בזכות הגעגוע

"אישה קטנה ואהובה שלי. מאז נאלצנו להיפרד לא התגעגעתי אלייך כפי שאני מתגעגע אלייך עכשיו. מכתבך המתוק הוא שאחראי לפרץ הגעגועים הזה, ואני נושא אותו עמי לכל מקום. אושרי אינו יודע גבולות, אבל אני גם יודע שאושר כמו זה שאני חווה בזכותך גורם לי לאבד את המילים. מה אגיד לך, גם אם הייתי נדרש לחזר אחרייך לא שלוש שנים אלא שבע ... גם אז זה לא היה נראה לי מוקדם מדי או מאוחר מדי". כך כתב זיגמונד פרויד הצעיר לארוסתו מרתה ברנייז ב-19 ביוני 1885 (תרגום: ערן רולניק).

על אף געגועיו העזים, לא התחרט פרויד על הפרידה הזמנית מאהובתו. "לא הייתי יכול לתת אמון באהבה הנענית לקריאה הראשונה, אהבה שמבטלת את הזכות להבשיל ולהתפתח בהדרגה", הוסיף בלהט נעורים.

אכן, גם מה שנדמים כמו מכשולים הם חלק בלתי נפרד מתהליך הבשלת האהבה, ובלעדיהם אין לתת בה אמון. כמו ששרו הסופרימז: "אי-אפשר לזרז אהבה". או בגרסה המקראית, מתוך שיר השירים: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‏יִם בִּצְבָאוֹת, אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". האהבה מתעוררת רק כשהיא חפצה, כלומר כשיש בה כמיהה, ערגה. ולערוג אפשר רק בהיעדר האהוב או האהובה.

האהבה הבוגרת מניחה מראש תחושות של חיבור ואיחוד לצד אבדן ופירוד. אם נחווה רק את אחד משני הצדדים, הוא לעולם לא יספק אותנו

והרי כך למדנו לאהוב. מושא האהבה הראשון של רובנו היה אמנו. היא הייתה השותפה הראשונה להתענגות רגשית וגופנית – אך גם הראשונה לתסכל. כל פעוט משתוקק למגע הפיזי של אמו, להיות מוחזק בזרועותיה, להיות מונח על חזה. כשהיא איננה, כל כולו מכוון לתשוקה שתשוב, להתאחד איתה מחדש. אך הכמיהה הזו, שמתעוררת אצלו שוב ושוב, מדי יום, במשך שבועות וחודשים, שלובה באופן אינהרנטי בחרדה. מה אם הפעם היא לא תחזור? מה אם היא אינה מרגישה כמוני? הפסיכואנליטיקאית גלית אטלס כתבה כי ישנו מתח הכרחי בין הפעולות האוהבות והמוכרות של האם – הדואגת, המטפלת, המחתלת, המאכילה, לבין הצדדים החידתיים של היותה – מחשבותיה הלא-ידועות, התנהגויותיה שהתינוק אינו יודע כיצד לפרשן. התינוק חי עם ערגה מתמשכת לאהבת האם, לצד חרדה תמידית מפני היעלמותה, ושילוב זה יאפיין לאורך כל חייו את קשריו העמוקים. האהבה הבוגרת מניחה מראש תחושות של חיבור ואיחוד לצד אבדן ופירוד. אם נחווה רק את אחד משני הצדדים, הוא לעולם לא יספק אותנו.

תגלית מדעית חדשה ומפתיעה מעניקה אישוש אמפירי לאינטואיציה הפסיכואנליטית הזו. המרחק מבני הזוג, והכמיהה שהוא מעורר לשוב אליהם, חשובים להתפתחות האהבה לא פחות מההנאה שבהימצאות עם האהובים.

מוחם של חלק מהיונקים מחווט לחפש מערכות יחסים קרובות כמקור לביטחון ונחמה, כך מצאו לאורך השנים מחקרי מוח רבים. אצל יונקים שיוצרים קשרים ממושכים עם בני זוג קבועים, נמצא כי פעילות עצבית בגרעין האקומבנס מלווה באופן מובהק את הקשר הזוגי. ממצא זה מסייע להסביר את עוצמת השפעתה של האהבה עלינו: גרעין האקומבנס מכונה "מרכז העונג" של המוח, ומופעל, למשל, כאשר מסניפים קוקאין או מזריקים הרואין.

לאחרונה בוצע מחקר חדש על נברני שדה, מין אחד משלושה מיני היונקים הידועים היחידים שנחשבים מונוגמיים לחלוטין (המין הומו ספיינס משתייך לקבוצה מצומצמת, אשר לה משתייכים פחות מחמישה אחוזים מהיונקים, שנוטים להיקשר לבן זוג אחד לכל אורך החיים – אולם אינו נחשב מונוגמי לחלוטין). במחקר, שפורסם בכתב העת המדעי PNAS, נעשה שימוש בטכנולוגיית דימות-סידן חדישה (in-vivo-calcium imaging) שבאמצעותה נמדדה פעילות המוח של הנברנים בנקודות זמן שונות. נמצא כי גרעין האקומבנס הופעל רק ברגעים ספציפיים, ומפתיעים: לא בזמן התכרבלות משותפת, למשל, אלא דווקא כאשר הנברנים היו רחוקים מבני זוגם, ואצו-רצו לפגוש אותם. שהייה שגרתית לצד בני הזוג הותירה את האקומבנס אדיש, וכך גם התקרבות לנברנים זרים. עוד נמצא שככל שהקשר הנברני הזוגי היה ממושך יותר, כך הפך גרעין האקומבנס פעיל יותר בעת התנועה לקראת מפגש מחודש אחרי פרידה.

בימי המגפה, הבידוד החברתי צמצם אפשרויות של קרבה לאנשים אהובים, ולכן יצר תחושת מועקה – ברמה פיזיולוגית ממש; אנחנו רגילים לביטחון ולנחמה שמספק המפגש עם הקרובים לנו. אולם בגזרה הרומנטית, לפחות אצל זוגות ותיקים, התרחש לא אחת תהליך הפוך: בגלל ההסתגרות המשותפת בבתים לא היו לגרעין האקומבנס הזדמנויות להשתולל בעונג המיוחד שלו. התוצאות יכולות להיות פטאליות מבחינה זוגית. בסין, כך דווח, עם הסרת הסגר הוגש מספר שיא של בקשות לגירושין. במחוזות מסוימים פקידי הרישום עבדו ימים שלמים בלי הפוגה, בשל התורים הארוכים של זוגות נואשים. יתכן שמרחק היה מונע את הצורך לרוץ ולהתגרש. אהבה זקוקה לקרבה כדי להתפתח, אין ספק – אולם מדי פעם, היא זקוקה גם למרחק, כדי להתחדש.

 תמונה ראשית: מתוך "ג'ו: הצעירה האירית היפהפיה" (1865), גוסטב קורבה, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה