בזכותך, ירך שלי

"אני לא קוראת אלא את מה שאני רעבה אליו", כותב בנימין שבילי, וליתר דיוק, הוא מניח את המלים האלה בפיה של הפילוסופית הצרפתייה סימון וייל, במכתב שכתבה כביכול לפרידריך ניטשה. וייל נולדה תשע שנים אחרי מותו של ניטשה, אבל בעולמו של שבילי, חוקי הזמן והמרחב אינם מחייבים, וחשיבותם משנית לחשיבותה של תנועת הרוח, שכן "לפי חוקי הספרות הגמישים, הם ייפגשו כמה פעמים שנרצה".

שבילי קורא בכתביה של וייל בבית קפה בטורינו, לשם נסע לפני פרוץ המגפה שסגרה את השמים. אם יש אמת בדברים ששם בפיה, הרי את הרעב שרבים חווים כעת, הרעב למסע, למעוף, אפשר לנסות להשביע בקריאת בספרו האחרון, "נהר הפה", המתאר את הימים שעשה שם. בעצם, אפשר גם לגשת כמעט לכל אחד מספריו הקודמים. שבילי הוא מהסופרים הישראלים היחידים המתמסרים לספרות מסע, והוא בוודאי מהמעניינים והמקוריים שבהם. קשה לאתר מקבילה הולמת לסגנונו, אבל אם רוצים, אפשר למקם את כתיבתו בתוך משולש שקודקודיו הם פנחס שדה, על שום משיכתו לרליגיוזי; יואל הופמן, בשל רגישותו הפסיכולוגית וטכניקת ההזרה שלו; ודן צלקה, איש האמנות והרעיונות, שתרבות העולם והוא חד הם.

"טריפטיך מודנה" (1568), מיוחס לאל גרקו. גלריית Estense, מודנה. תצלום: ויקיפדיה

כך או כך, מוקיריו הלא רבים של שבילי כבר יודעים שכמעט כל ספריו נפתחים ברגע של המראה או הפלגה. "נהר הפה" אינו יוצא דופן מבחינה זו. יפה ומבטיח הוא מבט הציפור המובא בשורותיו הראשונות: "הבטתי בטורקיז ובלשונות הירוק והחום. האדמה היא צב גדול שוקע במים וצף. העבים הם כותנה רבה הממאנת ליפול, בדידות שתפחה, אדי כעס שהעליתי אתמול והיום".

ספריו של שבילי הם ניסיון נואש ומרהיב לפתוח שמיים שנסגרו סמלית. המסע הגיאוגרפי-הנפשי שלו מבקש תמיד להבקיע מבעד להם, ומבעד לאיזה פצע קדמון, ולעמוד בפתחה של ספירה רוחנית

בדידות וכעס, ולא רק רוך הכותנה של העננים: הרי עוד לפני שנסגרו השמיים בפועל, ספריו של שבילי הם ניסיון נואש ומרהיב לפתוח שמיים שנסגרו סמלית. המסע הגיאוגרפי-הנפשי שלו מבקש תמיד להבקיע מבעד להם, ומבעד לאיזה פצע קדמון, ולעמוד בפתחה של ספירה רוחנית. כתיבתו נמשכת תכופות לאפשרות הגאולה המרומזת בכתביהם של מיסטיקנים: יהודים, מוסלמים, אבל לרוב נוצרים (משיכתו לנצרות מסבירה את פנייתו לסימון וייל, שביקשה להמיר לא רק את דתה מיהדות לנצרות, אלא גם את גופה בגופו של ישוע, עד כדי כך שכנראה הרעיבה את עצמה למוות מתוך הזדהות עם עניי ארץ).

אלא שגם אם שורש כתיבתו הוא בכמיהה אל הרוח, מסעותיו של שבילי מעוגנים בקונקרטי, החל בעברו האישי – ילדות לא קלה בקטמון שבירושלים, לאם חולה ולאב גנדרן ושתקן ונוקשה – עבור בנופים אורבניים ממשיים, וכלה בעולם הרוחני במובנו הארצי יותר: השירה, הפילוסופיה, האמנות. מכאן כבר אפשר להבין שמסעו לטורינו נמזג בקורותיהם של שניים מתושבי העיר הכותבים הידועים ביותר: פרימו לוי, יליד העיר שחזר אליה לאחר שחרור אושוויץ, ופרידריך ניטשה, שבא אליה כדי לחפש מרגוע ואיבד בה את שפיות דעתו ואת חייו, לא לפני אותה סצנה מפורסמת שבה נשטף דמעות למראה סוס המוכה על ידי עגלונו.

