בול באמצע הטיעון

התרגלנו לאלימות בוויכוח, לפגיעה האישית כנשק בוויכוח, אבל בלי דיון של ממש, בלי היגיון ונימוקים, נישאר בדיוק היכן שאנו נמצאים
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

שערו בנפשכם שיכולתם לנדוד בזמן ולהגיע אל רומא הרפובליקנית העתיקה בשיא פריחתה. הנה אתם צועדים ברחובות מרוצפים באבן, בדרככם אל בניין הקורייה הוסטיליה. עוד מספר צעדים וכבר מגיעות רגליכם אל בימת הנואמים בסנאט הרומי. הס מושלך במקום, בעודכם עושים דרככם אל עבר בימת הנואמים. אתם לבושים בטוגה שלכם, זו שבשוליה פס אדום, מסתכלים סביב אל קהל הסנאטורים המכובד ופוצחים בנאום נמרץ, המלווה בפניות רטוריות ומחוות גוף לשם הטעמת אותן נקודות שהכנתם מראש. מטרתן, כמובן, לשפר ולעדן את טיעוניכם. לרגע אחד, אתם חושבים על גדולי הנואמים היוונים והרומים שקדמו לכם ואשר מעניקים לכם השראה לעמוד ולנאום בסיטואציה שכזו. האם יעלה על הדעת כי תדברו בשפת רחוב, ההולמת את שוק הרוכלים והתגרנים של פשוטי העם? סביר להניח כי המילים שבהן תשתמשו יהיו שונות מעט ומעודנות, וכי תציגו את רעיונותיכם בשפה הגבוהה והנעלה ביותר, כדי שישתמרו לדורות הבאים. עם סיום נאומכם, אתם מוכנים להתקפות מצד הסנאטורים מן המחנה האידאולוגי האחר.

אין זה שונה בהרבה מכנסת ישראל או מכל פורום מרכזי, שבו ניטשות מחלוקות פוליטיות וחברתיות בניסיונן לשכנע אנשים לפעול ולקדם נושאים אלה ואחרים. האנשים הם אותם אנשים, והסצנה דומה כל עוד הם חיים במשטרים דמוקרטיים. הם מתאמצים לשכנע אחרים בצדקת דרכם. הדיון הוא ענייני ולעתים רווי יצרים. כל אחד מהם מנסה לשכנע את הקהל בצדקת דרכו. במסגרת השיח הדמוקרטי הזה, הנואמים למדו כי טוב להשתמש בשפה גבוהה, ולהימנע ככל האפשר מכינויי גנאי אישיים. אחרת כל דיון יהפוך לאישי ומעליב.

במשך דורות לימדו כי יש לשים לב ולא להשתמש במתקפות טיעון אישיות, ואף נהגו לכנות טיעונים כאלה בשם "משגים לוגיים", משום שאלה טיעונים פופוליסטיים, המסיחים את הדעת מהנושא שבו דנים ומפנים את הטיעונים לכיוונים אחרים

בשל כך לימדו שוחרי הלטינית במאות שלאחר הרומאים, כי יש לשים לב ולא להשתמש במתקפות טיעון אישיות. הם אף נהגו לכנות טיעונים כאלה בשם "משגים לוגיים", משום שאלה טיעונים פופוליסטיים, המסיחים את הדעת מהנושא שבו דנים ומפנים את הטיעונים לכיוונים אחרים. כיאה לשפה שבה השתמשו אותם טוענים רטוריים של רומא העתיקה, משגים אלו מקוטלגים לפי סוג, אף שלעיתים הם שזורים זה בזה. חלקם מוכרים לנו בשמותיהם הלטיניים: "אד הומינם" (argumentum ad hominem - על האדם), "אד פופולום" (argumentum ad populum – פניה אל הפופוליזם/מסורת), "אד בקולום" (argumentum ad baculum - פניה אל הפחד או אל הכוח) ועוד כינויים ציוריים מעין אלה.

קאטו הזקן

"מלבד זאת,אני סבור שאת קרתגו יש להרוס" - קאטו הזקן (פסל 535 באוסף Torlonia, מהמאה הראשונה לפנה"ס שהוא העתק של פסל שסברו שהוא דיוקן של קאטו). תצלום: ויקיפדיה.

