בָּבּוׁ, איפה אתה?

קשה להבין את רצח-העם המאורגן, השיטתי, שבוצע במוסלמים בוסנים על ידי רשויות צבאיות ואזרחיות סרביות מהרפובליקה של סרביה ובוסניה-הרצגובינה. ביולי 1995, כוחות הצבא והמשטרה הסרביים רצחו יותר מ-7,000 גברים בוסנים, רבים מהם היו כפותים, ידיהם קשורות מאחורי גבם, וזאת בתוך ימים אחדים בלבד ¹. בזמן שהגברים הופרדו בתחילה ממשפחותיהם ולאחר מכן נטבחו, אלפי נשים וילדים הועתקו ממקומם בכוח, ונשים נאנסו. הפעולה הנתעבת הזאת, פעולה שהדעת אינה מסוגלת ליישב, פעולה שתוכננה בקפידה, כך על פי בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר (ICTY), החלה למעשה במאי 1992, במהלך המצור על סרברניצה.

העיירה התמלאה במהירות ב-50 עד 60 אלף פליטים מבועתים ממזרח בוסניה-הרצגובינה, ואנשים מתו מרעב בגבולות העיירה עצמה. והמעשים נמשכו אף לאחר יולי 1995, כשרשויות סרביות עשו כלל יכולתן כדי להסתיר את הראיות הפורנזיות של רצח-העם, תוך שהן קוברות מחדש שרידים שהוצאו מקברות אחים, בתקווה שכך לא יתאפשר לזהות איש מהקורבנות. מטרתה של הפעולה הזאת, שנעשתה באורח מודע בתכלית על ידי חלק מן הרשויות הסרביות, צבאיות כאזרחיות, הייתה להשמיד את הבוסנים בבוסניה-הרצגובינה.

קשה להבין את רצח-העם בגלל היחסים החברתיים וההיסטוריה המשותפת שהתקיימו בין הרוצחים והקורבנות

קשה להבין את רצח-העם בגלל היחסים החברתיים וההיסטוריה המשותפת שהתקיימו בין הרוצחים והקורבנות. מוסלמים בוסנים נרצחו על ידי מי שהיו בעבר חבריהם, שכניהם, עמיתיהם וחבריהם לספסל הלימודים. אוטובוסים שהסיעו מוסלמים בוסנים למקומות שבהם הם נרצחו היו אותם האוטובוסים ששימשו בעבר כדי להסיע אותם לעבודה. בתי ספר שבתוכם קורבנות הוצאו להורג היו בעבר מקומות הלימוד שלהם.

הגשר העתיק במוסטר, בוסניה-הרצגובינה. תצלום: קווין בוטו.

קשה להבין את רצח העם כיוון שהוא לא אירע במקום סודי, אלא ממש לעיני העולם שהתבונן באירועים. ב-1993, הגנרל פיליפ מוריון (Morillon), המפקד של כוח ההגנה של האו"ם (UNPROFOR) בבוסניה-הרצגובינה, בא לסרברניצה ולאחר שראה שהאזרחים הנצורים חיים למעשה בתנאים של מחנות ריכוז, הכריז שסרברניצה נמצאת תחת הגנה של האו"ם. באפריל 1993, מועצת הביטחון של האו"ם אימצה את החלטה 819, שהכריזה רשמית על סרברניצה כעל "אזור בטוח" של האו"ם, בעקבות ההצהרה של הגנרל מוריון, ושלחה לעיירה חיילים של UNPROFOR מקנדה ולאחר מכן מהולנד. כחלק מהסכם פירוק הנשק, מפקדי צבא שהגנו על סרברניצה הסכימו למסור את כלי הנשק הכבדים שלהם בתמורה להגנה מצד האו"ם. עוד באפריל 1993, השגריר דייגו אריה (Arría), הנציג הקבוע של ונצואלה במועצת הביטחון, תיאר את המצב בסרברניצה כ"רצח-עם בהילוך איטי תחת הגנה מצד כוחות האו"ם". ביולי 1995, סרברניצה – תחת הגנה מצד כוחות האו"ם – הפכה לרצח-עם במהירות מוגברת.

*

מי הם הבוסנים? הבוסנים הם מוסלמים אירופיים, כפי שמגדירה זאת כותרת התיאור האתנוגרפי הידוע של ויליאם לוקווד (Lockwood). הבוסנים הם סלבים דרומיים, שיש להם מנהגי תרבות ומורשת חברתית משותפות עם הסלבים הדרומיים האחרים, כלומר עם הסרבים ועם הקרואטים. הבוסנים אינם תורכים. הם שוכנים בין שתי זהויות פאן-אתניות, כלומר בין המורשת והלשון הדרום-סלבית שלהם ובין אחיהם לאמונה הדתית בתורכיה, שמאז רצח-העם הולכת ומתחזקת.

