אתם אני, אני אתם

המתנה הגדולה ביותר שיש לנו היא מתנת החמלה. מה היא חמלה? מדוע היא נראית מנוגדת להיגיון? מה מקומה דווקא בימים אלו, בעולם כפי שהוא?
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

ימי הקיץ הם עבורי ימים של התבוננות ובחינה. וכשאני מתבונן בימים האלו כעת, אני חושב שמכל המעלות שניסיתי לרכוש בחיים האלו, שום מעלה לא הייתה בעלת ערך רב כל-כך – או גבתה ממני מחיר גבוה כל-כך – כמו החמלה.

ועם זאת, אם אנו מביטים סביבנו, אל העולם מוכה הבעיות, נראה כי עם כל יום שחולף הוא הופך למקום שבו החמלה נדירה יותר. אומות מפנות את הגב אל בניהן שהמזל פחות שיחק להם, והן מפנות את הגב לפליטים, דוחות ולועגות לחלשים ולחסרי הישע. בכל התופעות הללו מסתתר הסיפור של החמלה, של מחירה ושל ערכה לאורך ימים, הסיפור הנוגע לשאלה למה אנו הופכים כשאנו מאבדים את החמלה שלנו. אבל נחזור לכך בהמשך. ראשית, בואו נדבר מעט על חמלה, על מה היא ועל מה היא לא.

באנגלית היא נקראת compassion, וטמון בה הגזע הלטיני passio, שפירושו סבל. חמלה היא סבל יחד עם מישהו אחר, דרך מישהו אחר, במישהו אחר – אולי עד כדי סבל למען מישהו אחר. וכך אנו רואים מיד שחמלה אינה מה שאומרים לנו היום – היא אינה רחמים, מצב שבו אנו רואים אדם אחר כפחוּת מאיתנו, נמוך יותר, נטול כבוד, כלומר לא כמטרה אלא כאמצעי.

לסבול עם, באמצעות ובמישהו אחר. יצור אחר, ברוא אחר. זוהי חמלה. ומאוד, מאוד קשה להשיג אותה באמת – בדיוק כיוון שאנחנו חושבים שהדבר קל כל כך

לסבול עם, באמצעות ובמישהו אחר. יצור אחר, ברוא אחר. זוהי חמלה. ומאוד, מאוד קשה להשיג אותה באמת – בדיוק כיוון שאנחנו חושבים שהדבר קל כל כך. הנה הסיפור שלי – הנה הפצעים שלי. "אה!", אתם צועקים, "אני יודע בדיוק איך זה מרגיש!" אתם רואים? כבר נכשלתם במבחן החמלה.

אין מדובר בידיעה, ממש לא. מדובר בהרגשה. בלהרגיש. תחשבו על הירח המשתקף באוקיינוס. אף אחד מהשניים אינו יכול לגעת באחר, לעולם. הם קשורים רק דרך הצער המשותף. ואין מה לדעת. וכך, הרגע שבו אתם אומרים שאתם "יודעים איך" יצור נברא אחר מרגיש, הוא הרגע שבו נכשלתם במבחן החמלה, שהוא האתגר להרגיש מה שהאחר מרגיש. בדיוק באותו הרגע, באותו שבריר של שנייה. הרגש הזה. עוצמתו, עוזו, וגם אימתו.

וזהו גם מחיר החמלה. להרגיש את הסבל של מישהו אחר. זה לא נעים. זה לא קל. ובהחלט, בעולם שבו הכלכלות דורכות במקום והחיים נעשים קשים יותר, גם החמלה נעשית קשה יותר מיום ליום. מדוע ליטול את המשא הכרוך בלהרגיש את הכאב של מישהו אחר, כשיש לנו די והותר כאב משלנו? אכן, מדוע. עוד נשוב למתנה שהחמלה מעניקה לנו – אך קודם אני רוצה שתראו את המחיר, ומדוע, באורח פרדוקסלי, החמלה נעשית נדירה כשהיבולים אינם עולים יפה, על אף שזהו בדיוק הזמן שבו היא נדרשת ביותר.

