סקירת ספר בהמה חדשה אמיצה

אדם יושב בחדר בעיר גדולה. אילו חיות נמצאות ברדיוס של, נניח, עשרה קילומטר? בחדריו או בחדרי השכנים כלבים וחתולים, פה ושם זוחלים, מכרסמים או ציפורים מבוייתים בכלובים, דגים באקווריום. אפשר שבמטבח מהלכים מיני חרקים ועש לילה נאחז במראה באמבטיה. עורבים מטלטלים את העצים שמחוץ לחלון. ברחוב, חבורת חתולים חסרי בית לועסת מזון מעובד שאשה טובה חילקה להם. ציפור דרור ויונה מנקרות פירורים. אפשר שבלילה, עטלפים עטים על האוויר ותיקנים מתרוצצים על הכביש, ולעתים חולדה.

רחוק יותר ברדיוס, אפרוח גדל לבינתיים בגן ילדים עירוני; בכיתת מדע מחכה צפרדע לניתוח. ועוד החוצה: בספארי האזורי מוצגים פילים, ג'ירפות, נמרים, זברות, קופים ועוד דוגמאות מינים שיובאו מסביבתם הטבעית; בחוות משפחתיות כתעשייתיות, עופות ובקר ממינים שונים גדלים ומתרבים כדי לספק בשר, ביצים וחלב.

חתול שלתאיו הוגנב די.אן.איי של מדוזה, ובתאורה מסוימת אפו נדלק בצהוב זרחני

בתוך המגוון הזה - שהוא מגוון לא רק של מינים כי אם גם של יחסים בין בני אדם לחיות שחולקים יחד את סביבתם - ישנה האוניברסיטה, או חוות המחקר, ושם יש חיות מעבדה: חרקים, מכרסמים ויונקים שמשמשים לניסויים.

וביניהן יש חיות מסוג שבינתיים גדלות בעיקר במעבדות: חיות מהונדסות גנטית, שהביולוגיה המולקולרית הטליאה בגנים זרים כדי ליצור משהו שלא ברא הטבע: עז שהושתלו בה גנים של עכביש, והיא מייצרת חלב עשיר בפרוטאין משי לטווייה; חתול שלתאיו הוגנב די.אן.איי של מדוזה, ובתאורה מסוימת אפו נדלק בצהוב זרחני.

אלה, יחד עם חיות משונות ורבות שטכנולוגיה אנושית התערבה בהן, מאכלסות את אוהל הקרקס שפורשת אמילי אנתס בספרה החדש, Frankenstein's Cat: Cuddling Up to Biotech's Brave New Beasts. בני אדם תמיד עיצבו את החי לפי צרכיהם: כלבים, סוסים, פרות חתולים ודגי זהב נתונים זה אלפי שנים לזיווג וביות שהם אינם אלא הנדסה גנטית ידנית וגסה. ביוטכנולוגיה הביאה את המלאכה הזו לדיוק ומהירות אלוהיים. ב-1944 מדענים זיהו שדי.אן.איי הוא מולקולה של תורשה ביולוגית, וממשיכיהם בשנות ה-70 כבר הינדסו אורגניזם (הראשון חידק אי קולי שהוטמנו בו די.אן.איי מצפרדע ומבקטריה). ב-1996 נולדה הכבשה דולי, היונק המשובט הראשון, מביצית של כבשה אחת שרוקנה מתוכנה הגנטי, מולאה בתוכן גנטי מביצית של כבשה שנייה, והושתלה ברחמה של כבשה שלישית (תא הזרע, שבדרך הטבע המפגש עמו גורם לתא הביצית להתחיל להתחלק, מוחלף במעבדה בזרם חשמל שמבצע את אותה הפעולה, רק בלי לערבב מטען גנטי נוסף).