להיות 'אחר' הוא היבט טבעי וחיובי של החיים החברתיים בקהילה תוססת ופועמת

מאמץ אקדמי אחד בניסיון להבין את רצח-העם אומר בערך כך: "בבוסניה, מוסלמים שפעם נחשבו לשכנים טובים וליוגוסלבים הפכו לאויבים. לפי דעות מסוימות, המוסלמים הבוסנים היו 'בעצם' סרבים או קרואטים, שברוב טיפשותם וחולשתם המירו דתם לאסלאם במהלך התקופה העותומאנית וכעת יש לייבש אותם בכוח ולהשיבם אל המעגל האתני האמיתי שלהם. וכך, האלימות בבוסניה הייתה אנטי-סינקרטית; מטרתה הייתה לצמצם אנשים לכדי זהויות אתניות לא-משולבות". המאמץ האקדמי הזה אינו רואה בני-אדם כבני-אדם. התיאור מקבל את האידאולוגיות הלאומניות שמבצעי רצח-העם בסרביה ובבוסניה-הרצגובינה השתמשו בהן כדי לתת מסגרת הגיונית למעשה הקולקטיבי שלהם. התיאור מצמיד תווית לקורבנות, ומאשים אותם על כך שהם 'אחרים', במסגרת רטוריקה פוגענית שמתיימרת לתת מסגרת כוללת למציאות התרבותית של יוגוסלביה המודרנית, בעוד שלהיות 'אחר' הוא היבט טבעי וחיובי של החיים החברתיים בקהילה תוססת ופועמת. תיאור כזה עושה שימוש, מבלי דעת, בשיח של רדובאן קרדג'יץ' (Radovan Karadžić), שהורשע ברצח-עם ונידון לארבעים שנות מאסר על ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר, מי שבמהלך המלחמה אמר: "יש קהילות אתניות שאינן מסוגלות לחיות יחד בלבה של אירופה. זה פשוט כיוון שהן מפריעות זו להתפתחותה של זו. יש בקרב הצמחים מינים שאינם יכולים לצמוח יחד. צריך להפריד ביניהם כדי שהם יוכלו לצמוח". נקודת המבט של קרדג'יץ' שולטת באורח מוחלט בתיאור האקדמי, שנסוג על העת בניסיון להבין את רצח-העם בבוסניה-הרצגובינה, תוך שהוא מגביל את עצמו לתפישה הפרימיטיבית של החיים לפי בית מדרשו ההגותי של קרדג'יץ', אותה תפישה עצמה שנעשה בה שימוש כדי להסית לרצח-העם.

*

ז'אן-פול סארטר מזהה את המלכודת שפרשנים מומחים נופלים לתוכה כשהם מנתחים את הרטוריקה של דמגוג:

"לעולם אל תאמינו שהאנטישמים לגמרי לא מודעים לאבסורדיות שבתשובותיהם. הם יודעים שהערותיהם קלות דעת, פתוחות למתקפה. אבל הם משעשעים את עצמם, שכן היריב הוא מי שחייב להשתמש במלים באופן אחראי, שכן הוא מאמין במלים. לאנטישמים יש הזכות לשחק. הם אפילו אוהבים לשחק עם השיח, שכן על ידי מתן סיבות מגוחכות, הם מערערים את הרצינות של בני-השיח שלהם. הם מתענגים על כך שהם פועלים בחוסר כנות, שכן הם אינם מבקשים לשכנע על ידי נימוק מוצק אלא להטיל מורא ומבוכה. אם תלחץ עליהם יותר מדי, הם ישתקו לפתע, ותוך שימוש באיזשהו משפט קצר הם יטענו בהתנשאות שחלפה העת לוויכוח. זה לא שהם חוששים שישכנעו אותם. הם חוששים רק להיראות מגוחכים או שהמבוכה שלהם תפגע בתקוותם לשכנע איזשהו אדם שלישי להצטרף אליהם".

אנשי אקדמיה, שופטים, כותבים ומנהיגים מחויבים להשתמש במלים באורח אחראי שכן הם מאמינים במלים. החובה שלהם הופכת אותם לפגיעים, שכן הם עלולים לשמש חומר בידו היוצרת של הדמגוג, שמשחק במלים ואינו משתמש במלים באופן אחראי. סארטר מצביע על הדמגוג המקדם שנאה ומגלם אותה כמי שיודע שהמלים שלו מגוחכות וחסרות שחר. יש כאן מידה קטנה של מודעות עצמית שבני-שיח מתעלמים ממנה, מתוך רצון להתנגד לדמגוג. קל לומר שהשיח של הדמגוג אינו רציונלי ונגוע בבורות, אבל את זה הדמגוג כבר יודע. הביקורת מאפשרת לדמגוג לעטות גלימה של עליונות אינטלקטואלית, שכן הוא רואה שבן-שיחו מתייחס אליו ברצינות רבה יותר ממה שהדמגוג מתייחס לעצמו. דמגוגים משתמשים במלים כדי להביך ולהטיל מורא, ולא לשום מטרה אחרת. אין כל אפשרות לחנך את הדמגוג. הרצינות המתייהרת של המלים של בן-השיח חלשה, ואולי אף חסרת אחריות. בעוד שדיבור ושיח מבחינתם של בני-השיח של הדמגוג מציגים הזדמנות להגיע להבנה, עבור הדמגוג עצמו מדובר בתחבולה לצורך משחק והנאה סדיסטית.

