ארץ הלבבות השבורים

כדי להביא להחלמה של חברה, או לפחות לשיפור משמעותי במצבה, היא צריכה לעמוד מול עברה בעיניים פקוחות ולעבור תהליך אנושי. איך עושים את זה?
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

כיצד יכולה אומה להחלים? השאלה מעסיקה אותי לא מעט. לא סתם דומה שהשכל של החברות שלנו תקוע ונתון במריבה רועשת. השכל של החברה נתון במצב כזה כי החברה סובלת מלב שבור. ביסוד האתגרים שארצות הברית ניצבת בפניהם – והם נפוצים והולכים ברחבי העולם – מצויות בעיות ושוכנים אתגרים מהסוג הרגשי.

האם עלי להסביר זאת? בהקשר האמריקני, משמעות הדבר היא שנכסים ציבוריים וברית חברתית ממשית הפכו לדברים בלתי-אפשריים, שכן הצלקות העמוקות שנותרו בשל ההפרדה הגזעית, האפליה והמיזוגניה הופכות את בני-האדם לפחות ופחות מסוגלים להשקיע בזולת. "למה שאני אממן כבישים ובתי-ספר לאנשים המטונפים והעצלנים ההם?" – אתם הרי מכירים את המנגינה החוזרת. התוצאה: חברה ללא אפשרות אנושית, בין אם מדובר בתוחלת החיים, בתמותה של יולדות, בקריאה וכתיבה, בחסכונות וכן הלאה, משום שהצרכים הבסיסיים של החיים  – טיפול רפואי, חינוך, פיננסים, תחבורה – הפכו למוצרי מותרות שאי-אפשר להשיגם.

ביסוד האתגרים הכלכליים העכשוויים, שקל לתת להם הסבר, יש צלקות עמוקות, כרוניות ובלתי-מטופלות. הצלקות עדיין בוערות, צורבות וכואבות

ביסוד האתגרים הכלכליים העכשוויים, שקל לתת להם הסבר, יש צלקות עמוקות, כרוניות ובלתי-מטופלות. הצלקות עדיין בוערות, צורבות וכואבות. ובכן, כיצד יכולה אומה להחלים? לא אדון איתכם בתשובות ממסדיות כמו ועדות אמת ופיוס, חוקים שיקדמו שוויון וכבוד וכן הלאה – כיוון שאני חושב שהשגתם של אלו, לחברות פצועות כמו החברות שלנו היום, הוא אתגר בפני עצמו. כל אלו מטרות, אבל מהם האמצעים לכך?

המרכיב הראשון לחברה, לאדם, הוא יושר רגשי. הייתי מעדיף לכנות זאת אותנטיות קיומית, אבל לא אסבך את הדיון. מדובר בעניין חשוף, לפעמים צורב, אולי לא נוח, מלא סיכונים, לא תמיד מדויק, ללא ספק שובר מוסכמות. שמחתי לראות את שני השדרים של CNN, אנדרסון קופר ודון למון, מגיבים באורח רגשי להערות גזעניות של טראמפ. דמעות עמדו בעיניהם. אולי דמעות של זעם, אולי של צער, אולי של ייאוש, ואולי כל השלושה. בארה״ב איננו רואים דברים כאלו לעתים קרובות: הבעה של תשוקה במקום מילוי תפקיד על במה, הבעה של אמת כואבת ולא דף מסרים שכולו ספינים.

בוסטון, Black Lives Matter

"Black Lives Matter", בוסטון, ארה"ב, 2018. תצלום: ניקולס קמפוריס

בלי הבעה של רגשות אמת, חברה, כמו אדם, אינה יכולה לצמוח. כי בלי רגשות אין חברה, אין אדם, אלא רק אשליה חיצונית וקליפה ריקה.

ללא כנות, כנות ביחס לפצעים ולצלקות שלנו, לעולם לא נחלים, כי הפצעים והצלקות יהיו סודות שאנחנו מטפחים. על אף שנקווה שהם ייעלמו, הכאב שלהם יהיה חד וחותך יותר עם כל יום שיחלוף, כי הם לעולם אינם נראים, אין אוחזים בהם מתוך מודעות, אין מכירים אותם, אין מגלים וחושפים אותם. במצב כזה, כיצד תיתכן החלמה?

אותנטיות קיומית, כלומר היכולת לדבר ולהקשיב זה לזה בשיחה כנה על הפצעים, מהמקומות הפצועים והפגיעים ביותר, היא הצעד הראשון לקראת החלמה, עבור חברה בדיוק כמו עבור אדם – אחרת אנו חיים בשקר. השקר הזה עשוי להיות יפה, אך רק לעתים נדירות הוא נעים.