ארגז הכלים המשתכלל של הביוטכנולוגיה מתקרב אל פס הייצור ההמוני

כמו יציר המעבדה בספרה של מרי שלי, גם החיות האלה מאיימות לחמוק מהמעבדה החוצה ושם להתרבות ולהתערבב בחי הטבעי, להגיח בכל נקודה על פני אותו רדיוס שמקיף אדם בחדרו שבעיר. כמו בחנות החיות פטקו בניו יורק, שם חברה בשם "גלו פיש" מוכרת בחופן דולרים דגי נוי מצוידים בגן מדוזה, שבתאורה מתאימה גורם להם לזרוח בשלל צבעים. או באוניברסיטת פודאן בשנגחאי, שם חיים, ב-45 אלף כלובים, מאות עכברים מוטנטים שבאים בהתאם לצרכי או גחמות המחקר של מעבדות ששולחות הזמנות מכל העולם - כל קבוצת עכברים עם הדפקט המיוחד לה: חלקם קרחים, לאחרים קואורדינציה פגומה, ויש גם כאלו שמסיבה לא ברורה אף אחד לא מעוניין בקרבתם. או הסלמון של חברת אקווה באונטי ממסצ'וסטס, שנאבקת שנים ברגולטורים כדי לשווק את הפלא הפרנקנשטייני - סלמון אטלנטי שהודות לקוד גנטי שתרם לו דג צלופחי, מייצר הורמון גדילה לא רק באביב, כדרכו בטבע, אלא כל השנה, מה שמאץ מאוד את גדילתו לכדי דג בשל למאכל אדם. לא רק מפלצות המעבדה יתרבו, גם הד"ר פרנקנשטיינים: ארגז הכלים המשתכלל של הביוטכנולוגיה מתקרב אל פס הייצור ההמוני, כמו טלפון סלולרי שהיה פעם מגושם ויקר והיום מצוי בכל כיס.

אנחנו "בפתחו של עידן חדש", כותבת אמילי אנתס בפוטוריזם נלהב שאופייני לספר

אנתס דנה רבות במחסומים הטכנולוגיים, הרגולטורים והתרבותיים שעוד יש לפרוץ, אבל לא מטילה ספק בהיתכנותו המדעית הקרובה של עתיד עתידני שבו גם חובב גמור יכול להנדס לו חיה, ויזם לפתוח קו של מוטנטים רווחיים. היא מצפה לכך בזרועות פתוחות. אנחנו "בפתחו של עידן חדש", כותבת אנתס בפוטוריזם נלהב שאופייני לספר, אפילו כשהיא לוקחת הפסקות מסיורה המרתק בפינות הסמויות של גן החיות הביוטכנולוגי כדי לדון בכנות בבעיות האתיות הרבות שמגיפות את כלוביו. "יש לנו את הכוח לערוך מניפולציה ישירה בקוד הגנטי של חברינו בעלי החיים. הטכניקות המולקולריות החדשות שלנו שינו את כללי המשחק. הן מאפשרות לנו לשנות זנים במהירות, במקום על פני דורות; לעצב גן יחיד במקום להתעסק בחיה שלמה; ולברוא יצורים שלעולם לא היו מתקיימים בטבע, על ידי ערבוב והתאמה של די.אן.איי מריבוי של מינים לכדי בליל חי זמן רב השתוקקנו לבעלי חיים תפורים בדיוק למידותינו".

והיא לוקחת אותך ביד לסיור מרהיב בפינות הנידחות של סצנות הביוטכנולוגיה של 2012 (הספר מקפיד על עדכניות של כתבת מגזין), בכוונה מוצהרת לעזור לך להפסיק לפחד והתחיל להתכרבל עם המפלצות החדשות, ולהאמין שבשמירה על מאזן נכון של נזק ותועלת הן מבשרות טוב לאדם, לחיה ולסביבתם. רוב המפלצות בספר מהונדסות גנטית ואחרות מהונדסות בטכנולוגיות אחרות: כמו ווינטר, דולפינה מפלורידה שקיבלה פרוטזה אחרי שזנבה נקטע, או צבי ים ששולחים מידע חי באמצעות שבבים שהושתלו בהם. בין השאר, אנתס נפגשת עם שני חנונים אמריקאים צעירים שמוכרים ערכת היה-אתה-מדען-המוח, בשימוש בכמה כיתות לימוד. היא מכילה שלט פלסטיק פשוט מחובר לחוטי חשמל, ארבעה תיקנים חיים והוראות כיצד לחבר את ערכת החשמל למוחם (רק לקצוץ את המחושים ולהשחיל את החוטים, כמובן אחרי שמקפיאים את התיקן כדי להקהות חושיו לכאב הניתוח הקטן). בעזרת שני הכפתורים, האוחז בשלט שולח זרמים חשמליים אל מוח התיקן, ומפנה אותו בעל כורחו פעם ימינה פעם שמאלה. אנתס, שהתנסתה בזה, מיטיבה לכתוב על האימה וההתרגשות שהתערבבו בה.