באזכרה לטבח סרברניצה. תצלום: רואל וייננטס.

*

מה הם עשו? מדוע עשו זאת? מה הם חשבו? כיצד יכלו לעשות את מה שעשו?

קשה להבין את מבצעיו של רצח-העם. מה הם עשו? מדוע עשו זאת? מה הם חשבו? כיצד יכלו לעשות את מה שעשו? בספר Srebrenica MCMXCV, שראה אור ב-2017, אמיר סוליאגיץ' מביא עדות מפיו של מוציא להורג, כפי שסופרה לבית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר, לאחר מעשה טבח ליד סרברניצה, שבוצה ביולי 1995:

"מן הערימה ההיא, מהר הגופות שלא דמו עוד לגופים אנושיים, צץ אדם. אמרתי אדם, אבל למעשה היה זה ילד, בן חמש או שש. זה היה לא-ייאמן. לא-ייאמן. אדם יצא והחל ללכת לעבר השביל, השביל שלאורכו עמדו גברים, עושים את עבודתם, נושאים רובים אוטומטיים... ואז, ככה פתאום, כולם הניחו את הרובים שלהם, וכולם פשוט לקו בשיתוק. ולפניהם היה בסך הכול ילד... והילד הזה היה מכוסה ברקמה ובמעיים של בני-אדם אחרים... והילד הזה צץ ועלה מערימת האנשים שהוצאו להורג, והוא קרא: 'בבו' (Babo)... זאת המלה שלהם לאבא. הילד אמר: 'בבו, איפה אתה?'"

בלתי-אפשרי להבין רצח-עם, בין אם בבוסניה-הרצגובינה ובין אם במקום אחר. ואולם, עדותו של המוציא להורג, חושפת את פניו של רצח-העם: את פניו הריקות, הבלתי-אנושיות, כפי שאולי אין עדות שתוכל לעשות כן. כשהרוצחים ראו את הילד הקטן, הם ראו בן אנוש, אדם, והניחו את נשקם. הם הפסיקו לעשות את העבודה הנתעבת שלהם, כיוון שבאותו רגע הם ראו כמה היא נתעבת. עלינו לשאול את עצמנו: מה קרה לאותו ילד שחיפש את אביו? האם הוא נרצח? האם הרוצחים חסו עליו?

"מרש מירה" (Marš Mira), צעדת השלום הנמשכת שלושה ימים, ממקום ליד טוזלה (Tuzla) ועד לסרברניצה, שמאז שנת 2005 משחזרת את דרכם של מי שהצליחו להימלט מרצח-העם בסרברניצה וגם מכבדת את מי שלא הצליחו להינצל, מתקיימת ללא הבנה באשר לסיבות לרצח-העם. כל התרגילים האינטלקטואליים, כל הניתוחים, כל הרציונליזציה וכל התאוריות המבקשות לעשות ככל יכולתן כדי להבין רצח-עם משפילות מבטן מול הצעדה, ומשיבות למין-האנושי פנים אנושיות.

קית' דאוט (Keith Doubt) הוא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת ויטנבורג. הוא מחברם של הספרים:Towards a Sociology of Schizophrenia: Humanistic Reflections (University of Toronto Press), Sociology after Bosnia and Kosovo: Recovering Justice (Rowman & Littlefield), Sociologija nakon Bosne (Buybook, Sarajevo)Understanding Evil: Lessons from Bosnia (Fordham University Press).יחד עם עומר הדזיסלימוביץ (Omer Hadziselimovic) הוא עורך שותף של כתב-העת הבין-תחומי הדו-לשוני Duh Bosne / Spirit of Bosnia.

מקורות:

Bećirević, Ednina. 2010. “The Issue of Genocidal Intent and Denial of Genocide: A Case Study of Bosnia and Herzegovina.” East European Politics and Societies. Vol. 24: 480-502.Lockwood, William. 1975. European Muslims: Economy and Ethnicity in Western Bosnia. Cambridge: Academic Press.Sartre, Jean-Paul. 1948. Anti-Semite and Jew: An Exploration of the Etiology of Hate. New York: Schocken Books.Suljagić, Emir. 2017. Srebrenica MCMXCV.  Zenica: VrijemeStewart, Charles. 1999. “Syncretism and its Synonyms: Reflections on Cultural Mixture.” Diacritics. Vol. 29: 40-62

תמונה ראשית: ורדים בטקס הקבורה של 71 מקורבנות הטבח בסרברניצה, שנערכה ביולי 2017, 22 שנה לאחר הטבח. תצלום: Anadolu Agency, אימג'בנק / גטי ישראל