ישו דיבר בעיקרו של דבר על הכוח, על האחריות, על החובה, ועל היותנו עדים. אך הוא לא התכוון פשוט לצפייה בדברים, להסתכלות מטופשת. הוא התכוון למשהו עמוק יותר –הוא התכוון בדיוק לפתיחות ללכת מעבר לידיעה, לשיפוט, שהוא גם התניה, ובאמת ליטול על עצמנו את רגשותיהם של אחרים, ללא תנאי. לשאת גם את הצלבים שלהם. להיות עדים ממקום עמוק ואמיתי בתוכנו. היכן המקום הזה? מה הוא?

ובכן, חמלה היא מין תהודה. בכך היא גם צורה של שיתוף, של מעורבות ביחד. אם כך, מה נותנת לנו החמלה? היא נותנת לנו את מה שנותנות לנו כל צורות המעורבות ביחד והשיתוף: תחושה של נגיעה במשהו שהוא מעבר לנו, שלאחר מכן יתכן שנתאר אותו במלים כמו "חיבור" או "אינטימיות" – התחושה הזאת שאנחנו מותירים מאחורינו את ה"אני" הקטן שלנו, ומגלים משהו גדול יותר, רחב ואדיר יותר, אמיתי יותר - בתוכנו, בינינו, מעבר לנו.

אך חמלה גם אינה "אמפתיה". אמפתיה היא מין גרסה מודרנית של חמלה – אני מרגיש מה שאתה מרגיש. אך אמפתיה נוטה להיות מופשטת מערכים, בעוד שחמלה מכילה ערכים מובנים – אני מרגיש את הסבל שלך, אך קרוב לוודאי לא את השמחה שלך.

מדוע? כי בתוך המושג הגדול והיפהפה הזה, חמלה, מצוי אחד הסודות הגדולים והיפהפיים של הלב האנושי. הנה אתה, הירח. הנה אני, האוקיינוס. לעולם לא ניגע זה בזה. אך אנחנו יכולים לשקף זה את זה, אולי. אם, קודם לכן, נהיה טהורי לב, נקיים מכל דעה קדומה, מרוקנים מכל השיפוטים וההטיות שלנו.

כעת אני משקף את הסבל שלך. אני מרגיש אותו בתוכי. הוא חותך אותי. שנינו בדיוק כאן, נצרבים ממש באותו הפצע.

ברווז, השתקפות במים

השתקפות. תצלום: דניס בוכנר

מה יקרה, לפי גישה לוגית, רציונלית, מתמטית, ללב האנושי? 4=2+2. הסבל שלך ועוד הסבל שלי פשוט נותן יותר סבל. וזוהי גם הסיבה שאנחנו לא טורחים במיוחד להתעסק בחמלה היום – כי בימים אלו, אנחנו מבינים את החיים רק כעניין מתמטי. היי, פייסבוק, תעשה לי אופטימיזציה של כמה מודעות. תגדלו את התל"ג עוד קצת. אז למה לטרוח ולהוסיף סבל על סבל? במה זה בכלל יכול להועיל? אה, אם כך – עוד לא הבנו את הנס הבוער שבתוכנו.

הסבל שלך, כשהוא משוקף בתוכי, אינו נענה ללוגיקה של 4=2+2. איכשהו, כל הסבל הזה משוחרר מעט. ברגע שאני שם איתך, במקום שבו הדבר כואב, כשאני מרשה לעצמי שהפצע הזה יגע בי, הסבל שלך מרגיש קל יותר, נכון? הוא דוקר קצת פחות. הוא פועם במעט פחות כאב. והסבל שלי, איכשהו, עובר תהליך דומה. הוא הוצב בפרספקטיבה. הוא זכה למידה של משמעות. הוא למד את מטרתו.

כמו כל המעלות הגדולות, כמו כל דבר בנו שהוא נאצל ואמיתי, החמלה הופכת את ההיגיון המתמטי של העולם החומרי על פניו

כעת אנחנו צוחקים! יש שמחה. אנחנו חופשיים. ואולי אנחנו גם בוכים. כי מה שקרה בינינו הוא משהו גדול יותר מכל אחד מאיתנו. הוא האמת שלנו. והיא שאנחנו דברים זעירים, דברים שבריריים, עשויים מזמן ומאבק, גחלים הנישאים על פני נהר אדיר, לעבר אותו האוקיינוס. אה, כעת אנחנו רואים את הטרגדיה, ואת הנס גם יחד – של הקללה המשונה והיפהפייה הזאת המכונה "חיים". האם אתם יכולים לראות את כל זה בחמלה? ברגעים שהרגשתם, עמוק בעצמותיכם, את מה שמישהו אחר מרגיש?

