ארעיות

אנו רואים יופי והוא ממלא אותנו, מרחיב את נפשנו. אך נוכח הידיעה שדברים הם בני חלוף, קורה שרישומו של היופי גובר, וקורה שמשתלט עלינו הצער. במה הדבר תלוי?
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

לפני זמן מה בקיץ, יצאתי לטיול רגלי בשבילי הנוף הקייצי1 עטורי פריחה, עם חבר שתקן ועם משורר צעיר שכבר אז היה מפורסם. המשורר אומנם התפעל מיופי הנוף סביבנו, אך לא הראה התלהבות יתרה. הפריע לו שכל היופי הזה הוא בר חלוף, שהוא יחלוף עם החורף, כמו גם יופי האדם, וכן כל היפה והאצילי ומה שנוצר וייווצר תחת ידי האדם שיש בו יופי אינו נשמר, אלא הוא בר חלוף. כל מה שיכול היה המשורר לאהוב, וממנו התלהב, נראה לו בעל ערך פחוּת בגלל גורל הארעיות.

אנו יודעים, שדעיכה שכזו לתוך השבריריות של כל היפה והמושלם יכולה להביא עימה ריגושים שונים אצל אנשים שונים. בעוד שריגוש אחד מעורר בקרב המשורר דחייה עד כאב, בקרב השני הוא מעורר התקוממות נגד המציאות. לא, זה לא ייתכן, שכל העולם החוויתי שלנו של עונג מההדר והתפארת של הטבע ושל האמנות, ייעלם אל תוך ריק. אי אפשר להאמין בזה, כי זה חסר הגיון ומרושע. הרי עליהם להמשיך ולהתמיד באיזושהי צורה בדרך הקיום, ולהתעלות מעל כל השפעות הרסניות.

לא יכולתי להחליט אם להעמיד בספק את הארעיות, או לאלץ עצמי ולראות את היפה והמושלם כחריג

אבל, כבר הדרישה לנצחיות היא בפירוש תולדה של תקוות החיים שלנו שלא לשגות בטענתנו למציאות. אפילו הכאב יכול להיות אמיתי. לא יכולתי להחליט אם להעמיד בספק את הארעיות, או לאלץ עצמי ולראות את היפה והמושלם כחריג. אבל אני לא הייתי באותה דעה של המשורר הפסימי, שטען שבארעיות שביפה יש מין המיעוט בערכה.

ולהיפך, יש בדבר העלאת ערך! ערך הארעיות הוא ערך חריג בזמן. ולפיכך צמצום אפשרות ההתענגות מוסיף לערכה. אני בדעה שזה אינו נתפש, כיצד ייתכן שהמחשבה על ארעיות של היפה גורמת לנו בלבול. הרי היופי שבטבע מופיע מדי שנה אחרי הרס החורף, ומשך החיים שלנו יכול להישנות ולהיחשב כנצח. בעצם העובדה שהיופי שבגוף האדם הולך ונמוג במשך תקופת חיינו, במשך תקופה קצרה, יש בכך הוספה לקסמה. פרח שפריחתו נמשכת רק לילה אחד אינו נראה בעינינו פחות נפלא ונהדר, רק בשל תקופת פריחתו הקצרה. גם קשה לי לקבל את העובדה שהיופי והשלמות במוצר אמנותי ובתוצר האינטלקטואלי הם פחותי ערך בשל היותם מוגבלים בזמן. אפשר, שיופיים של התמונות והפסלים שמהם הוקסמנו יישחק עם הזמן ואלו יהפכו לאבק, או אפשר שהדור הבא אחרינו לא יבין עוד את דברי השירה ודברי ההגות של תקופתנו. אפשר גם שתגיע תקופה גאולוגית שכל החי בה ייעלם, וערך היפה והמושלם ייקבע דרך תפישת משמעות חווית החיים שלנו, של אי תלות באורך זמן ולכן גם באי תלות בזמן אבסולוטי.

מאחר שהנפש נוטה אינסטנקטיבית להתחמק מכל מכאוב, הם חשו שהמחשבה על הארעיות השפיעה עליהם בנסיונם להתענג על היפה

בעיניי שיקולים אלו היו בלתי ניתנים לערעור, אך שמתי לב, שלא צלח בידי להשאיר רושם על המשורר ואף לא על חברי. הבנתי ששגיתי, והקשתי מכך שהתערבות הרגש היא שהשפיעה על השיפוט ואף מאוחר יותר מצאתי לכך הוכחה. סביר להניח שההתקוממות הנפשית נגד האבל האפילה על יכולת ההנאה שלהם מהיפה. עצם המחשבה שהיפה הינו בר חלוף, עוררה בשני האנשים טעם מקדים של אבל על הדרדרות, ומאחר שהנפש נוטה אינסטנקטיבית להתחמק מכל מכאוב, הם חשו שהמחשבה על הארעיות השפיעה עליהם בנסיונם להתענג על היפה.

האבל על אובדן של דבר שאהבנו או הערצנו, נראה בעיני הדיוט כדבר טבעי ומובן מאליו. האבל נתפש בעיני הפסיכולוג כחידה גדולה, כתופעת-על שאינה ניתנת להסבר.

