את מי יזכרו הדורות הבאים?

על השאלה הרטורית (?) בסוף המאמר ("מישהו כאן נהנה לאחרונה ממפעל חייו של ביסמרק?") אנחנו כנראה אמורים לענות בשלילה, בבחינת ראייה ניצחת לתזת המחבר.
ביסמרק עזב את העולם לפני 117 שנה ואת תפקידו לפני 125 שנה, ולכן אין פלא שקשה לענות בחיוב על שאלת המחבר, אבל אולי ננסה בכל זאת.
אין חולק כיום שביסמרק הוא אבי מדינת הרווחה המודרנית. כולנו, לרבות האמנים והיוצרים שבינינו, נהנים מפנסייה. המושג הזה לא היה קיים לפני ביסמרק, כמו גם ביטוח בריאות או ביטוח תאונות.
יש יותר מרגל אחת לסברה שלולא צ'רצ'יל, למשל, העולם המערבי כפי שהוא מוכר לנו (לרבות החופש ליצור) לא היה מתקיים לאחר 1939-1940. גם לולא בן גוריון היינו ממשיכים להתקיים כעם יהודי, בוודאי, אבל בכלל לא בטוח שהיישות המדינית הרחוקה-משלמות הקרויה מדינת ישראל היתה קיימת.
"כל השאר זו מציאות שברירית ובת חלוף ועניין להיסטוריונים" - האמנם? מה בדיוק שברירי ובן חלוף בהשמדת יהדות אירופה, שלפי רוב המומחים היתה נמנעת ללא מעורבתו של פרי בטנה של גב' קלרה שיקלגרובר?

השאלה מעניינת וסוציולוגים רבים עסקו בה בניהם מקסים ובר ואחרים.
התשובה היא כמו תמיד תוצר של עשיה פוליטית, והשאלות שלא נשאלו הן המשמעותיות לדעתי, - מיהם הכוחות העומדים מאחורי מי שאנחנו זוכרים ולמה.
יש תנועות משוררים שמתפרנסים היטב מפוליטיקה. ואני גם חולקת על תיחום פוליטיקה למוסדות שלטוניים בלבד. פוליטיקה נמצאת ברוב מה שאנחנו עושים, אומרים או יוצרים אם אנחנו אמנים. כבר בעצם השאלה מה עולה לסדר היום ומי יהיה רשאי לעשות זאת.
פוליטיקה נמצאת עמוק באמנות אגב, במקום בו אתה מוצא עורכי כתבי עת שהם כותבים בעצמם ומהווים מעצבי טעם ברוח סגנון הכתיבה שלהם, אם לא ממש שלהם או של שותפיהם לבמה המצומצמת.
מאמר תמים ששוגה בתפיסת צילה של המציאות.

המחבר עושה השוואה בעייתית בין האמנים הגדולים בכל הזמנים לבין מדינאים מדרגה ב' או ג'. אבל את אלכסנדר מוקדון, יוליוס קיסר, נפוליאון, ג'ורג' וושינגטון, סטאלין, צ'רצ'יל ובן גוריון יזכרו ככל הנראה גם בעוד 500 שנה אם לא יותר, לא פחות מאשר את בטהובן, ואן גוך ומיכלאנג'לו. האם לטובה? זו כבר שאלה אחרת.

הילה הערה בקשר לקולנוע או לסרטים שכבר מזמן אנחנו יודעים
שהם שייכים לתחומי האמנות יתרה מכך הם מאגדים בתוכם תחומי אמנות כמו משחק מוזיקה אמנות פלסטית אסתטיקה תיאטרון וכו
ובאשר למאמר
האמנות מאדירה בתקופות שונות את השליטים אולם שליטים רבים
תמכו באמנות והבינו את חשיבותה לאנושות
אם האמנות פרחה בתקופת הרנסנס זה הרבה בזכות משפחת מדיצי
ששלטה בפירנצה
שלא לדבר על הכנסיה או גם דתות אחרות שתמכו באמנות והשתמשו בה לצרכיהם והיו תקופות רבות שהמוסיקה היתה דתית ורוב יצירות האמנות הגדולות תארו מעשים ותיאורים הלקוחים מהתנך
ולסיכום יש שליטים או גופים שזוכרים אותם בזכות תמיכתם באמנות
ויש אמנות שזוכרים אותה ללא קשר לתומכים או שהתומכים לא היו ידועים כלל ולמרות חוסר התמיכה האמנות שרדה ולעיתים התגלתה 
לאחר מותו של האמן כלומר לאמנות חיים משל עצמם שגוברים על מימדים של זמן פוליטיקאים אופנות וכו והיא בעצם לעיתים קרובות זוכה לחיי נצח