המרכיב השני להחלמתה של חברה, או של אדם, הוא רגש של כבוד עז ורך, אולי אפילו של הוקרה, על כל מה שעברנו, במקום לנפח חוויות אלה לכדי הכרזות בומבסטיות ("אני הכי גדול!") או להכחיש כל שגיאה או מקרה ביש ("זה בחיים לא היה קורה לי! דבר כזה אצלי? לא יתכן!").

כמו כל אדם שעבר מחלה רצינית, גם אני נהגתי לשאול את עצמי: "למה זה קרה לי? למה עכשיו? למה דווקא הדבר הזה?" אבל אין תשובות, נכון? אנחנו לומדים, עם הקושי, בחן, שהסבל שלנו הוא-הוא התשובה. הוא מעצב אותנו והופך אותנו ליצורים שלמה ומלאים יותר. גם הצלקות שלנו הן המתנות שלנו – אם אנו מכבדים אותן. ואז אנחנו זוכים במה שלא נזכה לו אחרת: באמפתיה, באומץ, בחוכמה, בהוקרה על מי שאנחנו, בשחרור מהמשאות הכבדים והמעיקים של הגורל, של השאיפה לשלמות.

המיתוסים שאי-אפשר להגשים אותם ואשר מדברים על שלמות גרנדיוזיות, ממשיכים לפצוע אותנו, אם איננו מסוגלים להשתחרר מהם

וכאן אני חוזר להתייחס לאנגליה. אחת הסיבות שאני אוהב אותה היא שכמאמר הביטוי הידוע, היא "Old Blighty", הכינוי המייחס לה זהות של פגם, מכות, חוסר שלמות. הדימוי העצמי של אנגליה אינו דימוי של שלמות וגרנדיוזיות. אלו מיתוסים של חברה צעירה. מיתוסים ילדותיים, שכולם שלמות גרנדיוזית. ארה״ב היא חברה צעירה. אך כמו כל הדברים וכל בני-האדם, האתגר שלה כעת, גם אם היא אינה מכירה בכך באורח מלא, הוא להבשיל, לצמוח, להתפתח, להגיע לגיל ההתבגרות.

המיתוסים הללו, מיתוסים שאי-אפשר להגשים אותם ואשר מדברים על שלמות גרנדיוזיות, ניכרים באידאלים בלתי מושגים של "חירות", "אומץ" ו"הגדולים ביותר" וכן הלאה. והם ממשיכים לפצוע אותנו, אם איננו מסוגלים להשתחרר מהם. מובן ששום חברה אינה יכולה להתעלות לאידאלים טהורים שכאלו, בדיוק כפי שאין אדם שמסוגל לכך. לא בלי לשלם מחיר גבוה מאוד. והמחיר שארה״ב שילמה היה גבוה: להיות אימפריה, לצדד בעבדות, להחיל הפרדה גזעית, לגרום להזנחה, וכעת גם לייאוש.

הדבר אינו נראה לכם הגיוני? בואו נבחן את זה. כשאתה יוצא במטרה להיות הגדול ביותר, אתה מכפיף מישהו להיות מתחתיך, נכון? האם כדי להיות החזק ביותר אינן חייב להיות בעל כוח ושררה על כל מי שהוא חלש יותר? אם אני אמור להיות בעל חירות מוחלטת, בלתי מופרעת, לעשות בדיוק מה שאני רוצה, הרי שאתם צריכים איכשהו להיות מוגבלים, מדוכאים, כבולים, לא? בדיוק כך, המיתוסים של ארה״ב מגלים בדיוק את מידת חוסר הבגרות הרגשית של האומה. וחוסר הבגרות הרגשית הזאת מכילה את הקיפאון הכלכלי שלה ואת השבר החברתי שלה, ולא רק באופן חלקי, אלא עד תומם.

אידאלים כל כך בלתי-אפשריים שכאלו יוצרים אווירה מתמדת של זעם. בדיוק כמו אצל ילד שאומרים לו להיות מושלם אבל כל מה שהוא יכול להיות זה להיות אנושי, עם המעידות וההיסוסים הכרוכים בכך. ולשם צועד חלק ניכר מן העולם כיום: הכישלון שלו לקבל, לראות ולאמץ את האנושיות שלו, דן אותו לחוסר אנושיות.

חמלה, חסד, בוסטון

קצת חסד, קצת חמלה: בוסטון, ארה"ב, 2018. תצלום: מאט קולאמר.

