ביל גייטס ושאלת המיליארדים

מהי נדיבות? מה בינה ובין אינטרסים אנוכיים? כיצד נוכל לדעת האם אדם נדיב באמת?
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

מיהו כיום האדם הנדיב ביותר בעולם? תשאלו אנשים במערב, והתשובה הנפוצה ביותר תהיה ככל הנראה ביל גייטס, המייסד של מייקרוסופט. ותהיה לכך סיבה טובה. לפי הדירוג של "Business Insider" לשנת 2015, שכלל את 20 האנשים הנדיבים ביותר בעולם, גייטס מגיע למקום הראשון, לאחר שבמהלך חייו תרם 27 מיליארד דולר. אבל האם גייטס באמת אדם נדיב? השאלה נראית מגוחכת. הרי מה עוד אפשר לבקש ממנו?

מעלות כמו נדיבות הן עניין מסובך: הן מערבות יותר מאשר התנהגות כלפי חוץ

יחד עם זאת, מעלות כמו נדיבות הן עניין מסובך. הן מערבות יותר מאשר התנהגות כלפי חוץ. המחשבות הבסיסיות של האדם, הרגשות והמניעים שלו – גם הם חשובים. אם אלו אינם במצב טוב, הרי שאי-אפשר לטעון שמדובר באדם נדיב. אותו הדבר חל על מעלות אחרות, כמו חמלה, ענווה ויכולת לסלוח.

אם כך, מה עוד מעורב בהיותו של אדם נדיב, פרט לכך שהוא תורם את כספו, את זמנו ואת משאביו באורח מתמיד? לפילוסופים אמור להיות הרבה מה לומר כדי לסייע לנו להשיב על השאלה, בעיקר לאור שטפון העבודות העוסקות במעלות טובות ובאופי שראו אור בעשרות השנים האחרונות. אך המצב אינו כזה. נדיבות היא מעלה הסובלת מהזנחה במחקר האקדמי בכלל, ואולי בעיקר בתחום הפילוסופיה. מאז 1975, בכתבי עת מרכזיים לפילוסופיה ראו אור מאמרים מעטים מאוד העוסקים בנדיבות.

אם כך, בואו נצא לדרך לבד. אני רוצה להציע שלוש דרישות שיש לעמוד בהן כדי להיחשב לאדם נדיב. למותר לציין שיש גם אחרות, אך אני חושב שהדרישות שאציג מעניינות במיוחד וגם שנויות במחלוקת.

ראשית, תרומה של דבר-מה שהוא בעל ערך עבורך. נחשוב על הדוגמה הבאה:

ג'ונס איבד כל עניין בתקליטורים שבמכוניתו. הוא לא ניגן אותם מזה שנים, והם פשוט צוברים אבק. יום אחד, הוא נוהג ליד מרכז איסוף חפצים לתרומה של Goodwill, ומחליט שיהיה נחמד להיפטר מהתקליטורים. וכך, הוא מוסר אותם במקום.

אינני רוצה להטיל דופי במה שג'ונס עשה. הדבר ראוי לשבח, ו-Goodwill יכולים לעשות שימוש נאה בתרומה. אך האם תרומה של ג'ונס אכן נדיבה? אני נוטה לומר שלא. אילו ג'ונס היה עדיין קשור לתקליטורים וסבר שהתרומה תעשה איזשהו טוב בעולם, זה היה ענין אחר. אבל הוא איבד את הזיקה אליהם לפני שנים. כשאדם פועל בנדיבות, הוא נותן משהו שיש לו עבורו ערך, משהו שאכפת לו ממנו, אפילו במידה קטנה.

לונדון, נדבה, צדקה, נדיבות, נתינה, אמפתיה

רגע בלונדון: נדיבות, אמפתיה, נדבה. תצלום: תום פרסונס

לאחר מכן, בא העניין השני: לא להתמקד בעצמך. הנה עוד דוגמה:

אמנדה תורמת לארגוני צדקה אחדים מזה שנים אחדות, והיום היא זוכה להוקרה על הפילנתרופיה שלה. על אף שהיא אינה אומרת זאת לאחרים, מה שהניע אותה תמיד לתרום היו הפרסום וההכרה הציבורית.

שוב, אנחנו יכולים להסכים שהעולם טוב יותר כיוון שאמנדה תרמה פעמים כה רבות. כמה טוב שהיא סייעה לאנשים במשך השנים במקום לבחור לא לעשות דבר. אך גם כאן איננו מוצאים ביטוי לנדיבות. אותו הדבר נכון אם המניע שלה היה לזכות בהטבות מס, לקבל תמורה בעולם הבא או להפיס מצפון שרוחשים בו רגשי אשמה. מה שמשותף לכל אלו הוא שהם מבטאים התמקדות בעצמך. האדם התורם מזמנו או מכספו מסיבות כאלו, עסוק בסופו של דבר בעצמו, ולא באלו שהתרומה תעזור להם.

