בדרך כל רפובליקה

התערערות שלטון החוק והאמון הציבורי הם ראשית סופו של המפעל החברתי המשותף: גם קיקרו ידע זאת
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

באחד הימים של ראשית הקיץ של שנת 54 לפני הספירה, המדינאי הרומי קיקרו התכונן לעבוד על ספרו החשוב ביותר בתחום הפילוסופיה הפוליטית: De Re publica ("על אודות הרפובליקה"). ספרו עסק בשאלה לאן התגלגלה הרפובליקה, שאל מה היא הייתה אמורה להיות וסקר את ההיסטוריה הרומית בהרחבה, והוא ממשיך להיות ספר בעל השלכות חשובות לכל מי שחי היום ברפובליקה כלשהי.

קיקרו מיקם את De Re publica בשנת 129 לפני הספירה, רגע דרמטי עבור הרומאים, שכן בפעם הראשונה מזה מאות שנים, הם החלו לעמוד מול תוצאות של אלימות פוליטית. בשנת 133 לפנה"ס, ההמון הרג את הטריבון טיבריוס גרקכוס לאחר שהלה השתמש בשילוב של איומים וצעדים בלתי חוקתיים כדי לבצע סדרה של רפורמות בתחום הקרקעות. ארבע שנים לאחר מכן, התבהר הנזק שגרמה התנהלותו חסרת המעצורים של טיבריוס, אך לרומא עוד הייתה אפשרות לטפל בבעיה. זאת הסיבה שבגללה קיקרו בחר את הרגע המסוים הזה כדי למקם בו דיאלוג, שבו הפוליטיקאים, אנשי המשפט וההוגים הבולטים ביותר של התקופה דנו בטבעה של חוקה אידאלית ותהו מה יהיה על הרפובליקה שלהם לאחר "שמותו של טיבריוס גרקכוס פילג עם אחד לשתי סיעות".

"אם ההרגל הזה של התנהגות מנוגדת לחוק ימשיך להתפשט, הדבר ישנה את המשטר שלנו ממשטר של צדק למשטר של כוח". הסכנה הזאת גרמה לקיקרו "לחרוד לצאצאינו ולהמשך קיומה של הרפובליקה"

קיקרו הדגיש שטקטיקות ההפחדה של טיבריוס, וכן הנכונות שלו להתעלם מהחוק, דחפו את רומא לדרך מסוכנת ביותר. "אם ההרגל הזה של התנהגות מנוגדת לחוק ימשיך להתפשט", הוא הסביר, "הדבר ישנה את המשטר שלנו ממשטר של צדק למשטר של כוח". הסכנה הזאת גרמה לקיקרו "לחרוד לצאצאינו ולהמשך קיומה של הרפובליקה".

הפחד של קיקרו נבע בחלקו ממה שהוא האמין שהיא הרפובליקה: קהילה בבעלותם של הרומאים, שהיו מאוחדים כגוף אחד, לא על בסיס גזע או זהות אתנית אלא מכוח מושג משותף של צדק ונאמנות לחוק. החוק, כך כתב קיקרו, מספק את היסודות לאינטראקציות בין האזרחים. הוא קובע את האפיקים שבהם זורמות החלטות פוליטיות. וכיוון שרומא הייתה דמוקרטיה ייצוגית שבה האזרחים בחרו במנהיגים והצביעו על החקיקה שהללו הציעו, קיקרו טען שהרפובליקה הרומית יכולה להמשיך להתקיים לנצח, אם היא תמשיך להישלט באמצעות החוק ואם היא תנוהל בידי אזרחיה במרץ ובנחישות.