עתה הריצו במהירות את מכונת הזמן ועצרוה בימינו אנו. אני מאמין כי מיד תחושו בהבדל. האדם המתחבר אל מקלדת המחשב משול לגנרל במרוץ החימוש: הוא בעל יכולת להביע את דעתו במהירות ובאופן אוטומטי, כמעט ללא סינון. רובנו מאובזרים באמצעים המאפשרים להתבטא בחופשיות וללא ריסון, לרוב בעודנו מסתתרים מאחורי שם בדוי ו/או בפרופיל פיקטיבי. ולצדנו ישנם גם הבוטים, שליחינו במשימות ההכפשה. הדבר דומה לקריאותיהם של תגרנים בשוק ברומא, אך עתה קולותיהם מגיעים עד ביתנו פנימה.

נראה כאילו כל אדם שיש בידו מקלדת מסוגל להשמיע מילים קשות שספק אם היה מבטא ללא מגננת החשאיות – או הבועה האישית שלו – ברשתות החברתיות ובטוקבקים באתרים מרכזיים

כל אדם הנמצא במרכזן של סערות תקשורתיות, חברתיות ופוליטיות, מתמודד לא אחת עם מצב שבו הוא מותקף אישית על ידי כותבים, חלקם זריזים ומיומנים, המשחירים בלהט את שמו ומעשיו. ההתקפה יכולה להיות אישית מאוד, ולכלול ניסיונות לפגוע בשמו הטוב, במשפחתו, במקום עבודתו, בשותפים לדרך ועוד. החשאיות המדומה שמעניקה האינטרנט כאילו גרמה לכותבים להסיר את הכפפות, ואפשרה להם להביע מילים ורגשות עזים כמעט ללא חשש מענישה חברתית. נראה כאילו כל אדם שיש בידו מקלדת מסוגל להשמיע מילים קשות שספק אם היה מבטא ללא מגננת החשאיות – או הבועה האישית שלו – ברשתות החברתיות ובטוקבקים באתרים מרכזיים.

השפה הרטורית שבה עושים אנשים שימוש היא מגוונת עד מאוד. מהקריאה של מוכר בשוק המכריז על מרכולתו: "שקל, שקל. כל דבר בשקל", דרך שפה טקסית מהודרת – כמו זו שבה השתמש האלוף שמואל גונן (גורודיש) בנאום ההספד הידוע שלו, כשאמר: "אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו״, עבור בשפה המשפטית המקובלת בדיונים בבתי המשפט, וכלה בשפה הפוליטית השכנועית, שאמורה לגרום לנו להצביע עבור מועמד מסוים או לבחור במדיניות מסוימת. בכל גווניה של הרטוריקה, או תורת הנאום, מנסה השפה לשדל ולשכנע את שומעיה לעשות משהו שיועיל להם, לכאורה.

הבה נתמקד בממד המעניין של השפה הרטורית: התקפות הטיעון, וליתר דיוק, ההתקפה האישית על האדם –"אד הומינם". נראה כי ברוב ספרי הרטוריקה המודרנית התקפה זו אכן מכונה כשל לוגי. במילים אחרות, זהו ניסיון שכנוע באמצעות הליך שאינו חוקי. אם מנסה דובר לטעון טענה, למשל "כדאי לאפשר לילדים בני 12 להיכנס לשוק העבודה", טיעון מסוג ״אד הומינם״ יימנע הרי מלדון בשאלה התאורטית שהעלה, ויתקיף את האדם עצמו. למשל: "טענותיך מציגות את חוסר המוסר האישי שלך". כלומר, זהו ניסיון לפסול את הטענה בשל ליקוי מוסרי של הדובר ולא בשל החסרונות או היתרונות של הצעתו.

השימוש בטיעונים כאלה בפוליטיקה העכשווית הוא תדיר: במסע הבחירות של דונלד טראמפ בשנת  2020, מכנה הנשיא המכהן את המועמד הדמוקרטי שמולו הוא מתמודד בשם "ג'ו [ביידן] המנומנם" (sleepy Joe) וביידן מכנה את טראמפ בתגובה בתואר "כלבה בכיינית". אסטרטגיה רטורית זו כלל אינה מתייחסת לרעיונותיו, עקרונותיו או הצעותיו של היריב הפוליטי ואינה מעלה טיעונים נגד טיעוניו, אלא רק מכפישה את שמו. בשפת התעמולה, טיעונים כאלה מוכרים בשם ״הפרכת גינויים" או "קריאה בשמות גנאי" (Name Calling).

