בגלל ששאלתם

שלום, קוראים לי עומייר והנה הסיפור שלי.

בואו נחזור כמה שנים אחורה.

הגעתי לגיל 35 והכול הלך לי נהדר. ולא שכל הקרדיט הגיע לי. הייתי פאנקיסט בגיל ההתבגרות ובשנות העשרים שלי הייתי מוזיקאי (איום ונורא), כך שהייתי מופתע יותר מכל אחד אחר למצוא את עצמי במקום שבו הייתי.

ובכל זאת, עשיתי את זה. הייתי בפסגה בתחום שלי. כתבתי כמה ספרים. הייתי הכותב הפופולרי ביותר ב-Harvard Business Review. הרציתי, נסעתי ברחבי העולם והייתי חלק מההנהלה של אחת החברות הגדולות בעולם. חייתי את החלום.

אבל אני לא ממש בטוח שזה היה החלום שלי. עוד נגיע לכך.

קודם, דמיינו אותי חי חלום של הצלחה, הצלחה קטנה ונחמדה. אלו החיים שאומרים לנו שאנחנו רוצים, נכון? ואני הייתי שם.

ואז חליתי. ממש חליתי. יום אחד, לא הייתי מסוגל עוד לאכול. כאב נורא פילח אותי. אז חיכיתי בתקווה להרגיש יותר טוב. אבל זה לא קרה. לאחר חודש שבו איבדתי חצי קילו ממשקלי מדי יום, הגעתי למצב שאכלתי כף או שתיים של מזון לתינוקות בתור ארוחה.

בסופו של דבר, הלכתי לרופא. הוא ערך כמה בדיקות ואמר לי: "אני מצטער מאוד, אבל אתה עומד למות. התוצאות שלך מחוץ לסקלה. יש לך סרטן קטלני בשלב מתקדם".

הייתי המום, מוכה הלם. קיבלתי חוות דעת נוספת. והיא הייתה זהה לראשונה.

הייתי בריא, צעיר ומלא חיים. איך יתכן דבר כזה? אולי מדובר בגורל, אולי בקרמה, או אולי סתם בביש-מזל נורא. עמדתי למות בדיוק ברגע שבו נגעתי בשמיים. איזו אירוניה. הייתי בשיא הקריירה, ועמדתי למות. טסתי הביתה כדי להיות עם הוריי. הם היו בפניקה, מבוהלים, ולא ידעו נחמה. וכך גם אני.

ואז קרה משהו מוזר. לא מתתי. לא ממש החלמתי. פשוט נשארתי חולה, וחייתי על מנות זעירות של מזון לתינוקות. הרופאים היו במבוכה מוחלטת. הם לא ידעו מדוע לא מתתי. הם אמרו: "אולי אין לך בכלל סרטן. אנחנו לא יודעים מה יש לך. אבל אתה עדיין עומד למות. אין ספק: נותר לך זמן מועט בלבד לחיות. אולי חודש."

כך חייתי במשך שנים אחדות. הייתי אמור למות, עמדתי למות, ללא ספק ניצבתי לקראת מותי בתוך חודש. מדי חודש בחודשו. לא גססתי, אבל כל העת האמנתי שאני עומד למות. עניין מוזר, נכון? אתם אפילו עשויים לחשוב שאלו נסיבות קשות למדי. לחשוב שאתה עומד למות בכל חודש, וכך במשך שנים.

אבל אז קרה משהו עוד יותר מוזר. בשבוע הראשון, הייתי בפניקה, מדוכא, כעוס, והרגשתי שאני נאלץ לקבל את הדין. אבל אז הכול התפוגג כמו עננת עשן, ולא הרגשתי עוד דבר מכל זה. באורח מוזר, הרגשתי שליו יותר, רגוע, ומלא הוקרה יותר מאי-פעם. לא, לא בגלל שהמתנתי לגאולה משמיים, וגם לא בגלל שנמאס לי מהחיים.

זוכרים שאמרתי שאולי החלום שחייתי לא היה באמת החלום שלי? כעת היו לי זמן ומרחב לחשוב על כך. באמת לבחון את חיי. להיות שקט, צלול ורגוע, ולחשוב מה הם בעצם החיים.