המניעים של האדם הנדיב בתרומה חייבים להיות בעיקר אלטרואיסטיים, להיות ממוקדים בטובתם של מי שיזכו בעזרה, ללא קשר לטובה שתצמח לתורם בתהליך

כך שדרישה שנייה היא שהמניעים של האדם הנדיב בתרומה חייבים להיות בעיקר אלטרואיסטיים, להיות ממוקדים בטובתם של מי שיזכו בעזרה, ללא קשר לטובה שתצמח לתורם בתהליך. אם הוא זוכה לתועלת, טוב מאוד, אבל אם לא, גם זה בסדר. התועלת שלו אינה העניין כאן. שימו לב שאמרתי "בעיקר". סיבות אחדות הקשורות לאינטרס האישי של התורם עשויות להיות מעורבות גם הן, אבל מוטב שהמניעים האלטרואיסטיים יהיו חזקים יותר.

אם אנחנו בכיוון הנכון בדיון כאן, הדבר מעלה את השאלה המאתגרת בדבר עצם קיומה של נדיבות. כי בואו נניח שאין דבר כזה "מניע אלטרואיסטי": אולי כל מה שאנחנו עושים מכוון אך ורק לאינטרס האישי שלנו. במקרה כזה נובע שגם אין נדיבות.

למרבה המזל, המחקר הפסיכולוגי מצביע על כך שמצב הדברים שונה. בעיקר תודות לעבודה החלוצית של סי. דניאל בטסון (C. Daniel Batson) מאוניברסיטת קנזס, יש לנו סיבות טובות לחשוב שמוטיבציה אלטרואיסטית קיימת. אלא שבאורח מעניין, ככל שאנחנו יכולים להבחין, הדבר קורה רק בדרך אחת: באמצעות אמפתיה. בטסון גילה שאם אנחנו חשים אמפתיה, למשל, עם סבלם של אנשים אחרים, סביר יותר שנעזור להם, ויש סיכוי טוב שהמניעים שלנו יהיו אלטרואיסטיים.

כך שנדיבות שורדת את הבחינה, אך נראה שהיא דורשת מצב מנטלי של אמפתיה. לכן הדרישה השלישית והאחרונה שאני רוצה להזכיר כאן היא הדרישה שאני מכנה "ללכת מעל ומעבר".

אפשר להדגים זאת באופן הבא:

פרופסור סמית' סיים זה עתה פגישה עם סטודנטית, פגישה שבה הם דנו בעבודה שהיא כותבת. בשעה שהסטודנטית כבר עוזבת את החדר, היא אומרת: "תודה שפינית את הזמן כדי להיפגש איתי".

סמית' משיב, בנימה רצינית לחלוטין: "אין בעד מה. אני בסך הכול עושה את העבודה שלי. פרופסורים נדרשים להיפגש עם סטודנטים, אם שעות המשרד אינן מסתדרות עם לוחות הזמנים שלהם. נתראה מחר בשיעור".

ואז הוא סוגר את הדלת.

שוב: הייתי אומר שהעובדה שהוא נפגש איתה ראויה להערכה. אבל אין זאת נדיבות.

מעשים של נדיבות הם מתנות. מתנות לעולם אינן נדרשות. הן ניתנות באורח חופשי

מעשים של נדיבות הם מתנות. מתנות לעולם אינן נדרשות. הן ניתנות באורח חופשי, ולעולם אין מקום להאשמה אם הן אינן ניתנות. לכן, כדי לפעול מתוך לב נדיב, אנחנו נותנים כאשר (ורק כאשר!) אנו סבורים שיש לנו החירות המוסרית לעשות זאת. אנחנו הולכים מעל ומעבר לחובתנו.

אם כך, האם ביל גייטס נדיב? באמת אינני יכול לקבוע. הוא בהחלט נראה נדיב, אבל אינני מכיר את הסיפור שלו במידה מספקת. אך באופן כללי, כשאנחנו מנסים לעמוד על הנדיבות של אדם מסוים, הנה מספר רמזים למה שאפשר לחפש:

  • האם יש ראיות לכך שהמתנה הייתה חשובה לאדם, שהיה לו אכפת באיזשהו אופן ממה שהוא נותן?
  • האם האדם נוטה לתת אפילו כשהתמורות החיצוניות, כגון פרסום או זיכויי מס, אינן מעורבות?
  • האם נראה שהאדם תורם מתוך תחושה של חובה, או שמדובר במתנת חינם של זמן או כסף שהוא היה יכול להשתמש בהם בדרך אחרת?

