פרויקט המחילה אתה רואה, לא השמדתם אותי

סרברניצה שוכנת במרחק 30 ק"מ מערבית לנהר הדְרִינָה, בגבול בוסניה וסרביה. בשנת 1992, מוּנִירָה בֶּבָּה האדג'יץ' ניהלה את בית הספר היסודי במקום, והייתה אחראית על יותר מאלף בני 7-15 בני כל הקבוצות האתניות באוכלוסייה. בתחילת חודש מאי באותה שנה, כוחות סרבים גירשו את התושבים המוסלמים הבוסנים של העיירה מבתיהם, בפעולה שרימזה על טבח העם העתיד להתרחש בסרברניצה שלוש שנים מאוחר יותר, אז נרצחו 8,000 גברים וילדים מוסלמים. בעקבות המתקפה הצבאית בשנת 1992, בבה, אמה, אחותה ובעלה מצאו את עצמם חסרי בית וחסרי כל בטוּזְלָה (Tuzla), עיר תעשייה צפונית שבה היא מתגוררת עד היום. היא מנהלת כיום את "בֹּוסְפָם" (Bosfam), ארגון המסייע לאלמנות ונשים עניות ונזקקות מכל גיל, מוצא ולאום להתפרנס בצנעה מהכנת עבודות יד בוסניות עממיות.

חלק מהאנשים נמלטו אל הגבעות כשגברים החמושים וכוחות הצבא הגיעו, אבל מאות מאתנו נדחפו אל הרחובות ונלקחו לכפרים סמוכים, שבהם חיכו לנו חיילים חמושים ועוטי מסכות. הופרדנו מהגברים, שנלקחו אל בית הספר המקומי. תודה לאל שבעלי לא היה שם, אחרת גורלו היה נחרץ. אני התחבאתי עם אימא שלי ואחותי, במשך עשרה ימים, בבית השייך לאמו של שכן, עד שבעלי הצטרף אלינו.

בוקר אחד, בשעה מוקדמת, חיילים הקיפו אותנו ולקחו אותנו לתחנת האוטובוס. ראיתי את בנה של אחת מעמיתותיי מבית הספר, נער בן 17 בערך, לבוש במדי צבא. שאלתי אותו מה הוא עושה. לעולם לא אשכח את תשובתו. הוא אמר: "אל תדאגי, אנחנו לא רוצים להרוג אותך. אבל אנחנו מגרשים את כולכם, כי עכשיו רק לסרבים מותר לגור כאן". הרגשתי כאילו הוא חבט לי בפנים. מה שהיה נורא כל כך, זו האמונה שלו בצדקת מעשיו. חשבתי לעצמי, אלוהים, זאת האידיאולוגיה של המלחמה. אנחנו עלולים להיהרג בכל רגע.

מאוחר יותר, חיילים החרימו את כל כספנו, את התכשיטים ואת תעודות הזיהוי והובלנו אל משאיות שלקחו אותנו לטוזלה. אחרי 36 שעות נסיעה בתנאים איומים, הגענו ליעד ושם למרבה המזל פגשנו קרובת משפחה שלקחה אותנו לביתה. אין לכם מושג איזו תחושה נוראה זו להיעקר, להיות פליט. יום אחד יש לך בית, חברים, עבודה, כסף, תמונות ולמחרת אין לך דבר.

כעבור מספר ימים ניסיתי למצוא מידע על אנשים שאני מכירה. הלכתי לאולם הספורט, שהפך למרכז קהילתי, והיה דחוס ומלא פליטים. על המדרגות הייתה ילדה קטנה מבית הספר, שזיהתה אותי. "הו, תראו, הנה המנהלת שלנו", אמרה והצביעה. הרגשתי כאילו עיניי נפקחו פתאום. אמרתי לעצמי שהיא צודקת, למרות שאני פליטה ואין לי דבר, אני עדיין מנהלת בית הספר. ואז נזכרתי במשהו שאימא שלי נהגה לומר לנו כשהיינו ילדים: אתם עלולים לאבד כסף, רכוש, הכול, אבל איש אינו יכול לקחת מכם את מה שלמדתם.

היום, כמעט עשרים שנה לאחר מכן, אני מנהלת ארגון בשם "בוספאם" (Bosfam), המסייע לנשים עניות מאוד ולאלמנות שאיבדו את יקיריהן או חוו אירועים טראגיים אחרים. בבוספאם אנחנו אורגות שטיחים, סורגות ומכינות עבודות במלאכת יד. כל מי שרוצה יכולה להצטרף. אנחנו סוגרים את הדלת רק בפני שיחות פוליטיות.

הקמתי את הארגון בטוזלה בשנת 1994. שנה לאחר מכן, כשסרברניצה נפלה לידי הכוחות הסרבים של בוסניה, המצב היה נורא. כמעט מאה נשים היו מגיעות מדי פגישה כדי לארוג ולעסוק במלאכת יד. אני זוכרת את האימהות שאיבדו בעלים, אחים ובנים יושבות להן שם, כורעות תחת משקלו של הצער. לכן הכרחתי אותן לנוע, לנקות, להיות פעילות, וכששתו קפה לאחר הפגישה, הן החלו לדבר והרגישו קצת יותר טוב. העזרה וההחלמה הגיעו מתמיכה הדדית.

אני מאמינה שבכולנו ישנה יכולת לעזור לאחרים כשקורים דברים נוראיים. גברים ונשים הם כמו צמחים שאם משקים אותם, הם צומחים. אם מישהו עוזר לי, אני יכולה לעזור לך, ואתה תוכל לעזור לאדם אחר. כתוצאה מכך, אנשים יכולים לעזור לעצמם.

במהלך השנים חזרתי פעמים רבות לסרברניצה וראיתי את הגברים החמושים שגירשו אותי בשנת 1992 מביתי. אמרו לי שאחד מהם נהג להציק לחבריו הסרבים שדיברו איתנו, ה"בוסניאקים". ולכן כשהוא חלף על פניי ברחוב והביט בי, הקפדתי לומר, "שלום, מה שלומך?". היינו במקום ציבורי ולכן הוא לא יכול היה להתעלם ממני. הוא אמר, "מה שלומך?" ואז הבטתי בעיניו ואמרתי, "אתה רואה, לא השמדתם אותי". זה היה דבר קטן כל כך, אבל הוא נראה שמח וחייך. התקשרתי לאנשים שהפנו כלפיו האשמות שונות, ואמרתי להם, "תראו, אני עומדת אתו באמצע העיר". לו אמרתי, "עכשיו אתה יכול לספר שעמדת כאן ושוחחת עם בבה".

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

תורגם במיוחד לאלכסון על-ידי דפנה לוי

תצלום ראשי: © The Forgiveness Project

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי The Forgiveness Project.


תגובות פייסבוק