בטהובן חולה לב

האם סונטת הפרידה של בטהובן מעידה על הפרעות בקצב הלב של המלחין?
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

באביב של שנת 1809 לודוויג ואן בטהובן עבר תקופה קשה. אהובתו, הרוזנת ג'ולייטה גוצ'ארדי ניתקה עמו לפתע כל קשר, בטענה כי לא ניתן לגשר בין הבדלי המעמדות ביניהם. הוא הסתכסך קשות עם אחיו ומנהלו לשעבר, קספר. ואולי הגרוע מכל, הפטרון שלו, שהיה גם חברו הקרוב, הארכידוכס רודולף מאוסטריה,  נאלץ לנטוש את עיר הולדתם, וינה, ולברוח מפני צבאות נפוליאון המתקרבים.

ולכן, באותו חודש אפריל, בעודו מתכונן לפרידה מהארכידוכס, בטהובן עשה מה שמלחינים עושים כשהם חשים הצפה רגשית: הוא התיישב ליד הפסנתר. התוצאה הייתה הפרק הראשון ביצירה הנקראת היום  "הסונטה לפסנתר אופוס 81a" (סונטת הפרידה). היצירה מתחילה בשלשת-תווים, מוטיב מוזיקלי שבטהובן ציין מעליו, על דף התווים, “Le-be-wohl“, "לך לשלום", בגרמנית. המוטיב הזה חוזר לאורך היצירה, שהופכת בסופו של דבר לקינה, שמעורבים בה הרהורים נוגים וקתרזיס, שהתנועה ביניהם נעשית לעתים באמצעות מקצבי דהירה יוצאי דופן.

במאמרו משנת 1899, המוזיקולוג פרידריק הוראס קלארק תיאר את הרגש העיקרי המובע ביצירה הזו כ"תערובת של כאב ואובדן". "הדמעות זולגות כאן בדממה", הוא כתב. מבקרים עכשוויים יותר מסכימים עמו: "קשה להבין איך מישהו שמבצע את היצירה יוכל להתעלם מכך שבטהובן נפרד [לשלום], שוב ושוב", כתב אדוארד תומפסון ג'יינס בשנת 1994. אולם במקום שבו חלק מן המאזינים המשכילים שומעים מצוקה רגשית, אחרים מטים אוזן דווקא להדים של מחלות גופניות יותר. במשך עשרות שנים, רופאי לב חובבי מוזיקה פרשו את המקצבים המגומגמים של סונטת הפרידה כסימנים שמעידים אולי על הפרעת קצב לב שלא אובחנה.

הפרעת קצב היא כל סוג של קצב לב שונה מהרגיל: קצב מהיר מדי, איטי מדי, או כזה שמשתנה לעתים קרובות. הפרעת קצב עלולה להיות בעיה רפואית, אם כי ברוב המקרים היא אינה מסוכנת. על אף שבטהובן (אשר סבל ממספר בעיות בריאות, ובהן חרשות ושלשול) לא יכול היה ליהנות משיטות האבחון של ימינו, אין סיבה לחשוב שלא הייתה לו הפרעת קצב כזו. "יתכן שהייתה לו הפרעת קצב לא מסוכנת", אומר זכּרי גולדברגר, קרדיולוג בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת וושינגטון.

בטהובן לא התייחס במכתביו למחלת לב, וזו אינה מוזכרת גם בדו"ח הנתיחה שלאחר המוות. אבל לדעת גולדברגר, מן המידע שיש לנו על חייו ועבודתו של המלחין ניתן להסיק כי הוא חווה מקצבי לב חריגים וגם האזין להם. הפרעות קצב מופיעות לעתים קרובות בתקופות של מתח, וסונטת הפרידה, לכל הפחות, נכתבה במהלך תקופה קשה. "יתכן שאובדן השמיעה שלו חידד את חושיו האחרים ועשה אותו מודע יותר לקצב הלב שלו", אומר גולדברגר.

גולדברגר ושני עמיתיו – המוזיקולוג סטיבן ויטינג (Whiting)  והפנימאי ד"ר ג'ואל ד. האוול (Howell)  – פרסמו באביב 2014 בכתב העת Perspectives in Biology and Medicine מאמר על הנושא שכותרתו "המוזיקה הנוגעת ללב של לודוויג ואן בטהובן".  אבל ההשערות בנוגע ללבו של בטהובן החלו כבר ב-1980, אם לא קודם, כשהרופא סמיואל וַייסרב (Vaisrub) כתב מכתב לכתב העת של האגודה הרפואית האמריקנית ובו מנה את מחלת הלב של בטהובן כדוגמה אחת למה שהוא כינה בשם "הקשר הקרוב" בין מוזיקה למקצבים גופניים. "הרבה לפני ש[ווילם] איינטהובן הקליט מקצבי לב באמצעות ייצוג גראפי של הפוטנציאל החשמלי שלהם, בטהובן הביע אותם באמצעות תווים מוזיקליים", כתב וייסרב. "הוא חווה הפרעות בקצב הלב, והלחין מוזיקה (כלומר את סונטת הפרידה) שביטאה את המקצבים הלא אחידים הללו".