שיחה, דיון, ויכוח, לונדון, שתי נשים, Covent Garden

אפשר גם אחרת: דיון ידידותי ב-Covent Garden, לונדון. תצלום: אדריאן סנוד.

רגשות נתפסו כחלק דמגוגי של דבריו. ודמגוגיה נתפשה כמילת גנאי. אולם העת החדשה מוכיחה יותר ויותר כי אנשים מוּנעים בצורה ניכרת על ידי רגשות

בספרו "רטוריקה" כתב אריסטו, כי בכדי לשכנע נזקק האדם לשלושה דברים ושלושתם גם יחד: אתוס, לוגוס ופתוס. בהקדמה למהדורה העברית של הספר, מסביר גבריאל צורן: ״בנייה של דמות הנואם (אתוס), מבנה הגיוני של טיעונים (לוגוס) ורגש (פתוס) שיתלוו לדבריו״. עם השנים, הושם דגש יתר על המבנה ההגיוני של טיעוני הדובר או הנואם, והושמו בצד חשיבותן של הפניות הרגשיות שלו בעת בניית נאומיו. רגשות נתפסו כחלק דמגוגי של דבריו. ודמגוגיה נתפשה כמילת גנאי. אולם העת החדשה מוכיחה יותר ויותר כי אנשים מוּנעים בצורה ניכרת על ידי רגשות. עם זאת, אין הצדקה להסיר  את כל המגבלות על הדיבור. ממש כשם שאיננו הולכים ברחוב ומקללים ומגדפים אנשים, מדוע איננו מקפידים על טיעונים הגיוניים במקום התקפת אד הומינם גם ברשתות חברתיות וברשת בכלל?

קאטו הזקן חזר ושנה את הממרה "מלבד זאת אני סבור כי יש להרוס את קרתגו". קרתגו הייתה אידאה. אידאה של אויב שאותו יש להשמיד. בימינו אפשר להחליף את השם קרתגו בשמותיהם של רוב מנהיגי העולם. אך האם, שואל הפילוסוף ג׳. אנתוני בלייר בחיבורו Argument Evaluation and Fallacies for Critical Thinking, זה באמת כך או שפשוט מדובר באפשרות זמינה לאד הומינם מודרני. כל עוד לא נתמודד עם הלוגיקה של הטיעון, ונשתמש רק במתקפה האישית כנגד הדוברים, האם ניתן יהיה בזמן הנראה לעין לחזור ולנהל דיון ציבורי במבנה של טיעונים לוגיים, ולא רק בהשמצות?

יורם רבובסקי הוא מרצה לרטוריקה, תעמולה וחינוך לערכים במכללת עמק יזרעאל ובמכללת תל חי.

תמונה ראשית: תלוי נגד מה טוענים. תצלום: מתיאס ארלונד, unsplash.com

Photo by Mathias Arlund on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי יורם רבובסקי.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על בול באמצע הטיעון

01
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

הדג מסריח מהראש. מנהיג חסר יציבות נפשית שחושב שהכול מגיע לו ומותר לו בזכות מניפולציות אגואיזם ונרקסיזם , משרה על סביבתו ועל החברה כולה אנרכיה לוגית ורגשית. אותה אנרכיה מתוארת במאמר כצופה מן הצד ואולם יש לרדת לשורשי התופעה האיומה הזאת. כאשר קיים מצב של העדר ערכים של אמת מול שקר, כאשר הכל מותר בשם האינטרס האישי המוצג בתחפושת בלי בושה, אז חברה מתמוטטת. לבנות מחדש חברה מתוקנת ומשוקמת ייקח שנים. ועד אז כל מה שנותר לנו האזרחים התמימים זה להישמר לנפשותינו.

02
דני

"אד הומינם" הוא רק אחת מעשרות כשלים לוגיים. הוא אמנם הנפוץ ביותר, אבל לא תמיד הוא כשל. כשעורך דין מנסה לקעקע את אמינותו של עד, בהראותו שורת שקרים של העד בנושאים אחרים, זה נראה לנו הגיוני. גם התקפת אד הומינם על פוליטיקאי לעתים מוצדקת, היא מראה לנו שקרים או התנהגות בלתי מוסרית שלו בעבר כדי להסביר שלא ראוי שיטיף לנו מוסר או לפחות נפקפק בדבריו. בקיצור - הוא תמיד הכי יעיל, אבל לא תמיד כשל.