אני חושב שאתם מסוגלים, ושהדבר קרה לכם. אבל אני רוצה שתראו את היופי ואת העוצמה של הדבר, לשנייה, תראו את זה באמת, בבהירות ובאורח ממוקד. כמו כל המעלות הגדולות, כמו כל דבר בנו שהוא נאצל ואמיתי, החמלה הופכת את ההיגיון המתמטי של העולם החומרי על פניו. היא צוחקת עליו, משליכה אותו ממנה והלאה, מסובבת אותו כמו סביבון. הלוגיקה חסרת הרחמים הזאת, הלוגיקה של החיבור והחיסור, כובלת אותנו לחיים של מחסור, לחיים של צורך, לחיים של אימפריות והיבריס וכיבוש. 4=2+2. מי שיש לו יותר, מנצח. זוהי התמצית של חיינו, לעתים קרובות מדי – אך זהו בדיוק גם השורש של הסבל שלנו, נכון?

ובכל זאת. דרך החמלה, 0=2+2. דבר לא נותר מאיתנו. הלכנו עד מעבר לעצמנו. כעת אנחנו במקום של אמת גדולה וחודרת-כל. אמת שיש לה די עוצמה לפוצץ אותנו לרסיסים. אנחנו מתקשרים ללא מלים, יודעים ללא מחשבות, רואים ללא עיניים. אנחנו ניצבים פנים אל פנים עם הסוד האחרון של עצמנו, סוף-סוף.

כיצד יתכן ש-0=2+2? איזה מין כוח משונה ולא-הגיוני יכול להפר את הלוגיקה של העולם החומרי? במלים אחרות: כיצד יתכן שהסבל שלי אינו מתווסף לסבל שלך, אלא מרים מעליך את עול הסבל שלך, בידיים חזקות ועדינות יותר מהסכין החד ביותר?

התשובה פשוטה, ובאותה המידה גם טהורה. 2+2 יכול להיות אפס רק אם שני הדברים שאנחנו מחברים היו מלכתחילה תמונות-מראה זה של זה.

אני בך, אתה בי, אנחנו בכולנו. העיקרון הגדול ביותר של הקיום, שכל הקדושים והחכמים הציגו במשך הדורות. אתם מצויים בכל, והכל כבר מצוי בכם. ישו, בודהה, לאו-צו, כולם אמרו את זה. אבל האם באמת הקשבתם? כעת אתם ניצבים פנים אל פנים עם האמת היפהפייה והמדהימה הזאת. האמת המופלאה והבלתי-אפשרית הזאת. זוהי מתנת החמלה. כעת מצאתם את הדרך הביתה.

ובעצם, מעולם לא הייתם שם, ואני לא הייתי כאן בכלל. כל מה שאנחנו יכולים לומר הוא לא שהיינו, אלא שאנחנו כאן. הננו. משפט ללא נושא ומגדר וללא מושא: הננו.

הצופה, כפי שקרישנמורטי נהג לומר, הוא מי שצופים בו. אתם אני, אני אתם, אנחנו זמן ואבק, הרוח והאוקיינוס, הגשם והעצים. ולרגע קצרצר אחד, כשאנחנו חושבים שאנחנו "יודעים מי אנחנו", זהו בדיוק הרגע שבו אנחנו שוכחם מי היינו תמיד ומי נהיה תמיד. בסך הכול תמונות-מראה, המציצות לרגע בטוהר ובהרמוניה המושלמים והמוחלטים של ההשלמה של עצמנו המשתקפים זה בזה.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם שלספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי.

תמונה ראשית: עלי שלכת וטיפות של גשם. תצלום: מקסים יגורנקו, unsplash.com

Photo by Максим Егоренков on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עומייר חק.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על אתם אני, אני אתם