מובן ששום דבר מכל זה אינו מבחן מושלם, אבל הקריטריונים הללו מסייעים לנו להביט אל לבם של אנשים, וגם אל לבנו שלנו.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

כריסטיאן ב. מילר (Christian B Miller) הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת Wake Forest בצפון קרוליינה, ומחברם של שמונה ספרים. ספרו האחרון עד כה הוא "The Character Gap: How Good Are We?", שראה אור בשנת 2018.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי.

תמונה ראשית: תיק מתנה וסרט אדום. תצלום: יואנה קושינסקה, unsplash.com

Photo by Joanna Kosinska on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי כריסטיאן ב. מילר, AEON.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על ביל גייטס ושאלת המיליארדים

מאמר חשוב, המעלה שאלת בסיס ביחס למהות האדם. באופן טבעי ראשוני, אכן מניעים אינטרסנטיים ואישיים הם כמעט אוטומטיים. אך לא בכך מאופיין האדם; האדם מאופיין ביכולתו ללכת מעבר לאוטומטים שלו, אם יבחר בכך. לכן נראה ששאלת המניעים היא אכן העיקר... מדוע אדם תורם? וגם הייתי מוסיפה את שאלת החירות לעשות זאת (או לא), וגם את המהות הבסיסית השוכנת בבסיס האמפטיה שהוזכרה : שלבני האדם כולם יש מקור משותף אחד, ומשום כך מתאפשרת האמפטיה מלכתחילה, ההזדהות עם (כאבו של) אדם אחר. אלא שהיא מבקשת קודם כל את המודעות העצמית (שאלת המניעים, למשל, כאמור) ובעיקר - חירות של בחירה. פעולה הנעשית מתוך חופש, ומצורפת אליה האמפטיה - נראה כי זו פעולה שלמה שרק האדם המודע מסוגל לה...

02
איש חופשי

לדעתי ביל גייטס כלל אינו מעוניין להחשב אדם נדיב.
מי שעושה רשימות כאלו לא מעניין אותו וכל הנושא אינו מעניין אותו.
האמירה הזו מבוססת על דברים שעשה ואמר גייטס לאורך ההיסטוריה שלו.
מה שמעניין את גייטס הוא קידום האנושות.
מעניין אותו להיות אדם שיזכר בתולדות העולם כמישהו שתרם רבות להתקדמות האנושות. כיוון שהוא לא ראה שהוא תורם יותר כראש מייקרוסופט הוא פנה לפעילות אחרת שבה הוא חושב שיוכל להשפיע ולשנות.
כל זה הוא עושה ממניעים אנוכיים בלבד.
העובדה שהאנושות אכן מרויחה המון מן העשייה שלו לא הופכת אותו לנדיב, ואף על פי כן אנו צריכים להיות אסירי תודה לעשייה שלו, כיוון שהיא תורמת למין האנושי בצורה משמעותית ועמוקה, ומשנה חיים של כמות אדירה של בני אדם לטובה.

03
ניר

כמה מחשבות על ביל גייטס ותרומותיו:
ביל גייטס, בזכות ההון שלו, לוקח לעצמו את הזכות להחליט איפה לתרום, באיזו בעיה הוא רוצה לטפל. הוא היה יכול להחליט באותה מידה לתרום להקמת רשת כנסיות קתוליות בעולם, או לתמוך בטראמפ במירוץ לנשיאות שלו. כלומר זה מעין צעצוע בו הוא יכול לעשות ככל העולה על דעתו ללא שום ביקורת או בקרה.
אבל, את ההון שהוא צבר, הוא בעצם לקח מכל אחד מאיתנו, בכך שגבה מחיר מקסימלי למוצרי מייקרוסופט. בעולם אחר, העודף שנצבר בכיסיו הפרטיים היה נצבר בקרן ציבורית, ואז ההחלטה לגבי אופן השימוש בכספים אלה הייתה נעשית בדרך אחרת, שלוקחת בחשבון מגוון רחב יותר של דעות ועמדות.
מי שצבר כ 100 מיליארד דולר, הכסף עבורו הוא כלי שמאפשר לו לעשות מה שבא לו. זה יותר ממה שמדינות רבות בעולם, על עשרות מיליוני אזרחיהן מסוגלות להשקיע. זה חלק מהעיוות של השיטה הקפיטליסטית, שמאפשר ומביא ליצירת פערים בלתי נתפסים בין בני אדם, על בסיס טענות שאין מה לעשות, אלה "חוקי הכלכלה".
אז ללא קשר לעובדה שביל גייטס משתמש בכספו בצורה חיובית ביותר, עצם העובדה שהוא צבר כזה הון היא בעיני בלתי מוסרית בעליל.