יש לנו את הכוח לערוך מניפולציה ישירה בקוד הגנטי של חברינו בעלי החיים

כאן המקום לציין פרט ביוגרפי על אנתס שנחשף כבר בעמודים הראשונים. יש לה כלב בשם מילו, בן כלאיים משני גזעים. כשהחליטה לקחת כלב היא חשבה על קבאלייר קינג צ'ארלס ספנייל - קטן, רך, ידידותי ובריטי. אבל אז היא שמעה על מגדל כלבים שמכליא בין קבאלייר לפודל מיניטורי - "קבאפו". "זה קנה אותי", היא כותבת. "אני אוהבת את השיער הפרוע והסמיך יותר של הקבאפו, ובהינתן מה שאני יודעת על ביולוגיה, הגעתי למסקנה שלבן כלאיים יש סיכוי גבוהה יותר לא לרשת את אחת המחלות שמאפיינות כלבים גזעיים. כלב שאינו משיר שיער זה בונוס נוסף, וחוץ מזה, לפודל יש מוניטין של כלב חכם, ואני הישגית; אם אני מתכוונת לקחת כלב, רציתי להיות לגמרי בטוחה שהוא יהיה הכלבלב המצטיין בכיתה".

ליאונרדו דה וינצ'י, "הגבירה עם החמוס", 1487-1490

ליאונרדו דה וינצ'י, "הגבירה עם החמוס", 1487-1490

אנתס כותבת את כל זה לכאורה כדי להדגים את אי הדיוק שבהכלאה גזעית ידנית: מילו, הוא הקבאפו שקיבלה ממגדל הכלבים, נראה כמו ספניאל, מכסה את הספה שלה בשיערות, יש לו בעיה בברך שאופיינית לקבאליירים טהורים ובאשר למוחו - "אני די בטוחה שהוא קיבל מוח של ספניאל". אני קוראת בזה גילוי נאות להבהיר את מיקומה של הכותבת על הסקאלה האתית של יחסי אדם וחיה. לא צריך להיות צמחוני כדי לחשוב שיש פסול בלהביא לעולם חיות מחמד תפורות למידות בעליהם שעה שבמכלאות עירוניות מצטופפים כלבים וחתולים נטושים, אבל אנתס לא מראה סימני אמביוולנטיות. גם כשהיא מתארת בפרטי פרטים את הסבל שנגרם לדולפינים שנלכדים ברשתות דייגי טונה, אין סימן לכך שתפחית את ביקוריה במסעדות סושי - אם כי מפגשה הקרוב עם נזקי הדיג כן הביאו אותה לחשוב על ההשלכות של ארוחת סושי, לראשונה לפי הודאתה: "בכל השנים של אכילת רולים של ספייסי טונה, מעולם - אפילו לא פעם אחת - עצרתי לחשוב על החיה שבקצה הצ'ופסטיקס שלי. אבל כשעמדתי במרכז לחקר ושימור הטונה במונטרי, קליפורניה, רק על זה יכולתי לחשוב".

היא שואלת את השאלות הקשות: מתי שימוש בחיות מוצדק, מתי נצלני?