"אבא נפל עם הראש למטה כמו בקלף טארוט שמחזיק איש בר מזל"

אלא שלספרות ולפילוסופיה קדם בעולמו של שבילי הקולנוע – אביו היה כרטיסן ודודו מפיץ סרטים – ובמסעו לטורינו הוא למד שמוזיאון הקולנוע של העיר, שבו שקע בכרזות של סרטי הניאו-ריאליזם ונזכר בערגה בשחקניות כמו מוניקה ויטי וג'ולייטה מסיני, שוכן במבנה שתוכנן במקור כבית כנסת ל-1,500 מתפללים. אלא שעוד קודם לכן, זיכרון ילדות קולנועי פותח את הספר וממסגר אותו: בסרט "אל גרידו" של אנטוניוני, "פועל טיפס בסולם עד ראש המגדל, הביט מטה אל אהובתו שהחזיקה את בנה הקטן, וקפץ (...) אבא נפל עם הראש למטה כמו בקלף טארוט שמחזיק איש בר מזל". האב הוא אביו של שבילי, שהיה "גדול וחזק כמו אלוהים שאינו מאמין באלוהים", עד ש"כעס כשהרגיש שאני מתחיל להיות גדול יותר ממנו. זה קרה בבית בימין משה, כשישבתי וקראתי את 'כה אמר זרתוסטרא'".

הפילוסופיה והספרות, אם כך, מציעות נתיב הימלטות מן ההיסטוריה האישית. אלא שההיסטוריה הכללית חזקה מהן. מסעו של שבילי בעקבות ניטשה ולוי הוא גם מסע אל האפלה שבנפש האירופית, המיוצג בספר בגורלם של ישראל ושרה סמליים. האם יכול להיות אחרת? האם הזיכרון הספרותי הארוך, או האפשרות האתית שמייצגות האמנות וההגות, עשויים לגבור על ההיסטוריה של החרב? את המאבק הזה מתאר שבילי ברב שיח קצר, אחד מרבים המדומיינים לאורך הספר. "ניטשה: אני מוכן למחוק את כל התרבות הגרמנית בשביל להציל יהודי אחד. הלדרלין: גם אני. הגל: אתם שני משוגעים".

שם הספר, "נהר הפה", אינו מנוקד, ולא בכדי. פה הוא פֹּה או פֶּה או פּוֹ, כשם הנהר החוצה את צפון איטליה. משחקי מלים ומצלול מסוג זה הם מסימני ההיכר של שבילי. אפשר שהם מרכיב סגנוני, חותם זיהוי, ואפשר שהם חלק מתפישה כמו-קבלית, הגורסת שמשמעות העולם חבויה בשפה ועשויה להתפענח מתוך פירוקן של המלים. מכל מקום, אף שמשחקי הלשון של שבילי עומדים לעתים על סף מניירה, לפעמים הם מצליחים לחולל איזה ניע בתודעה. כך, כששמה הפרטי של נטליה גינזבורג "נשבר כמו לוחות הברית" (נטל יה) ופאול צלאן שואל כל העת, "הצל שלי לאן".

גם כשהוא יושב בבית הקפה שישב בו ניטשה, או קורא ב"לה סטמפה" כפי שקרא לוי מדי יום ביומו, הוא נשאר תייר-מתבונן

יש משהו גדוש מאוד בשטף הלשוני, ההיסטורי והמיתי ששבילי מניח לפני קוראיו, אבל ההיענות להצעת המסע שלו מניבה מכמנים רבים. לא רק במוזיאון לאמנות מצרים העתיקה הוא מגלה כי "העולם הזה הוא מעבר לטוב ולרע", אלא גם בהתבוננות זהירה ביומיום, בתושבי העיר היוצאים לעבודתם, בחנויות הבגדים והסקס והמעדנים, במחוות קטנות של רצון טוב בין אנשים בשר ודם. גם כשהוא יושב בבית הקפה שישב בו ניטשה, או קורא ב"לה סטמפה" כפי שקרא לוי מדי יום ביומו, הוא נשאר תייר-מתבונן. אמנם הוא משליך על מפת העיר את עולמו הפנימי, אך הוא אינו מוחק אותה, ובוודאי שאינו מניח לתעשיית התיירות להנחות אותו במסלוליה הסטריליים על חוויותיהם המוכתבות מראש.

רק לרגע אחד, שבילי אולי עושה כן, והוא מרגיש אז כחוטא. זה קורה כשהוא מבקר בבניין מגוריו של פרימו לוי ומנסה להיכנס לדירתו, שבה גרה עכשיו נכדתו. בצאתו משם, מבויש, הוא כותב, "נשאתי את עיני אל ערוות השמים ונפלתי לתהומות. נשמתי הייתה מרוסקת וטמאה". מדוע? אין זה מבואר, אבל במקום אחר שבילי כותב, בעקבות חז"ל, כי חטאיו של אדם חקוקים על עטו. את נשמתו המרוסקת הוא אוסף אפוא בכתיבה. זו מלאכתו וזו תכלית מסעו כולו: גם כשהוא מהלך "עצוב על הספר שהולך ונעלם מול עוצם ידו של המלך החדש סמסונג", הוא מצהיר, "אין מה לעשות בחיים האלה חוץ מלקרוא או לכתוב".