ואתם יודעים מה?

בפעם הראשונה, הייתי מאושר באמת.

והייתי גם מזועזע. איך יכול להיות שאני עומד למות, בכל חודש בחודשו, וסוף-סוף אני מאושר?

היו שלוש סיבות טובות.

כי יכולתי להביט לאחור על מה שעשיתי ולהרגיש תחושה של משמעות.

כי יכולתי פשוט להיות כאן ועכשיו, ברגע עצמו. טהור, קל, ללא מאמץ. בלי שתהיה לפניי מעמסה של קריירה, של עתיד ושל הצלחה.

וכי אולי בפעם הראשונה בחיי, באמת ראיתי. בין אם מדובר היה בשקיעת השמש, בוורד או באדם. יכולתי פשוט לראות את הדברים. לא לנסות להשיג אותם, לתפוס אותם, לקחת אותם. ואפילו אם האושר הקטן הזה יימשך רק חודש אחד, אולי היה בו די.

ואז קרה הדבר המוזר מכל. כשהייתי חולה יותר מאי-פעם, שוב התאהבתי. הייתי מאושר. וכשאנחנו מאושרים, אנחנו פתוחים. הייתי פתוח, חשתי ענווה והוקרה – והאהבה מצאה אותי. אבל זה לא הדבר המוזר ביותר. האדם שהתאהבתי בו היה האדם שידע מיד מה היה לא בסדר אצלי כל הזמן הזה. וזה לא היה סרטן.

העניין היה באור. יש לי פגם גנטי נדיר ביותר שבגללו אור עלול לגרום לי לקריסת מערכות בגוף. תופעה כה נדירה עד כי רופאים בשלוש יבשות לא היו מסוגלים לגלות שאני לוקה בה. הדבר שהרג אותי היה הדבר האחד שאנו חושבים עליו כעל מקור כל החיים. האור. הדבר האחרון שסביר שמישהו מאתנו יעלה בדעתו כשהוא חולה הוא שהאור הורג אותו. לכן, בכל פעם שהרגשתי חולה, הלכתי למקום האהוב עלי, לפארק, כדי להירגע. בשמש. צחוק הגורל. לא פלא שניצבתי על סף המוות במשך שנים.

אגב, אם מעניין אתכם לדעת: התסמונת שאני סובל ממנה היא היסוד למיתוס הערפדים. כן, באורח מוזר, מיתוסים מתגלים לא פעם כאמת לאמיתה. אם אני נחשף יותר מדי לשמש, החניכיים שלי נסוגים, הפה שלי מדמם, אני מתקפל מכאב, אני עומד למות, והדבר היחיד שמטפל בבעיה הוא סטייק מדמם. החברים שלי צוחקים עלי ואומרים שהיות שהייתי גותי בגיל ההתבגרות ותמיד לבשתי שחור, הכול הגיוני ומובן.

גזר-דין מוות, מחלה, קללה – והנה הדבר התגלה כמתנה אדירה. האור שבר משהו. אבל איכשהו, הוא גם הפך אותי לאני-עצמי. הוא לא שבר אותי. הוא שבר את הקונכייה שכיניתי בשם "אני". פגשתי את האדם שאני אוהב, חשבתי מחדש על חיי, ראיתי דרך אמיתית יותר, וגיליתי את האושר.

ושום דבר מזה לא היה קורה אלמלא חליתי.

וכך מצאתי את עצמי, לא מת, אלא חי יותר, בכל מובן. לא סתם שרדתי. הייתי מאושר יותר, אמיתי יותר, חומל יותר, חכם יותר. באותם חודשים, כשהייתי בטוח שאני עומד למות אבל לא מתתי, למדתי יותר מכל מה שלמדתי בשלושים וחמש שנות המאבק וההצלחה שקדמו להם.

ומה למדתי? אנסח זאת כך.