כפי שהיא אומרת לבסוף במפורש לקראת סיום הספר, אנתס משתייכת ל"אמצע המסוכסך", בהשאלה מהביואתיקאי סטרכן דונלי: "זה מקום שבו אפשרי לאהוב חיות באמת ועדיין לקבל שמעת לעת הן משמשות כמשאבים, אובייקטים וכלים" לבני האדם. אנתס לא מקצרת דרך: היא מקדישה כמעט שווה בשווה להשתאות מהחיות ומהאנשים שמשנים אותן ולטווח הרחב של בעיות אתיות שמאפילות על תעשיית הביוטכנולוגיה הזו. עד כדי כך, שלפעמים יש מקום לחשוד שהקפיצה לדיון הזה מעניקה למדע תקפות שעדיין אין לו כיום, ולא בטוח שתהיה לו בעתיד (אנתס לא חוסכת, עם זאת, בתיאור הקשיים הטכניים של הביולוגיה המולקולרית). בכל אופן, היא שואלת את השאלות הקשות: מתי שימוש בחיות מוצדק, מתי נצלני? האם למין האנושי יש זכות לשעבד מינים אחרים לצרכיו, ובאיזו מידה? במכון רוסלין בסקוטלנד, תרנגולות שהושתל בהן גן אנושי לנוגדן שיש בכוחו לרפא סרטן עור מטילות "ביצי זהב" עתירות בנוגדן, שעשויות להציל חיים וגם לייצר רווח עצום לחברות פארמה. האם רווחת בני האדם במקרה כזה עולה בהכרח על אלה של התרנגולות? ומה עם מיני חיות שפגיעה בהן נחשבת לפשע בחלקים נרחבים בחברה, כמו חתולים, כלבים וקופים? האם סבלו של עכבר, כפי שבני אדם יכולים לתפוש אותו, בהכרח נחות לסבלם של כלב או סוס, עד כדי כך שאפשר לייצר במכוון עשרות אלפי עכברים בידיעה שהמטען הגנטי שלהם יועיד להם ככל הנראה חיי סבל? ואפילו כאשר בני אדם מתערבים לטובת מה שנתפש בעיניהם כרווחת החיה, איך ידעו שאינם מזיקים לה? האם ווינטר הדולפינה מרוצה מזנב הפרוטזה שלה?

אנתס כאמור דוגלת באיזון, ואמנם שוקלת את החיוב ואת השלילה בסוגיות אתיות כמו גם תרבותיות. לפעמים היא משכנעת: למשל, כשהיא מבקשת ממך לראות שהנוקשות הרגולטורית ביחס לחיות מהונדסות גנטית נובעת בחלקה מהטיות שמרניות, שרואות בהתערבות בטבע רע כשלעצמו, בלתי מנומק; כשהיא מזכירה שכל מיני נבואות על "היטלרים שיוקמו לתחייה, טינאייג'רים זוהרים בצבעים וצבאות סייבורג קטלניים" הן לרוב פנטזיות, לא איומים ממשיים; כשהיא הודפת טיעונים על הקטסטרופה שתביא של החייאה מלאכותית של זנים נכחדים, בהזכירה שההיכחדות כשלעצמה היא תולדה של התערבות אנושית אגרסיבית.

האם רווחת בני האדם במקרה כזה עולה בהכרח על אלה של התרנגולות?

אבל על פי רוב, אנתס פשוט בוטחת ביכולתם של מגדלי החיות האמיצים והחדשים האלה ליצור עולם מאוזן, שבו חיות מנוצלות אך גם מרוויחות. כאן המקום לגילוי נאות: על הסקאלה של יחסי אדם וחיה, אני קרובה יותר לפיטר סינגר מאשר לאמילי אנתס. אין הבדל בעיניי בין כלבים, פרות ותרנגולות, ואיני אוכלת אף אחד מהם. יש לי קווי גבול מלאכותיים: דגים כן, אבל מעט ככל הניתן. חלב לא, קוביית שוקולד כן. במובן הזה אני נתונה באמצע המסוכסך ממש כמו אנתס. אבל נדמה שהקו שלה מוצב היכן ששחיטה המונית של בקר יכולה עדיין להיחשב לדבר מקובל. ולכן, כשהיא מבקשת בפרק האחרון של ספרה להשאיר את "החזיונות האפוקליפטיים" לכל אותם "עיתונאים, פוליטיקאים, ואתיקאים שמדמיינים את התרחישים הגרועים ביותר", ותחת זאת "לתאר עתיד אלטנרטיבי, שבו ביוטכנולוגיה מביאה תקוה והבטחה ולא חרדה ובהלה" - אני, לפחות, מהססת אם להיענות לקריאה.

 

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עומר הלין.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על בהמה חדשה אמיצה