ב-St. Louis Magazine, שבמסגרתו זכתה בפרסים על תחקירים ופרופילים ארוכים. היא למדה פילוסופיה והשלימה דוקטורט בלימודים אמריקניים.

הקטע המקורי הופיע באתר JSTOR Dailyכאן.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

בלגאן. תצלום: PM Images, אימג'בנק / גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ג'נט קופרמן, JSTOR Daily.


תגובות פייסבוק