אנחנו מדמיינים לעצמנו שיש לנו את היכולת לאהוב. יכולת זו נקראת ליבידו. בתחילת תקופת ההתפתחות, הליבידו מכוון לאני, ובתחילת התקופה המאוחרת יותר היא פונה מהאני לאובייקטים, שאותם במידה מסויימת אנו מפנימים. היכולת שלנו לאהוב תצא שוב לחופשי כאשר האובייקטים ייהרסו או ילכו מבחינתנו לאיבוד. יכולת זו תחפש לעצמה אובייקטים תחליפיים חדשים, או תחזור לאני. לא מובן לנו ואף לא ניתן להניח מה הסיבה שהתרחקות הליבידו מהאובייקטים כרוכה בכאב. אנחנו רק נוכחים לדעת שהליבידו נאחז באובייקטים, ומסרב להרפות אפילו כשנמצאו להם תחליפים. וזה מה שמכונה אבל.

אין פלא שהליבידו שלנו, החסר באובייקטים, תפש מקום ביתר שאת, במה שנשאר לנו, באהבה לארץ אבותינו, ברוך כלפי הזולת ובגאווה על המשותף שבינינו

השיחה עם המשורר נערכה בקיץ שלפני המלחמה. שנה לאחר מכן המלחמה פרצה וגזלה מהעולם את כל היופי. המלחמה החריבה לא רק נופים, אלא את כל מה שהזדמן בדרכה, כולל אוצרות התרבות שנקרו בדרכה. המלחמה שברה את הגאווה שלנו וכן את הישגי התרבות שלנו, את הכבוד שרכשנו לכל כך הרבה הוגי דעות ואמנים, את התקווה למגר הבדלים בין העמים ובין הגזעים. היא זיהמה את הנטייה הנשגבת של המדע בהתנהלותה ללא משוא פנים, העמידה את היצרים שלנו מול המציאות במערומיה, שחררה את כוחות היצר הרעים שבנו, אלה שהאמנו שהצלחנו לרסנם במשך שנים בעזרת מיטב המוחות שהוקדשו לחינוך. המלחמה מזערה את ארץ אבותינו והרחיקה את המדינות האחרות. היא גזלה מאיתנו כל כך הרבה, את מה שאנחנו אהבנו, גילתה לנו את הקיקיוניות של מה שהיינו בטוחים כי הוא כעמיד וכיציב.

אין פלא שהליבידו שלנו, החסר באובייקטים, תפש מקום ביתר שאת, במה שנשאר לנו, באהבה לארץ אבותינו, ברוך כלפי הזולת ובגאווה על המשותף שבינינו. אבל האם כל שאבד, איבד עבורנו מערכו מפני שהוכח כלא עמיד ולא בר תוקף? אכן כך הדבר נראה לרבים מאיתנו, אבל, אני חושב שלא בצדק. אני מאמין שאלו הסבורים שכל היקר לא נשמר, וכנראה מוכנים לוויתור תמידי, מפני שהיקר לא הוכיח עצמו כעמיד, מוצאים עצמם רק בתקופה של אבל על כל שאבד. אנו יודעים שהאבל מכאיב ומגיע באופן ספונטני לקיצו. כשמוותרים על מה שאבד והכל מיצה עצמו, והליבידו משתחרר שוב, כי אנו חשים  צעירים ומלאי אנרגיות, ממלא אז החדש והיקר את המקום החסר. אפשר לקוות שכך יקרה עם מה שאבד בגלל המלחמה. בסיום עבודת האבל, אפשר יהיה להיווכח שצדקנו בהערכתנו את נכסי התרבות ואלה לא ניזוקו רק משום שגילינו את שבריריותם. אנו נשקם את כל פגעי המלחמה, אולי על בסיס איתן ועמיד יותר.

הערת העורך:

את המסה הזו כתב פרויד בנובמבר 1915, בשנה השנייה של תחילת מלחמת העולם הראשונה, בהזמנה של ארגון גתה הברלינאי, לשם הוצאתו לאור של כרך שיצא שנה לאחר מכן תחת השם Das Land Goethes (מדינת גתה). הכרך מכיל טקסטים שכתבו והוסיפו הסופרים הבאים של אותה תקופה ושל תקופה קודמת, כמו: Bülow, Brentano, Ricard Huch, Hauptmann וכן Liebermann. מעניינים דבריו של פרויד על המלחמה, גם מאחר שאלו מוזכרים בספרו משנת 1917 ("אבל ומלנכוליה") “Trauer und Melancholie”, אשר בו מוזכרת התאוריה על האבל, שאותה כתב חודשים ספורים לפני כן אבל פורסמה רק שנתיים מאוחר יותר. 

המסה ראתה אור במקור ב"Das Land Goethes", בשנת 1915.

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

תורגם במיוחד ל"אלכסון" על ידי יעל-עטיה מוזס.

המערכת מודה ליעל-עטיה מוזס על היוזמה ועל התרגום.

תמונה ראשית: סירות באגם בהרי הדולומיטים. תצלום: אלסנדרו רניקה, unsplash,com

Photo by Alessandro Ranica on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי זיגמונד פרויד.


תגובות פייסבוק