באמפתיה, באהבה

מנין בא הדבר הנהדר הזה? הדבר המעניק חיים המכונה "אמפתיה"? למה אין לרבים יותר מאתנו יותר אמפתיה?

אמפתיה אינה מחשבה. היא גם אינה רגש. היא חוויה, אפילו התגלות. אמפתיה היא דרך לראות. דרך טהורה ואמיתית יותר. באמצעות אמפתיה, אנחנו נמצאים בכל דבר, וכל דבר נמצא בנו.

בלעדיה, כל מה שיש הוא אתה-עצמך, העולם ודברים. כלומר: ניכור, בידוד, אי-קיום. לאחר מכן, כמובן, מגיע הפחד. הפחד מפני אהבה, הפחד מהחיים, הפחד מהמוות. וכל הפחדים הללו כולם, הם בסך-הכול ביטויים לכך שמעולם לא קיבלנו את ה"אני" כ"הכול" וגם לא את "הכול" כ"אני". כיצד יכול להיות לאדם כזה דבר פרט לפחד?

איננו מטפחים אמפתיה על יד כך שאנחנו יושבים ומנסים לחשוב מה שאחרים חושבים או להרגיש מה שאחרים מרגישים. אמפתיה אמיתית דורשת מאיתנו ללמוד לראות באופן בהיר ונקי כמו השמיים ביום קיץ בהיר.

הרשו לי לתאר זאת.

זרע נבקע. אתם פוחדים להתבקע.
גשם יורד ומכה באדמה. אתם פוחדים מנפילה, ממכות.
סלע נשבר. אתם פוחדים להישבר.

הם אינם פוחדים. הם שם כדי להתבקע, כדי לספוג מכות, כדי להישבר. אלמלא כן, לא יצמח ענף, לא יהיה ים, לא ייווצר הר. אין בכל אלו דבר שהוא "לא בסדר", אין דבר "רע". אין כל צורך שתשפטו את עצמכם על כך, וגם אין צורך שתשפטו אחרים.

אז מדוע אתם פוחדים? הפחד עולה בכם כיוון שאתם חושבים ושואלים. "מה יקרה לי אם...?", "איך ארגיש כאשר...?" המחשבה הראשונה שלכם כשאתם לומדים לחשוב, ברגע של גילוי-עצמי, כילדים קטנים, הוא שאתם "שונים".

אבל אינכם שונים. החיים זורמים בכל הדברים. הם זורמים בזרע, בגשם, בעלה ובסלע. והם זורמים דרככם. אנחנו נשברים. אנחנו נופלים. אנחנו נבקעים. וכך אנו הופכים למה שבאמת נועדנו להיות. זוהי דרכם של החיים.

אתם מכנים את הנפילות שלכם, את המקרים שבהם אתם נשברים או נבקעים, בשם "סבל".

האם הדבר נכון?

מדובר בסבל רק כיוון שאתם חושבים שאתם היחידים שחווים זאת, היחידים שמתנסים בזה. או-אז עולה הכאב מתוך הדברים. אבל אינכם היחידים שנשברים, נופלים ונבקעים. לעבור את כל זאת, זוהי דרכם של החיים באשר הם.

פשוט הביטו. הסתכלו על כך באמת. ואז ייוולד בכם הנס הקטן הזה שאנו מכנים בשם "אמפתיה".

כל הדברים החיים נשברים, נבקעים ונופלים. מדובר בדבר טבעי ויפה באותה המידה שהוא נדרש ונאצל. כל דבר שקיים או שיתקיים אי-פעם הוא דבר שבור, הוא דבר שנפל וספג מכה. גשם אינו יורד בלי שעננים יתנגשו. הזרע מבקע את האדמה. הענף שובר את קרני השמש.

אתם קוראים לכל זה "סבל". אבל מוטב לקרוא לכך "תהליך ההיווצרות". כשתבינו זאת, אולי תראו את העולם באופן חדש ובהיר.

מדוע מתרחש התהליך הזה? כדי שהחיים יוכלו לצמוח לדרגת מודעות גבוהה יותר. אתם מודעים – או לפחות מסוגלים להיות מודעים - יותר מהגשם, מהזרע, מהאדמה. לכן דברים נשברים. אתם הסיבה לכך שדברים נשברים. והסיבה שבגללה אתם נשברים היא כדי לאפשר לעלייה הזאת לדרגות מודעות גבוהות יותר ויותר להימשך.

לאן כל זה מוביל? אתם כאן כדי לחוות אהבה בעוצמה רבה יותר מהזרע, מהגשם, מהאדמה. האהבה שבכם עוד יותר חזקה. כשאתם מבינים זאת, אתם נמצאים בלב-לבה של ההוויה. והנה, אתם יודעים את הסיבה לדרך.

כשאתם רואים את הזרע לראשונה, הוא אינו נשבר כלל. כשאתם רואים את הגשם לראשונה, הוא אינו מכה כלל. קיים רק הענף, קיים רק הים. קיימת האמת המצויה בכל הדברים: האמת של תהליך ההיווצרות.

הזרע אינו יודע מדוע הוא נשבר. הגשם אינו יודע מדוע הוא יורד. הם אינם שואלים, וכך אין בהם כל סבל. אתם שואלים. ולכן הסבל מצוי בכם. תפסיקו לשאול. פשוט, התחילו לראות. תשובת התשובות נמצאת ממש לנגד עיניכם.

כעת יש בכם אמפתיה. הבטתם לתוך לב-לבו של הדבר האמיתי ביותר בכל הבריאה. הבטתם אל נהר האדיר של האהבה.

 

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם של ספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תרגם במיוחד לאלכסון אדם הררי

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עומייר חק.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על באמפתיה, באהבה

01
אודי

אני מודה שזאת בכלל לא הדרך בה אני חווה אמפתיה . היא משהו שמחבר אותנו כבני אדם במקום הבסיסי ביותר, כל כך בסיסי שאנו יכולים דרכה להרגיש חמלה אפילו כלפי זרע או אוקיינוס. אני לא כמהה אליה כשאני נשבר אלא מחפש אותה באחרים. שאני חש אותה אני לא מסתכל מפסגת ההר בסיפוק, אני מטייל בעמק ירוק.