קיקרו, ויצ'נזו פופה

"קיקרו הצעיר קורא" (1494), ויצ'נזו פופה (Foppa), פרסקו, כיום ב-Wallace Collection בלונדון. תצלום: Web Gallery of Art, ויקיפדיה

למדינה שנשלטת על ידי אלימות ציפה עתיד הרבה יותר קודר. במקרה הטוב ביותר, מדינה כזאת עשויה לעתים "להיראות כאילו היא חיה בשלום", כיוון ש"בני-אדם חוששים זה מזה... אך איש אינו בוטח דיו בכוחו שלו" כדי לקרוא תיגר על יריביו. כך עולה מעין אנרכיה יציבה, ומאזן אימה הוא הדבר היחיד שמונע אלימות מצד האזרחים. גוף פוליטי כזה אינו נשלט עוד על ידי חוקים, והוא אינו יכול להיחשב רפובליקה.

רומא של קיקרו "עשויה עדיין להיקרא רפובליקה, אך איבדנו מזמן את הדבר האמיתי", כך הוא כתב ב-De Re publica. בהגיע שנת 54 לפנה"ס, הרפובליקה "הייתה כמו ציור יפהפה שצבעיו החלו לדהות". הרומאים "הזניחו אותו ולא טרחו לחדש את פניו על ידי חידוש הצבעים המקוריים", וגם "לא טרחו לשמר את צורתו". במלים אחרות, אדישות קעקעה את הרפובליקה.

בשלוש השנים שלקח לקיקרו להשלים את ספרו על הרפובליקה, רומא הידרדרה למשהו שדמה מאוד לרפובליקת האלימות שהספר תיאר. "מעשי רצח התחוללו מדי יום", סיפר לאחר מכן ההיסטוריון קסיוס דיו, "ו[רומאים] לא יכלו אפילו לקיים בחירות", שכן קרבות רחוב בין סיעות שיתקו את החיים הפוליטיים. הקרב הידוע מכולם, הקרב על ויה אפיה בין כנופיות שהיו נאמנות לפוליטיקאי מילו ובין אלו שהיו נאמנות ליריבו קלודיוס, הובילו למותו של קלודיוס בינואר של שנת 52. תומכיו של קלודיוס נשאו את גופתו אל בניין הסנאט הרומי, ערמו את ספסלי אולם הישיבות ולאחר מכן שרפו את הגופה יחד עם המבנה.

קיקרו שנא את קלודיוס עד כדי כך, שתוך כדי כתיבת ספרו על הרפובליקה, הוא הסכים לשמש כפרקליט של מילו במשפט שנערך לו. איומים בלתי פוסקים וקריאות מצדם של תומכי קלודיוס קטעו את הדברים שקיקרו תכנן לשאת. לאחר מכן הוא פרסם את מה שהוא התכוון לומר, נאום שבו קיקרו קבע שהיה צורך להשתמש באלימות נגד קלודיוס, כיוון שהוא היה "אדם שלא היינו מסוגלים לרסן באמצעות שום חוק". בלהט הרגע, אפילו קיקרו הגן על אמצעים בלתי חוקיים.

קיקרו הבין שכל מה שצריך כדי להרוס את מאזן הפחד הוא דמות שמוכנה לנסות את כוחה ולעשות זאת

הסדר הושב לרומא בשנת 52 רק לאחר שהסנאט קרא לגנרל רב העוצמה פומפיי הגדול לאבטח את העיר. הם העניקו לו "צבא וכוח מגויס של חיילים", כוח שהפך את פומפיי למפחיד יותר מכל אותם מנהיגים קטנים של הכנופיות הפוליטיות של רומא. קשה לדמיין ראיות חותכות יותר לכך שרומא הידרדרה מרפובליקה של חוק לעיר שהפחד יצר בה יציבות מסוימת.

אך כפי שקיקרו הבין, כל מה שצריך כדי להרוס את מאזן הפחד הוא דמות שמוכנה לנסות את כוחה ולעשות זאת.

וברומא, יוליוס קיסר היה בדיוק דמות כזאת.