קשה לדעת על מה מבוססת התיאוריה של ויייסרב – הוא מת זמן קצר לאחר פרסום המכתב – אבל במהלך השנים, היו אחרים שחשבו כמוהו. בהקדמה לחיבור משנת 1995 שכותרתוHistory of the Disorders of Cardiac Rhythm, הקרדיולוג הגרמני ברנט לודריץ (Lüderitz) מזכיר את אותה סונטה לצד תיאורים של מוזיקאים אחרים, ובהם זמרים של תפילות ערבית מן המאה ה-17 שקיבלו השראה ישירה יותר מקצב הלב. (כאן גולדברגר למד על התיאוריה). שנתיים לאחר מכן, הקרדיולוג צונג או. צ'נג (Cheng) פרסם גם הוא ניתוח קצר של הסונטה אופוס 81a – "אחרי שחווה לעתים קרובות פעימות חדריות מוקדמות, [בטהובן] הלחין את הסונטה לפסנתר אופוס 81a... המשקפת מקצב לא אחיד".

גולדברגר ועמיתיו הרחיקו לכת יותר מרוב הפרשנים – בנוסף לבחינה קפדנית של הסונטה האמורה, הם נברו בעוד שתי יצירות של בטהובן, אופוס 130 (או "רביעיית מיתרים מס' 13) ואופוס 110 (סונטה לפסנתר מס' 31). בראשונה ישנו חלק שבטהובן ציין כי יש לנגן אותו “Beklemmt“ – "בלב כבד" או "דחוס" בגרמנית. בשנייה ישנן חריגות קצב חוזרות ונשנות המנוגנות ביד שמאל, וגם מנגינה בקצב חסר נשימה המיועדת ליד ימין.

צ'אנג אמנם הלך לעולמו בשנה שעברה, ולא ניתן היה ליצור קשר עם לודריץ לפני כתיבת המאמר הזה, שניהם הביעו את שמחתם למקרא המסקנות שעלו מן המחקר החדש. ישנם רופאים שנהנים לשחק את הבלשים ההיסטוריים, ולהתאים מחלות פוטנציאליות לאנשים מתים – הם מקרינים ידע עכשווי על העבר, ולמרות שאין בו תועלת, ניתן להאיר באמצעותו את חייהן של דמויות נערצות. גולדברגר מזכיר את השמועות העקשניות כי יתכן שאברהם לינקולן הגבוה מאוד סבל מתסמונת מרפן, ומציין כי אחד מעמיתיו חושב כי יכול להיות שמוצרט מת משערנת. צ'אנג הפך את אבחון המלחינים הקלאסיים לאחר מותם לתחביב של ממש – על פי השערותיו מוצרט סבל גם ממחלת אנדוקרדיטיס זיהומית וברהמס סבל מסרטן בכבד.

אך יש מי שאינם מתלהבים מסוג כזה של מחקר. "הרעיון כי הפרעות קצב הלב של בטהובן (אם בכלל היו לו כאלה) מסבירות את המסתורין של מבנה המקצבים הייחודי שלו לא באמת עוזר לנו להבין, נניח, את הרביעייה אופוס 130", כתב טום סרוויס (Service) בגארדיאן הבריטי. "לא מקור ההשראה – רפואי או אחר – הוא שחשוב כאן, אלא מה שהמלחין יצר באמצעותו".

גולדברגר רואה מטרה אחרת למחקר, שלדבריו עשוי לגרום לנו להעריך יותר יצירות מוכרות מדי, ואולי אפילו להעניק פרסום מחודש ליצירות שלא זכו להכרה ראויה. "אני לא בטוח ש[ההשערות בנוגע ללבו של בטהובן] מעצימות את חוויית ההאזנה", הוא אומר. "אבל הן בוודאי גורמות לי להאזין בתשומת לב גדולה יותר למקצבים המיוחדים שלו". ההחלטות המוזיקליות של בטהובן עדיין נכונות ומסבות לנו עונג גם כעבור מאות שנים, בין אם נבעו מלבו או רק ממוחו.

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

קארה גַ'יימו (Giaimo) היא כתבת של "אטלס אובסקורה"

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לויPublished by Atlas Obscura (atlasobscura.com) under an agreement with Alaxon

תמונה ראשית: מתוך דיוקן של בטהובן, מאת יוזף קרל שטילר (1820), Beethoven-Haus, בון

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי קארה גַ'יימו, Atlas Obscura.


תגובות פייסבוק