בסופו של דבר "החלמה" היא תהליך, לא מצב, והיא מלה נרדפת ל"בגרות" מבחינתו של האדם הבודד וגם מבחינתה של החברה

המרכיב השלישי בהחלמתה של אומה, לדעתי, הוא ויתור על אותו מין "מצב סופי" שחייבים להגיע אליו. כוונתי למה שאנחנו מכנים בחיינו בשם "בגרות", ואילו עבור חברות הוא מעין נירוונה של אושר, מצב שיש להגיע אליו, מצב שאנחנו מדמיינים תמיד שהוא במרחק של מערכת בחירות אחת בלבד מאיתנו, אף על פי שאין זה כך. בסופו של דבר "החלמה" היא תהליך, לא מצב, והיא מלה נרדפת ל"בגרות" מבחינתו של האדם הבודד וגם מבחינתה של החברה. אדם פצוע או אדם לא בוגר, וגם חוסר בגרות הוא תהליך. חוסר היכולת לאחוז בפצעיך, הכורח להעביר אותם למישהו אחר, ככעס, זעם או אלימות. תהליך ההתבגרות אינו הגעה לאיזושהי נקודה מדומיינת וקבועה – תהליך ההתבגרות הוא צמיחה, רק זאת. לא צמיחה מעבר לפצעים שלנו, אלא לתוכם. לראות אותם בחן, בקלות, באומץ, באמת. כשאנחנו עושים כן, אנחנו זוכים במתנה מוזרה ויפהפייה.

כך, סוף סוף, אנו רואים את עצמנו בפרספקטיבה. לא כמושלמים או כמקוללים, לא כטובים יותר או טובים פחות, לא כטהורים או כטמאים – לא כפי שאנחנו רוצים להיות. אלא פשוט כאנו עצמנו. במכלול שלנו, בשלמותנו, באמת שלנו, ואפילו בחוסר השלמות שלנו. וכשאנו רואים את עצמנו כך, עם קצת יותר יושר ותשומת-לב, מה מתגלה לרגע לנגד עינינו?

אם נביט בתשומת לב, נראה את עצמנו כפי שאנו באמת, סוף סוף. איננו האנשים היחידים שעברו את זה. המאבקים שלנו אוניברסליים, ובאופן הזה הם יפהפיים ומופלאים – בדיוק כיוון שהם כבר אינם צריכים להיות מאבקים אדירים כדי שתהיה להם חשיבות. אנחנו כבר לא לבד. ואז, אין סיבה להשפיל מישהו כדי לרומם את עצמנו. ואז אפשר לומר שהחלמנו, נכון? אז אין סיבה לראות את הפצעים שלנו רק כדברים כואבים, אלא אפשר לראות אותם גם כדברים שמעניקים חיים. או-אז אנחנו קצת יותר חיים, קצת יותר ענווים, קצת פחות לבד. ואנחנו צועדים ומרגישים מעט יותר גבוהים, ויש בנו קצת פחות חשש לקום ולתמוך במה שצודק, במה שנאצל וראוי. כעת, כשאנחנו פתוחים, אותנטיים, ונוכחים בפני המלאות שלנו עצמנו, החיים קצת יותר יפים, כיוון שזה אינו משהו שאנחנו צריכים להסתיר זה מזה, ולכן תמיד לנסות לקחת זה מזה, במקום לתת אותו זה לזה.

ואז, לאחר תהליך כזה, אולי, אם לחזור כעת למונחים הקרים והסטריליים של הכלכלה, חברה נמצאת במצב שבו היא מוכנה להשקיע בעצמה, לפתח את הנכסים הציבוריים שלה, לחולל תמורה באמנה החבתרית שלה. אך בלי העבודה הקשה הכרוכה בצמיחה הרגשית, כל שההתקדמות החומרים הזאת תישאר רחוקה מאיתנו מרחק רב, מרחק בלתי אפשרי. מבחינתי, החוליה החסרה הזאת מסבירה מדוע איננו מצליחים לחשוב היטב על חברות ועל כלכלות בימינו, אבל זה כבר עניין למאמר אחר.

יתכן שהדברים נשמעים לכם מוזרים ולא סבירים, אולי אפילו חסרי תועלת. יתכן שאתם צודקים. אבל אם נחשוב על כך, התהייה נותרת בעינה: כיצד יכולה חברה, כמו אדם, אי-פעם להגיע לשגשוג, אם לא כך?

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם שלספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי.

תמונה ראשית: לב על חוט. תצלום: דבי הדסון, unsplash.com

Photo by Debby Hudson on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עומייר חק.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על ארץ הלבבות השבורים

01
Mosheshy

אומה הומוגנית יכולה להחזיק מעמד אם תממש את הכתוב למעלה.אולם ל"אומה" הטרוגנית כמו ארה"ב, ישראל וכד' קשה לממש את הכתוב למעלה. אנשים באומה הומוגנית מזדהים עם הדומה להם ומוכנים לשתף פעולה זה עם זה , וב"אומה" הטרוגנית פחות נכונים להזדהות ולשתף פעולה עם השונה מהם.ארה"ב ההטרוגנית צועדת בדרך בה צעדו אמפריות רבות לפניה ,וזה רק עניין של זמן עד שה"אומה" ההטרוגנית של ארה"ב תתפרק לכמה וכמה גושים.
"אומה" שהוקמה ע"י נוכלים ורמאים לא תשרוד.

https://www.youtube.com/watch?v=OYdKcXbI0wY