קיסר בילה חלק ניכר משנות החמישים בכיבוש גאליה בראש צבא חזק ונאמן. אך כהונתו כמפקד הצבא בגאליה עמדה לפקוע בסוף שנת 50 לפנה"ס. קיסר ובני בריתו בבירה ניסה לשאת ולתת על הסכם שיגן עליו מפני תביעה שהונעה ממניעים פוליטיים, אם הוא יפזר את חיילים. אלא שלמנהיגי הרפובליקה לא היה רצון נחוש דיו להגיע איתו להסכם.

ומה שהיה חשוב עוד יותר: לראשי הרפובליקה גם לא הייתה היכולת להבטיח לקיסר שהסכם איתו גם יכובד. "תחת האילוץ שנגרם מכוח האימה בשל נוכחות הצבא של פומפיי והאיומים מצד חבריו", הסנאט הורה לקיסר לפזר את צבאו או שהוא יוכרז כאויב של רומא.

כשהסנאט מימש את איומו בינואר של שנת 49 לפנה"ס, קיסר הופיע בפני חייליו ובישר להם שפעילויות פוליטית שהחוק מתיר "נחשבות כעת לפשע ומדוכאות באלימות". החיילים השיבו ש"הם מוכנים להגן על מפקדם" ועל בני בריתו "מכל פגיעה שהיא". ההצהרה הזאת – שאלימות, לא החוק, מושלת ברומא – הייתה האות הפותח לסדרת מלחמות האזרחים שהביאה לקץ הרפובליקה.

זמן קצר לפני מותו בידי נאמני מרקוס אנטוניוס והקיסר העתידי אוגוסטוס, קיקרו כתב שאין דבר הרסני יותר לציוויליזציות, אין דבר הנוגד יותר את החוק ואת הצדק מאשר לשלוט ברפובליקה באמצעות אלימות

ארצות הברית קרבה והולכת כעת לנקודת המפנה שבין רפובליקה שהחוק מושל בה ובין גוף פוליטי המאופיין באלימות, שמושל בו פחד הדדי, בדיוק מה שקיקרו תיאר לפני אלפיים שנה. אלימות פוליטית שוטפת את הרחובות שלנו בשעה שקבוצות של מפגינים לוחמות זו בזו. הנשיא ובני בריתו הפוליטיים מבטאים תמיכה פומבית באדם צעיר שירה בשני מפגינים. עשוי להיות מפתה להלל אמריקנים שאנו מסכימים איתם כשהם תוקפים אמריקנים שאיננו מסכימים איתם, כפי שעשה קיקרו ברומא. אך המרחק בין ההגנה של קיקרו על ההתנהגות הבלתי חוקית והאלימה של מילו ובין הפנייה של קיסר לחייליו – הוא מרחק קצר ביותר. לא צדק בידי ההמון ולא מרד מזוין יכולים להתקיים ברפובליקה שאזרחיה חולקים מטרה משותפת וכבוד לחוק.

קיקרו עצמו אמר זאת באחד הדברים האחרונים שהוא כתב, לפני שחיילים מנאמניו של מרקוס אנטוניוס והקיסר העתידי אוגוסטוס הרגו אותו. הם תלו את ידו ואת ראשו על בימת הנואמים בפורום של רומא. "אין דבר הרסני יותר לציוויליזציות", הכריז קיקרו, "אין דבר הנוגד יותר את החוק ואת הצדק... מאשר לשלוט ברפובליקה באמצעות אלימות".

אדוארד ווטס (Watts) הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו. בין היתר, הוא מחבר הספר Mortal Republic: How Rome Fell Into Tyranny וב-2021 יראה אור ספרו Rome’s Eternal Fall: The History of a Dangerous Idea.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

Published in Alaxon by special permission from Zócalo Public Square

תמונה ראשית: מתוך קטע מתוך מזבח Domitius Ahenobarbus  (מהשנים 122-115 לפנה"ס), אשר שימש במקדש נפטון ב-Campus Martius ברומא. בתמונה: הובלת בעלי חיים למזבח כדי שיוקרבו ויבטיחו את הצלחת הצבא. תצלום: ויקיפדיה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אדוארד ווטס, Zócalo.


תגובות פייסבוק