מן המעמקים במרכז טורינו. תצלום: אלכסנדר שימק

*

לקרוא ולכתוב, ולצאת למסע: "נהר הפה" נקרא בסוף שבוע אחד מול ים סוף הכחול והיפה. לצדו נקרא ספר נוסף מביתה הטוב של הוצאת אבן חושן, ומתוכו עלתה פתאום בת דמותה של סימון וייל, או של אידיאל ההקרבה שלה. "הייתי עוזרת בבית חולים/ ללא תרופות וללא מים/. סחבתי סירי לילה/ עם מוגלה, דם וצואה. // אהבתי את המוגלה, הדם והצואה (...) כאשר העולם גווע, הייתי רק זוג ידיים שמושיטות/ סיר לילה לפצוע".

את השיר כתבה המשוררת הפולנייה אנה סווירשצ'ינסקה, ויצק אותה לעברית מדויקת ונדיבה כתמיד המתרגם דוד וינפלד, שאף כינס מבחר משיריה בספר זה, "מאושרת כמו זנב של כלב". השיר הוא חלק ממחזור ובו סווירשצ'ינסקה (ילידת 1909, בדיוק כמו וייל) מתארת את קורותיה בוורשה הנחרבת של מלחמת העולם השנייה, והוא דוגמה ומופת לאופן שבו אפשר לבטא במלים מדודות ונטולות סנטימנטים את זוועת המלחמה, את הפחד והרעב והטינופת ואת מאבק ההישרדות החייתי, וגם את רגעי התקווה העולים לעתים ממעשי אנוש.

אבל חשוב להדגיש, שירי המלחמה תופסים חלק קטן בספר. נדמה שסווירשצ'ינסקה הייתה מאלה שיצאו מן התופת בהחלטה לתת לארוס, לכוחות החיים, למשול בחייהם. היא משוררת בעלת מגע ארוטי מיידי, שובבות טבעית ועומק פילוסופי, זיקה זהה לרוחני ולגופני, ובעיקר - עין החודרת לדקויות הרגש המפעילות פרשיות אהבים ומערכות יחסים אחרות. חשוב להדגיש זאת, משום שמתבקש כאן להשמיע קול זעקה: אפילו בעולם של קוראים הולכים ומתמעטים, עולם שהמלך סמסונג שולט בו, העובדה שהספר הנפלא הזה לא זכה לכל תהודה, לכל התייחסות ציבורית, היא בגדר שערורייה, או לפחות הפסד גדול.

"לא, איני רוֹצָה לביית אותךָ,/ כי הייתָ מאבד את חן החיה", קורא מתוך הספר גבר ספורטיבי בגיל העמידה, פונה לנופשת בביקיני אדום ושואל לדעתה: כדאי לו לשלוח את השיר לאשתו?

האם יכול להיות אחרת? הנה, שם, על חוף ים סוף, לאחר שנקראו בקול שיר או שניים, הספר החל לעבור מיד ליד. "לא, איני רוֹצָה לביית אותךָ,/ כי הייתָ מאבד את חן החיה", קורא מתוכו גבר ספורטיבי בגיל העמידה, פונה לנופשת בביקיני אדום ושואל לדעתה: כדאי לו לשלוח את השיר לאשתו? היא עונה בשלילה, אבל אולי כבר מתחבטת בשאלה דומה, הנוגעת לבן זוגה שלה. "אני הולכת./ לא הענקת לי סבל,/ לכן אל תצפה ממני לשנאה./ זו תשורה מפוארת וקשה יותר מדי". לשלוח? חברותיה מעיינות בספר. אחת מהן אולי תציע קטע אחר: "הוא כבר התחיל לשעמם אותי, גופי (...) הוא קהה/ אין לו שאיפות גדולות/ הוא לעולם לא יהפוך/ לגוף הגאוני של היוגה.// באחד הלילות/ אשאיר אותו תחת השגחת ידיך/ ואסתלק.// אפילו לרגע".

סווירשצ'ינסקה מתה מסרטן ב-1984. לא רק מין ויצר וצחוק דק, כי אם גם הורות, מחלה וצער קיומי מחזיק מבחר יקר זה מתרגומיה. ערב מותה כתבה, "מחר/ יחתכו אותי/ מעבר לחלון עצים של מאי, יפים כמו החיים,/ ובקרבי ענווה, פחד ורוגע"; אבל אפשר שסיכמה את חייה בשיר מוקדם יותר, "אישה מדברת עם הירך שלה": "הו, מה רבה השִׁפְעה,/ מה רבות האמיתות יקרות הערך,/ מה רבים העניינים/ העדינים והמזעזעים/ שהובאתי בסודם/ בזכותך, ירך שלי.// יְפִי נפשי, גם אם לא היה נפלא ממנו,/ לא היה נותן לי אף לא אחד מן האוצרות הללו,/ לולא החן הבהיר, החלקלק שלך,/ חיה קטנה ולא מוסרית". איננו קוראים, וכותבים, אלא את מה שאנחנו רעבים אליו.

ארז שוייצר הוא מחבר רב המכר האירוטי "צוף".

תמונה ראשית: ברווזון שוחה לבד. תצלום: פאולו קיאברנדו, unsplash.com

Photo by Paolo Chiabrando on Unsplash