כעת אני כותב פחות על הכלכלה. הרי מדובר בעניין פשוט, ואם אתם רוצים אני יכול לסכם לכם את הנושא במשפט אחד: העסק לא משתפר כי הכסף זורם בכיוון הלא נכון עד כדי כך ששיעורי הריבית שליליים.

אני עובד יותר עם אנשים. למה? זוכרים שהמחלה שלי התגלתה כמתנה? ובכן, אם אני יכול לתת לאחרים את המתנה שקיבלתי, הרי שמדובר בדבר נכון ואמיתי, ומספיק.

מה אני עושה עם בני-אדם? אני עוזר להם לחיות חיים מספקים יותר. למה? כי זה בדיוק מה שהמסלול הנדיר והמתפתל שלי לימד אותי. עברתי הרבה בחיי. ולא רק שרדתי או שגשגתי. זה לא לב העניין. לב העניין הוא שלמדתי כמה דברים לאורך המסלול המשונה שעברתי. למדתי משהו על מה זה להיות בחיים, באופן מלא, אמיתי וצורב.

השנה, אני מרחיב את העיסוק שלי באימון, בקואצ'ינג. וכן, אני מקווה שאם אתם מרגישים שמשהו חסר, שאתם צריכים קצת הכוונה, למצוא כיוון, או פשוט פרספקטיבה חדשה – תחשבו על האפשרות לעבוד איתי.

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם של ספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תורגם במיוחד עבור אלכסון על ידי אדם הררי.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עומייר חק.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על בגלל ששאלתם

הכתיבה של חק מעוררת השראה.
זה תמיד מפתיע אותי איך חוויות שמשנות את המציאות שלנו (למציאות בה לכאורה אין לנו יותר אפשרות בחירה בנוגע לעתיד שלנו) "מוציאות" את הטוב ביותר מאיתנו ומביאות אותנו להבנה, הכרה ואיזון עד כדי שאנו מגלים את האושר (ואז שוב עולה השאלה - האם יש לנו אפשרות בחירה? כי הרי אנחנו "בוחרים" איך לחיות את החיים שלנו)

הלינק לספרים של עומייר חק לא מוביל לשומקום...

04
חיים

הרהור של יום ראשון בבוקר.
הקורא קורא, ושואל את עצמו "היה, או לא היה?" ליליה גלוקשטאד מעיזה ושואלת בקול רם, ומקבלת תשובה: "היה, לגמרי!" (התשובה, כמובן, איננה מסירה את הספק).
האם הסיפור של תיאודור הרצל, על הצעיר שלמרות ש"היה לו הכל", וסבל ממרה שחורה. הרופא כרת את רגלו, ובכך ריפא אותו מהמרה השחורה, - היה, או לא היה?
זה לא חשוב.
אפשר לראות בסיפור סוג של "סיפור מוסר", סיפור עם מוסר השכל, כמו פעולה בצופים. אמנם קצת פשטני, אבל נותן השראה.

ואפשר ללכת צעד אחד קדימה, מעבר לסיפור הזה: ידוע (כהנמן, בעיקר) שכאשר מצבו של אדם משתנה באופן קיצוני (זכיה בפיס, פציעה קשה)יש בהתחלה שינוי מקביל במצב הרווחה הנפשית, אך ברוב המקרים, ככל שעובר זמן, רמת הרווחה הנפשית חוזרת למצבה לפני השינוי.
כלקח מהסיפור של חק, אפשר לנסח מין תרגיל מחשבתי, דימיון מודרך, שבמסגרתו המטופל מדמה את עצמו מגשים את החלום הגדול שלו. מסע קצר או ארוך בתוך "הגשמת החלום" יכול לפתוח פתח להשתחרר מהתסכול הקיומי. חק (כאמור, היה או לא היה) היה יכול, תיאורטית, להשתחרר מכבלי המשימה להגשים חלון שמסתבר שבכלל לא היה החלום שלו, ע"י כך שהיה מדמה בנפשו - לפני שהתאמץ להשיג את כל הישגיו בהרווארד וכו', לחסוך מעצמו את כל המאמץ.
מעניין לחשוב על זה קצת יותר לעומק.